שיר:
הָעוֹרֵב / אֶדגָר אָלֶן פּוֹ מאנגלית יעקב שקד
לשמיעה ביוטיוב:
(118) 'העורב', מאת אדגר אלן פו The Raven, in Hebrew - YouTube
פַּעַם, בַּחֲצוֹת לֵיל-קֶדֶר, עֵת אֵשֵׁב, עָצֵב, בַּחֶדֶר
וֶאֱרכָּן כָּאן עַל סִפרֵי חֵ"ן, שֶׁשִּׁמעָם מִזּמַן אָבַד--
בְּנוּדִי כָּך בִּבלִי דַּעַת, נְקִישָׁה נִיקשָׁה בְּרַעַד
כְּמוֹ בַּעֲדִינוּת נוֹגַעַת, בְּדַלתִּי פִּתאוֹם בַּלָּאט.
"זֶה אוֹרֵחַ," סַחתִּי חֶרֶשׁ, "עַל דַּלתִּי מַקִּישׁ בַּלָּאט--
אַך אוֹרֵחַ. זֹאת בִּלבַד."
אָה, הֵיטֵב הֵן אֶזכְּרָה זֶה, בְּטֵבֵת עָגוּם קָרָה זֶה,
וְכָל אוּד עוֹמֵם צִיֵּר אָז אֶת צלָלָיו עַל הַמַּרבָד.
לַמָּחָר פִּתאוֹם יִיחַלתִּי; בַּסּפָרִים לַשָּׁוְא פִּילַלתִּי
נִחוּמִים עַל כִּי שָׁכַלתִּי - אֶת לֶנוֹר שֶׁלִּי לָעַד--
הָעַלמָה יְפַת-הַטּוֹהַר, אֵל לֶנוֹר שׁמָהּ שָׂם לָעַד
וּלקָחָהּ לַעֲדֵי עַד.
שׁנִי פָּרוֹכֶת וְנִיד מֶשִׁי, דּוֹם עַצֶּבֶת תְּאַוֵּשׁ הִיא--
בִּי אֵימוֹת דִּמיוֹן הִרטִיטוּ--שֶׁכּמוֹהֶן לֹא חַשׁתִּי עַד;
לְהַשׁקִיט עוֹז הוֹלֶם-פַּעַם, שֶׁל לִבִּי, אָשׁוּב עוֹד פָּעַם
וְאוֹמָר, אַף אִם אֵין טַעַם, "זֶה אוֹרֵחַ נָע וָנָד.
אַך אוֹרֵחַ מְאַחֵר הוּא, רַק אוֹרֵחַ נָע וָנָד;
רַק אוֹרֵחַ. זֹאת בִּלבַד."
עֶשׁתּוֹנִי עַכשָׁיו הוּשַׁב לִי; לֹא הִסַּסתִּי עוֹד, כִּי רַב לִי,
"מַר," אָמַרתִּי, "אוֹ גְּבֶרֶת, נָא סִלחוּ, אַתָּה אוֹ אַתּ;
הָאֱמֶת הִיא שֶׁנִּמנַמתִּי, וְחָשַׁבתִּי שֶׁחָלַמתִּי,
וְלָכֵן כָּך הִתעַלַּמתִּי מִנּקִישַׁת יֶדכֶם בַּלָּאט."
כָּך אָמַרתִּי--וְהַדֶּלֶת אָז פָּתַחתִּי בְּאַחַת,--
חוֹשֶׁך שָׂם, וְאַף אֶחָד.
מִתבּוֹנֵן תּוֹכֵי מֶחשָׂכָה, עֵת רַבָּה עָמַדתִּי כָּכָה,
בַּלָּהוֹת חוֹלֵם וּפַחַד, לֵב כָּל בֶּן-תּמוּתָה יִרעַד;
אַך הַשֶּׁקֶט לֹא הוּפרַע עוֹד, הַדּמָמָה, הִיא לֹא נָתנָה אוֹת,
וּמִלָּה רַק נִלחֲשָׁה עוֹד, רַק "לֶנוֹר!" מִלָּה אַחַת.
הַמִּלָּה אֲנִי לָחַשׁתִּי וְהַהֵד "לֶנוֹר" לָאַט
אַך אֶת זֹאת. רַק זֹאת לְבַד.
סַבתִי וָאָשׁוּב בַּדֶּלֶת, בְּקִרבִּי כְּאֵשׁ אוֹכֶלֶת,
הַט, הִנֵּה הַנְּקִישָׁה, שׁוּב, וְרָמָה הִיא בְּמִקצָת.
"אֵין סָפֵק", אָמַרתִּי, "יֵשׁ שָׂם, מַשֶּׁהוּ שֶׁמְּרַשׁרֵשׁ שָׂם;
רַק אֶראֶה מָה מִתרַחֵשׁ שָׂם, בִּתרִיס חַלּוֹנִי, בַּצַּד--
לְלִבִּי תּנָהּ רֶגַע רוֹגַע, וּלְחֵקֶר סוֹד יָרַד,--
זֶה הָרוּחַ, זֶה בִּלבַד."
לִרוָחָה, חַלּוֹן הַחֶדֶר אָז פָּתַחתִּי, עֵת בְּהֶדֶר,
פּנִים פָּסַע עוֹרֵב, שַׂר-מַטָּה, מִיּמוֹת שׁחוֹר קַדמַת דְּנָא.
לֹא קִידָה קַד כִּפחוּת עֵרֶך; לֹא שׁנִיָּה שָׁהָה בַּדֶּרֶך,
גֵּא כְּשׁוֹעַ אוֹ בַת-עֵרֶך, הוּא אֵלַי הֵישִׁיר מַבָּט.
וְאָז, פּרָח, אֶל רֹאשׁ פּסִיל פַּלָאס, שָׂם נַחַת, יְצִיב מַבָּט--
עָף. יָשַׁב. רַק זֹאת בִּלבַד.
מוּל עוֹרֵב, שָׁחוֹר כָּאוֹפֶל, קַדרוּתִי שׁוּנתָה לִבסוֹף אֶל
קצֵה חִיּוּך, בִּגלַל הָרָהַב שֶׁמִּבּרָק עֵינוֹ נִיבַּט,
"עַל רֹאשׁוֹ גַּם בּדַל כַּרבּוֹלֶת אֵין כּבָר, אַך הוּא בַּר-יְכוֹלֶת,
עוּרבָא קשִׁישָׁא שׁחוֹר גּוּלגּוֹלֶת מִן הַדִּמדּוּמִים נָדַד--
מָה שִׁמְךָ הַנֶּאֱצָל כֹּה, בַּחוֹפִים מִנַּם תִּדַּד?"
סָח עוֹרֵב, "לֹא עוֹד לָעַד."
רַב לִשׁמוֹעַ נֶהֱנֵיתִי אֶת הָעוֹף דּוֹבֵר כְּפֶתִי,
אַף כִּי תּשׁוּבָתוֹ בְּלִי פֵּשֶׁר וּבְלִי קֶשֶׁר מְיוּחָד;
כִּי נַסכִּים הֵן, אַף בַּר-דַּעַת, בְּחַדרוֹ עוֹד לֹא רָאָה, עַד
כֹּה, צִפּוֹר יוֹשֵׁב בּלִי רַעַד עַל מַשׁקוֹף דַּלתּוֹ כְּלָט--
עוֹף, אוֹ שַׁחַץ, אֵין לָדַעַת, עַל רֹאשׁ פֶּסֶל כָּך, כְּלָט,
וְלוֹ שֵׁם; "לֹא עוֹד לָעַד."
אַך עוּרבָא, רַק זֹאת בִּלבַד סָח, מִשִּׁבתּוֹ אִיוָּהּ בָּדָד כָּך,
כְּמוֹ לִבּוֹ כּוּלוֹ שָׁפַך הוּא בַּמִּלִּים "לֹא עוֹד לָעַד."
לֹא דָּבָר יוֹתֵר הִבִּיעַ; לֹא נוֹצָה יוֹתֵר הֵנִיעַ--
עַד לִחַשׁתִּי "כְּבָר נִטַּשׁתִּי מִיּדִידִים, וְלֹא אַחַת.
יוֹם מָחָר גַּם הוּא יָעוּף, כּמוֹ תִּקווֹתַי, אַחַת אַחַת."
הוּא הֵשִׁיב, "לֹא עוֹד לָעַד."
כָּך הוּא סָח וּבָא בִי רַעַד, עַל תּשׁוּבָה כָּל כָּך קוֹלַעַת.
"בּלִי סָפֵק," אָמַרתִּי, "סָח הוּא, רַק אֶת זֹאת אֲשֶׁר לָמַד,
מִמּוֹרֶה רְדוּף כּאֵב אֶל תּהוֹם תַּחתִּית שֶׁל בִּישׁ וְסֵבֶל
שֶׁשִּׁירָיו אַך קִינַת-אֵבֶל, עַד נוֹתרָה שִׁירָה אַחַת--
עַד קוֹנֵן עַל תִּקוָתוֹ רַק בְּשִׁירַת דַּכָּא אַחַת--
הִיא 'לֹא עוֹד - לֹא עוֹד לָעַד'."
אַך עוּרבָא עוֹדוֹ מֵסֵב לִי קצֵה חִיּוּך, עַל כֵּן אָסֵב לִי,
מוּל עוֹרֵב, מַשׁקוֹף וּפֶסֶל כֵּס אַצִּיב לִי, מְרוּפָּד;
בִּקטִיפַת כִּסאִי הִרהַרתִּי, פּרָט אֶל פּרָט אַט אַט קִשַּׁרתִּי
אוֹמֶר לְהָבִין גָּמַרתִּי, מָה לִי סָח וּמָה לִי חַד,
מָה כִּיוֵן עוֹרֵב קוֹדֵר זֶה, נְבִיא אֵיד זָעוּף אֶחָד
כְּשֶׁקִּרקֵר "לֹא עוֹד לָעַד"?
כָּך בְּנִחוּשִׁים שָׁקַעתִּי, וְלֹא הֶגֶה שׁוּב הִבַּעתִּי
לַצִּפּוֹר שֶׁיּקוֹד עֵינֶיהָ תּוֹך חַדרֵי-בִּטנִי נִיבָּט;
עוֹד וָעוֹד נִחַשׁתִּי כָּכָה, כְּשֶׁרֹאשִׁי נִשׁעַן בְּנַחַת
עַל כַּר הַקּטִיפָה מִתַּחַת, אוֹר הַמְּנוֹרָה רָעַד,
אַך, הַיֵּשׁ כּוּרסַת קטִיפָה שֶׁבָּהּ יוֹשֶׁבֶת הִיא, הַבַּת?
אֵין, אָה אֵין, לֹא עוֹד לָעַד.
אָז דִּימִיתִי קטוֹרוֹת-עֵדֶן, בָּאֲוִיר חַדרִי כְּאֵד הֵן
וּטפִיפַת רַגלֵי שׂרָפִים כּמוֹ צלִיל קָלִיל עַל הַמַּרבָד,
"זֵד," מֵרַרתִּי, "אֱלֹוהֶיךָ -- הַחַנּוּן, נִיחַם עָלֶיךָ
וּביַד מַלאָכִים אֵלֶיךָ נִחוּמִים עַל מוֹת הַבַּת
הוּא שָׁלַח, אָז שׁתֵה, הוֹ שׁתֵה וְאָז תִּשׁכַּח אֶת מוֹת הַבַּת!"
הוּא שָׁנָה, "לֹא עוֹד לָעַד."
"כַּנָּבִיא אַתְּ, בֵּן-חֵלֶכָה!-- אִם שָׂטָן אוֹ עוֹף הִנֶּךָ!--
אִם רַע-יֵצֶר שׁלָחֲךָ, אוֹ פלִיט סוּפָה לַחוֹף תִּדַּד,
שׁכוּחַ-אֵל אַך לִבלִי פַחַד, אֶל צִיָּה קסוּמָה, נִידַּחַת--
אֶל בֵּיתִי רדוּף שֵׁדֵי שַׁחַת, בִּי, אֱמוֹר נָא לִי, כַּדָּת--
בִּי, אֱמוֹר, הַיֵּשׁ תִּקוָה עוֹד וְצָרִי לִי בַּגִּלעָד?--
סָח עוֹרֵב, "לֹא עוֹד לָעַד."
"כַּנָּבִיא אַתּ, בֶּן-חֵלֶכָה!-- אִם שָׂטָן אוֹ עוֹף הִנֶּךָ!
בְּשֵׁם שׁמֵי-עַל וֶאֱלוֹהַּ בּוֹ נִבטַח, אֲנִי וָאַתּ--
נָא, אֱמוֹר, אָזנִי קַשֶּׁבֶת, וְנַפשִׁי שׂבֵעַת עַצֶּבֶת,
הַבְּעֵדֶן, נֶאֱהֶבֶת, אֲחַבֵּק אוֹתָהּ לָעַד?
עַלמָתִי יְפַת-הַטּוֹהַר, אֵל לֶנוֹר שׁמָהּ שָׂם לָעַד."
סָח עוֹרֵב, "לֹא עוֹד לָעַד."
"אוֹת פְּרֵדָה דּבָרךָ לָן יֶהִי, עוֹף אוֹ שֵׁד!" אֶזעַק בְּנֶהִי--
"לַסּוּפָה שׁוּב, מֶנָּה בָּאתָ, דִּמדּוּמִים מִנָּם תִּדַּד!
שׁחוֹר נוֹצָה כָּאן בַּל תַּנִּיחַ, אוֹת דִּברֵי שָׁוְא שֶׁתַּבִּיעַ!
בּדִידוּתִי הָס מֵהַפרִיעַ!--מִן הַפֶּסֶל סוּר, מִיָּד!
מִלִּבִּי אֶת מַקּוֹרךָ הוֹצֵא, וְעוּף מִכָּאן מִיָּד!"
סָח עוֹרֵב, "לֹא עוֹד לָעַד."
וְעוֹרֵב, מִבּלִי נִיד אֵבֶר, כָּך יוֹשֵׁב, קוֹדֵר כְּקֶבֶר
עַל חֶוְרַת רֹאשׁ פֶּסֶל פָּלָאס כּמוֹ יָשַׁב שָׂם מִנִּי עַד;
וּבעֵינוֹ, עֵין בֶּן-בּלִיַּעַל, שׁחוֹר חֲלוֹם מֵאוֹפֶל יָעַל,
וְהָאוֹר יִגַּהּ מִמַּעַל צֵל תּוֹוֶה עַל הַמַּרבָד;
וְנַפשִׁי מִצֵּל אָפֵל זֶה, הַמַּרעִיד עַל הַמַּרבָד,
תִּתנַעֵר-- לֹא עוֹד. לָעַד!
The Raven
by Edgar Allan Poe, (1845)
Once upon a midnight dreary, while I pondered, weak and weary,
Over many a quaint and curious volume of forgotten lore,
While I nodded, nearly napping, suddenly there came a tapping,
As of some one gently rapping, rapping at my chamber door.
"'Tis some visitor," I muttered, "tapping at my chamber door-
Only this, and nothing more."
Ah, distinctly I remember it was in the bleak December,
And each separate dying ember wrought its ghost upon the floor.
Eagerly I wished the morrow;- vainly I had sought to borrow
From my books surcease of sorrow- sorrow for the lost Lenore-
For the rare and radiant maiden whom the angels name Lenore-
Nameless here for evermore.
And the silken sad uncertain rustling of each purple curtain
Thrilled me- filled me with fantastic terrors never felt before;
So that now, to still the beating of my heart, I stood repeating,
"'Tis some visitor entreating entrance at my chamber door-
Some late visitor entreating entrance at my chamber door;-
This it is, and nothing more."
Presently my soul grew stronger; hesitating then no longer,
"Sir," said I, "or Madam, truly your forgiveness I implore;
But the fact is I was napping, and so gently you came rapping,
And so faintly you came tapping, tapping at my chamber door,
That I scarce was sure I heard you"- here I opened wide the door;-
Darkness there, and nothing more.
Deep into that darkness peering, long I stood there wondering, fearing,
Doubting, dreaming dreams no mortals ever dared to dream before;
But the silence was unbroken, and the stillness gave no token,
And the only word there spoken was the whispered word, "Lenore!"
This I whispered, and an echo murmured back the word, "Lenore!"-
Merely this, and nothing more.
Back into the chamber turning, all my soul within me burning,
Soon again I heard a tapping somewhat louder than before.
"Surely," said I, "surely that is something at my window lattice:
Let me see, then, what thereat is, and this mystery explore-
Let my heart be still a moment and this mystery explore;-
'Tis the wind and nothing more."
Open here I flung the shutter, when, with many a flirt and flutter,
In there stepped a stately raven of the saintly days of yore;
Not the least obeisance made he; not a minute stopped or stayed he;
But, with mien of lord or lady, perched above my chamber door-
Perched upon a bust of Pallas just above my chamber door-
Perched, and sat, and nothing more.
Then this ebony bird beguiling my sad fancy into smiling,
By the grave and stern decorum of the countenance it wore.
"Though thy crest be shorn and shaven, thou," I said, "art sure no craven,
Ghastly grim and ancient raven wandering from the Nightly shore-
Tell me what thy lordly name is on the Night's Plutonian shore!"
Quoth the Raven, "Nevermore."
Much I marvelled this ungainly fowl to hear discourse so plainly,
Though its answer little meaning- little relevancy bore;
For we cannot help agreeing that no living human being
Ever yet was blest with seeing bird above his chamber door-
Bird or beast upon the sculptured bust above his chamber door,
With such name as "Nevermore."
But the raven, sitting lonely on the placid bust, spoke only
That one word, as if his soul in that one word he did outpour.
Nothing further then he uttered- not a feather then he fluttered-
Till I scarcely more than muttered, "other friends have flown before-
On the morrow he will leave me, as my hopes have flown before."
Then the bird said, "Nevermore."
Startled at the stillness broken by reply so aptly spoken,
"Doubtless," said I, "what it utters is its only stock and store,
Caught from some unhappy master whom unmerciful Disaster
Followed fast and followed faster till his songs one burden bore-
Till the dirges of his Hope that melancholy burden bore
Of 'Never- nevermore'."
But the Raven still beguiling all my fancy into smiling,
Straight I wheeled a cushioned seat in front of bird, and bust and door;
Then upon the velvet sinking, I betook myself to linking
Fancy unto fancy, thinking what this ominous bird of yore-
What this grim, ungainly, ghastly, gaunt and ominous bird of yore
Meant in croaking "Nevermore."
This I sat engaged in guessing, but no syllable expressing
To the fowl whose fiery eyes now burned into my bosom's core;
This and more I sat divining, with my head at ease reclining
On the cushion's velvet lining that the lamplight gloated o'er,
But whose velvet violet lining with the lamplight gloating o'er,
She shall press, ah, nevermore!
Then methought the air grew denser, perfumed from an unseen censer
Swung by Seraphim whose footfalls tinkled on the tufted floor.
"Wretch," I cried, "thy God hath lent thee- by these angels he hath sent thee
Respite- respite and nepenthe, from thy memories of Lenore!
Quaff, oh quaff this kind nepenthe and forget this lost Lenore!"
Quoth the Raven, "Nevermore."
Prophet!" said I, "thing of evil!- prophet still, if bird or devil!-
Whether Tempter sent, or whether tempest tossed thee here ashore,
Desolate yet all undaunted, on this desert land enchanted-
On this home by horror haunted- tell me truly, I implore-
Is there- is there balm in Gilead?- tell me- tell me, I implore!"
Quoth the Raven, "Nevermore."
"Prophet!" said I, "thing of evil- prophet still, if bird or devil!
By that Heaven that bends above us- by that God we both adore-
Tell this soul with sorrow laden if, within the distant Aidenn,
It shall clasp a sainted maiden whom the angels name Lenore-
Clasp a rare and radiant maiden whom the angels name Lenore."
Quoth the Raven, "Nevermore."
"Be that word our sign in parting, bird or fiend," I shrieked, upstarting-
"Get thee back into the tempest and the Night's Plutonian shore!
Leave no black plume as a token of that lie thy soul hath spoken!
Leave my loneliness unbroken!- quit the bust above my door!
Take thy beak from out my heart, and take thy form from off my door!"
Quoth the Raven, "Nevermore."
And the Raven, never flitting, still is sitting, still is sitting
On the pallid bust of Pallas just above my chamber door;
And his eyes have all the seeming of a demon's that is dreaming,
And the lamplight o'er him streaming throws his shadow on the floor;
And my soul from out that shadow that lies floating on the floor
Shall be lifted- nevermore!
על תרגום 'העורב'
הפואמה 'העורב', של אדגר אלן פו, התפרסמה לראשונה ב-29 בינואר, 1845. מעטים האנשים שלא שמעו מאז את שמעה של היצירה הפנטסטית הזאת - תרתי משמע. 'העורב' מביא אמנם סיפור קודר שבסופו אין לתקווה כל תקווה, אבל מקור חלק מן ההשפעה שיש לו על הקורא הינו בסאונד שלו ובמקצבו ההיפנוטי. אלה מקבלים עוד משנה תוקף הודות לחריזה הפנימית בתוך השורות ובסופיהן. בעקבות היצירה הזאת, ועל פיה, נעשו סרטים אחדים, נושאים את שמה לשוא. 'העורב' מחכה עדיין לסטיבן שפילברג או לפדרו אלמודובאר שלו, שיעשה זאת כראוי לגודל היצירה ולחשיבותה.
'העורב' תורגם כמעט לכל שפות תבל, וכמובן שגם לעברית. ראש וראשון למתרגמים לעברית היה זאב ז'בוטינסקי. תרגומו הפליא את בני דורו והביא את 'העורב' לפיתחו של כל בן תרבות קורא עברית. התרגום של ז'בוטינסקי מפליא באיכותו וביופיו גם כיום. מאז, "זכה" 'העורב' לכמה וכמה תרגומים לעברית, רובם לא ראויים אף לגרד את קרסולי תרגומו של ז'בוטינסקי. על חלק מן התרגומים לעברית, שקראתי, ראוי בכלל להוציא צו איסור פרסום בשל התעללות בשיר שלא עשה להם כל רע. לחלק מן ה"מתרגמים" יש לשלול את הרשיון לעט.
מה שהכי גרוע בתרגומים העילגים של 'העורב' הוא, שמי שקורא אותם - מבלי להכיר את המקור - עלול לחשוב כי גם כתיבתו של אדגר אלן פו היתה גרועה, גסה, צולעת ועילגת כל כך. 'ועל זאת,' יתהה הקורא, 'יצא פרסומו הגדול של פו? על כזאת וכזאת יצא שִמעו למרחוק?' ולא היא. פו נמנה עם העידית שבעילית בשליטתו במלים, במקצב, בחריזה. אין אצל פו "חרוזים לבנים" - מפלטם של "משוררים" עלובים וחסרי כשרון. אין אצל פו משקל "כאילו" ומקצבים צולעים. הוא בעצמו מעיד על יצירת 'העורב': "הגעתי עד כדי יצירת 'העורב' - העוף מבשר הרעה - החוזר במונוטוניות על ה"לא עוד לעד" בסיומו של כל בית, בפואמה שהטון שלה מלאנכולי ואשר אורכה מאה שורות. כעת, בלא לשכוח את עליונותו של האובייקט, או את מושלמותו, שאלתי את עצמי, בכל נקודה ונקודה-- 'מכל הנושאים המלאנכוליים,
מה, על פי ההבנה האוניברסלית של האנושות, הינו המלאנכולי מכל?' 'מוות.' --היתה התשובה הברורה מאליה. 'ומתי,' אמרתי, 'הינו הנושא המלאנכולי מכל גם פואטי מכל?' ממה שכבר הסברתי באריכות מה, התשובה, גם כאן, הינה ברורה מאליה-- 'כאשר הוא קשור וקרוב מכל ליופי:' המוות, אם כן, של אשה יפה, הינו, ללא עוררין, הנושא הפואטי ביותר בעולם--ובמידה זהה מעבר לכל ספק הוא, כי השפתיים המתאימות מכל לנושא כזה הינן אלו של אוהב שכוּל." (1846, The Philosophy of Composition).
בחלק מן התרגומים לעברית ניכר שהמתרגם פשוט לא יודע אנגלית, וכי הוא תרגם יותר את תרגומו של "האב המייסד" ז'בוטינסקי מאשר את המקור של פו. אמנם אוסקר ו'יילד גרס, ש"תרגום הוא כמו אשה. אם היא יפה היא לא נאמנה, ואם היא נאמנה היא לא יפה." אבל, זאת בהחלט אינה גזירה, ותרגום יכול גם יכול להיות גם נאמן וגם יפה. ממש כשם שאשה יכולה להיות גם יפה וגם נאמנה.
אני כבר לא מדבר על תופעה מדהימה בתרגומי 'העורב' לעברית, משהו שלפחות מוחי לא מסוגל לתפוס אותו ולהתגבר על התדהמה ממנו. מילא, שמתרגמים לא ממש יודעים אנגלית בבואם לתרגם יצירה בכלל, ויצירה משוכללת כל כך בפרט; אבל להיות מסוגל להיות לא מסוגל לקרוא נכונה שֵם? שֵם פשוט וקצר בן שתי הברות? זאת היא כבר תופעה בקנה מידה שלא ייאמן. לא לדעת לקרוא נכון - ולכתוב נכונה בעברית - שם? אדגר אלן פו קרא לאהובה ב'העורב' Lenore, שזה פשוט לֶנוֹר, אבל מה אדגר אלן פו מבין... אז עשו מזה לִינוֹר, לֵנוֹרָה, לֵינוֹר, לִינוּר, לי-נור. הכל, חוץ מלֶנוֹר. מה? אני שואל אתכם. מה? וגם למה?
גם מוזרה הדבקות הנואשת של המתרגמים לעברית בנסיונות נואלים לתרגם את 'nevermore' על צלילו לכאורה. במרבית התרגומים, בשפות אחרות, המתרגמים תרגמו באופן שהקורא יוכל להבין כי כוונתו של פו ב-nevermore היתה; לא עוד, לעד. תרמה לדבקות האווילית הגישה כאילו כִּיוֵן פו, כשבחר ב-nevermore, לכך שהצליל מזכיר את קריאת העורב, משהו כמו נֶבֶרמוֹרְרְרְר, עם רררֵיש רררוּסית חדה. אז ככה, קודם כל nevermore ממש ממש לא מזכיר את קריאת העורב, ושנית, באנגלית אמריקנית האות R מבוטאת באופן רך השונה לחלוטין מן הריש השינית של דוברי הרוסית, וזה נשמע נֶבֶמוֹוְ' (Nevermow) ולא נֶבֶרמוֹררר. כך שמי שרצה לתרגם גם צלילית צריך היה למצוא משהו כמו זה חָמוֹוְ' ולא משהו כמו 'זֶה חָמוֹר'. גם ה-drawl הדרומי של פו, שהוא הרבה יותר מבטא טקסאני מאשר סיבירי הופך את עניין ה"נברמוררר" למופרך עוד יותר.
המתרגמים להולנדית תרגמו, Nimmermeer - נִימֶרמֶר - לא עוד לעד. שארל בודלר הגדול תרגם לצרפתית Jamais plus! - זָ'אמֶה פְּלי' - לא עוד לעד. בספרדית תרגמו Nunca mas! - נוּנקָה מָאס - לא עוד לעד. בפורטוגזית תרגמו Nunca mais! - נוּנקָה מָאישׁ - לא עוד לעד. ברוסית, בתרגומים שונים, Умру скорей! אוּמרוּ סקָארִי - אני אמות; וגם Никогда больше נִיקָאגדָה בּוֹלשֶׁה - לא עוד לעד; וגם בפשטות בַּתרגום לרוסית: Nevermore, כן, באגלית צחה באותיות לטיניות, בתוך הטקסט הרוסי באותיות קיריליות. ומי עשה זאת?? עשה זאת Владимир Евгеньевич Жаботинский הלא הוא מיודענו ולאדימיר (זאב) אבגנייביץ' ז'בוטינסקי, שתרגם את 'העורב' לרוסית עוד לפני שתרגם את היצירה לעברית. אבל בעברית הוא תרגם את Nevermore ל'אל עד אין דור'. בגרמנית תרגמו ל-Nimmermehr - נִימֶרמֶר - לא עוד לעד. באיטלקית Mai più - מָאי פּיו, וגם Non più mai! - נוֹן פיו מאי - לא עוד. בשבדית Förbi! - פרבי - זה נגמר. ויש עוד מתרגמים שהחליטו להותיר את Nevermore המקורי גם בתרגום לשפתם. ברור שקל יותר לעשות כן כשכותבים בשפה שאותיותיה לטיניות, מאשר בעברית. אולם אין הדבר פסול בעיני כלל ועיקר, שכן תפקידו של המתרגם הוא להביא את היצירה לקורא כך' שיוכל להבין אותה, לא רק כלשונה, אלא גם כרוחה. אז מה הטירוף הזה של המתרגמים לעברית בדבקותם בצליל הלכאורי של nevermore? מה הטירוף? פשוט, הם תרגמו את ז'בוטינסקי ולא את פו. הם התחרו ביניהם מי יתרגם באופן יותר אידיוטי את "אַל עַד אֵין דוֹר" של ז'בוטינסקי לעברית, וכולם רק הסתבכו וכשלו וקלקלו. עם כל הכבוד, אם מביאים בפני דוברי עברית את המשפט, "אל עד אין דור" של ז'בוטינסקי ושואלים אותם לפשרו, כמעט כולם ימשכו בכתפיהם בתמיהה. כן יהי הדבר עם "לעד נָמֹר" (??). הוא הדין עם "לא עוד אור", "אין חזור" ו"עד קץ כל דור", שבתרגומים השונים. שלא לדבר על כך שהמשמעות של כל אחד מאלה היא לא 'Nevermore'. בכלל לא. לפעמים אפילו ההיפך הגמור. בסדר, אין לכותבים בעט חפירה כבוד למשורר הנפלא ולכשרונו, אבל מה עם רחמים?
התרגום שלי מובא מול המקור. כך יכול הקורא לעמוד על איכות התרגום ועל מידת נאמנותו, וגם ליהנות כפליים. התרגום מקביל לחלוטין למקור במקצב, במשקל, ובדיוק החרוז. רק במקום אחד כשלתי קלות, ויום אחד, כשאהיה יותר צעיר, אביא את זה על תיקונו. אולי. אני רואה בתרגום עצמו יצירה של ממש. ככזו, אני מרשה לעצמי קצת זיקוקי די-נור לשוניים, שאינם פוגמים במקור, ומוסיפים להנאה מן היצירה, בבחינת זה נהנה וזה לא חסר. השפה העברית עשירה כל כך, מדוייקת כל כך, גמישה כל כך, עתירת אפשרויות כל כך, שראיתי לנכון לאפשר גם לה להפגין מה מיכולותיה.
