מסה:

על הסובטיליות של העצמי /  בנימין אלקובי

'הדברים הם יותר סובטיליים מכפי שאתה מתאר'  -

בנימין אלקובי

לא פעם אני תוהה, היכן הבעיה, בי או בעולם.

יש בנו, במשפחה שלי, כנראה, תכונה, ירושה מדור לדור, של חוסר רצון לפרגן. בעיית פירגון. סבי היה רב ראשי בעיר מקנס שבמרוקו. אבי בצעירותו נשא דרשה רבנית בפני קהל, דרשה מורכבת ומפולפלת מיניה וביה. הדרשה עשתה רושם על שומעיה. הגיעו הדברים במקצתם לאוזני סבי, והוא פטר את הדברים בהנפת יד, וכי מה חידש בני, הרי כל-זה כבר כתוב בגמרא במסכת כך וכך, בדף ובעמוד כזה וכזה, וציטט בקצרה את אותה המובאה, שאבי טרח עליה לעשות ממנה הרים וגבעות, מטעמים לכל מאזין מבין עניין.

בזמנו, בלימודיי בתואר השני באוניברסיטת חיפה, הגשתי עבודה סמינריונית על מוטיב התפילין ומשמעויותיו ב'סיפור פשוט' לעגנון, אצל ד''ר (היום פרופסור) ניצה בן-דוב (האמת, שהיא התעקשה על נושא מסוים, שאני אעבוד עליו, שפחות עניין אותי, ולבסוף ניצחתי בוויכוח עמה, ועשיתי על הנושא הנזכר). בהערה כתבה לי בין-היתר, ''הדבר אמור להתנסח באופן יותר סובטילי (מעודן, דק, ברזולוציות יותר דקות ומפולפלות. א.ב.) מכפי שתיארת.''

מן ההערה הזו של פרופ' בן-דוב למדתי על עצמי, יותר ממה שלמדתי בכל הקורס שלה, והרי למדתי משם לא מעט.

הערה זו זרקה אותי לשני זיכרונות מעברי המרוחק יותר. בישיבה במושב תפרח שבנגב, ישיבה ליטאית דווקא, התפלפלנו על איזו סוגיה תלמודית, ואני הערתי איזו הערה, שלאחריה אמר לי הרב, רבי אלקובי, לאחר הערתך אנו כבר יכולנו לסגור את הספרים וללכת הביתה.

וכעבור שנים, בדליאת-אל-כרמל שבצפון, באירוע שמטעם אגודת הסופרים העבריים, הייתי בין הראשונים (ע''פ סדר אלפא-ביתי) לקרוא שיר. ניגש אליי לבסוף המשורר והסופר נהוראי שטרית ( אביו של סמי שטרית) ואמר לי, אלקובי, לאחר שהקראת את שירך, לא הותרת לנו מקום להמשיך. כבר אחריך יכולנו לסיים את המסיבה.

מה שאני בעצם מנסה לומר, שיכולת הראייה החדה שבי (אולי, בין-היתר, כמשורר), הסיכומית, שרואה מיד את המכלול, את העיקר, ומשחיזה אותו לכדי משפט מתומצת וכוללני, שאחריו אין ולא כלום, היא דווקא זו שעמדה לי לרועץ, והייתה לצנינים בעיני מוריי באוניברסיטה, כדי כך שלבסוף מנעו ממני את מסלול הגשת הדיסרטציה, ואשר משם השמיים הם הגבול מבחינת ההישגים בעולם האקדמיה, ואולצתי להסתפק במסלול בחינה מסכמת של התואר.

הרי שם, באקדמיה, בינינו, אוהבים 'לטחון מים', לקלף את הבצל לאט לאט, שכבה אחר שכבה, עד שהעיניים דומעות. ואני מנגד, במקום לנסות להפריד בין מים למים, שאפתי כנראה אל האמירה העיקרית, החותכת והמיידית.

הי לכך, כשקראתי את פרקו של יצחק לאור, ''האדם עומד במרכז, אבל רק באופן יחסי - ברטולט ברכט יוצא לדרכו התיאטרונית'', בתוך ספרו ''זמן רע לליריקה'' (הוצ' טימון, 2024), הבחנתי, שהמחבר מתפלפל, מסתכסך ומסתבך בתוך הגדרתו את המחזה הקומי של ברכט 'אדם הוא רק אדם'.

לאור מדבר, בין היתר, על סוגי אירוניה במחזהו של ברכט, אירוניה וציניות, אירוניה שבראי הפוך ומתהפך ; כזו שהיא גלויה, וכזו שהיא נסתרת, הפוכה ואף סותרת, וכן כל-כיוצא-בזה ; המציאות התיאטרונית איננה תלויה במציאות הממשית ; ועוד.

ואני בתוך כך מיד זיהיתי, שמשחק המראות של הזהויות המתחלפות והמתהפכות בקומדיה של ברכט, ע''פ הבחנתו של לאור, לקוח ביסודו ממשחק הזהויות המוכר לנו מהקומדיות של  ש  ק  ס  פ  י  ר ( לאור לא טרח לציין זאת, שמא הדבר נתעלם מעיניו באותו הרגע, או שבחר במכוון לא להזכיר זאת).

לטעמי, אפשר היה לקצר ולפשט את כל הדיון המתפלמס הזה ולומר, שאצל ברכט, כמו בקומדיה השקספירית, כל-אחד יכול להיות כל-אחד אחר, וכולם הם אף-אחד, ואף-אחד הוא הכל.

אך מיד אני נזכר, שאולי כל-זה זה אלקובי, מבעד לעיניו, שתמיד רוצות להגיע ללב העניין, מבלי ללכת יותר מדי סחור סחור.

ואף-אם כן הדבר, הרי - כמאמר שירו של זך - כזה הוא אני.

אינני יכול להיות אחר.