מאמר:
רקפת ערטנית ואריה / אמוץ דפני , סאלח עקל ח'טיב וברברה בק
צילום: זלמן באולמל
מה לרקפת, לערטנית לאריה ול'כיפת הירדן'
אמוץ דפני1 , סאלח עקל ח'טיב2 וברברה בק3
1. המכון לאבולוציה והחוג לביולוגיה אבולוציונית וסביבתית. אוניברסיטת חיפה. חיפה. amots.dafni@gmail.com
2. ת.ד. 421. מע'אר. מיקוד .20128 salehaqil58@gmail.com
3.
Instituto de Lenguas y Culturas del Mediterráneo y Oriente Próximo, CSIC, Madrid. Spain. barbara.boeck@cchs.csic.es
תמצית
מאמר זה סוקר את גלגולי השמות 'רקפת' ו'ערטנית' בשפות נבחרות במזרח התיכון. על סמך השוואות לשוניות והיסטוריות המשולבות בנתונים בוטניים, אתנובוטניים, שימושים רפואיים ותכולת חומרים כימיים – מוסברים מקורות השמות העממיים השונים של הרקפת והערטנית והסיבות האפשריות לחפיפה ביניהם.
ניתוח נתונים אלה מספק תימוכין להצעתו של עמנואל לב לזהות את 'כיפת הירדן' המופיעה בתלמוד עם ערטנית השדות.
מבוא
שמות צמחים הם תמצית היותו של עם מסוים על אדמתו והם משקפים את יחסי הגומלין בין הטבע המקומי וטבע האדם. אהרון אהרונסון, מגלה 'אם החיטה', כתב רשימה בשם 'שמות המוניים לצמחים' ובה מחה על המצאת שמות עבריים חדשים לצמחים ואלו דבריו: "שמות המוניים לצמחים לא ניתנו לצמחים אצל שום אומה ולשון על ידי מקרה סתם ... יסודם באיזו אגדה קדומה ... ואופן קביעת השמות האלה מפיצה אור על הפרוצס ... על פי רוב אנחנו מוצאים בשם ההמוני שלהם סמליות עמוקת משמעות ... יש לשמות הצמחים ההמוניים plantlore שלהם המיוסד על פי רוב על הפולקלור של העם והלשון ... השמות המקוריים של הצמחים נשתבשו לעתים קרובות ואין אנו יכולים למצא את מובנו של השם אלא על פי הסברה והדרש" (אהרונסון תרפ"א:29 -30).
מעיר בנושא אליהו ספיר, שרבות זכויותיו במתן שמות עבריים לצמחים שלא זכו לכך מקודם: "שפת הצמחים היא במידה יתרה שפת עם הארץ ומשתמרת היא תמיד ברובה בצורתה העממית הפרימטיווית. העם, וביחוד החונים בשדות והרועים, יוצר את השמות לצמחים שהוא רואה לפי התמונות השונות שבהן הם מתגלים לפניו, לפי תכונותיהם שהוא מכיר ולפי הסגולות שהוא מוצא בהם או על פי יחסים שונים שהוא מיחס אליהם אם בכוונה או במקרה; ולכן יש שבני העם האחד בשפתם המיוחדת להם קוראים בכל זאת שמות שונים לאותם הצמחים בעצמם לפי המקומות שהם יושבים בהם כי האנשים השונים למקומותיהם מתבוננים אליהם באופנים שונים ומכירים בהם תכונות שונות שעל פיהן הם מציינים אותם בשמות מתחלפים. וכנגד זה יש עמים שונים היושבים בארץ אחת והמדברים בשפות שונות אך קרובות ודומות שקוראים לצמחים שבארצם בשמות שווים או דומים מאד" (ספיר, תרע"ג:122).
גם שאול טשרניחובסקי, שהיה בקיא במדעי הטבע, נזקק לנושא זה: "... שמותיהם של הפרחים, אינם כלל וכלל מקדמת דנא, עלולים הם להשתנות. כי ישנם שמות המתהווים כעת לעינינו ממש, יש פרחים שאין להם כעת שם בפי העם והם עומדים לקבל שם. ויש שמות של פרחים שנשארו לנו לזיכרון בתוך כתבי יד... ובשפה החיה אין כבר כל זכר. ומזה אנו מבינים ברור גם על ריבוי שמותיהם של פרח אחד. יש שהשם הקדום נשכח בפלך אחד וחי בפלך שני, ויש שקוראים לו שם חדש לאחר שנתגלתה בו תכונה שלא ידעוה קודם; שמו לב לפרח הזה ונתנו לו גם שם, כי קודם לא היה לו שם כלל, או להיפך חדלו מהאמין בסגולותיו ובמשך הזמן לא התעסקו בו כלל ונשתכח גם שמו ... ובכן ברור לנו כי שמות הפרחים אינם עומדים וקיימים, אך הללו צצים ונעלמים והללו נובלים, כפרחים עצמם" (טשרניחובסקי, תרפ"ב:118).
כאשר מתכללים את הסיבות הלשוניות, ההיסטוריות, הגיאוגרפיות, האתנובוטניות, למגוון ולדינמיקה של שמות הצמחים - אפשר להבין את האתגר הגדול של זיהוי הצמחים במקורות ישראל לאחר שנותק מארצו משך אלפיים שנה. ה'אורים והתומים' בנושא זה הוא עמנואל לעף (Immanuel Löw) שהוריש לנו את חיבורו המונומנטלי 'צמחי היהודים' (Die Flora der Juden). בעבודת מופת רחבת היקף זו הוא זיהה את רוב הצמחים הנזכרים במקורותינו, על סמך על הידע הנרחב שלו בשפות עתיקות כחדשות ובקיאותו המפליאה בספרות היהודית והזרה. על עבודתו הוסיפו חוקרים ישראליים נדבכים נוספים ובם נמנים: אפרים וחנה אהרוני, אוריה פלדמן, ברוך ציז'יק, מיכאל זהרי, יהודה פליקס, ויבדל"א מרדכי כסלו וזהר עמר.
כמה מחקרים אחרונים משלבים סקירת מקורות היסטוריים ופילולוגיים, מקורות לשוניים מודרניים (במיוחד כאלו הקשורים למסופוטמיה העתיקה), נתונים בוטניים, (פיטוגיאוגרפיים, מורפולוגיים ואקולוגיים), אתנובוטניים (שימושי הצמחים וסמליותם בעבר ובהווה) ופרסומים חדשים על אודות תכולת החומרים המצויים בצמחים בקשר לשימוש המסורתי בהם – ככלי עזר משולבים לזיהוי שמות צמחים המופיעים במקורותינו והשנויים במחלוקת. כך הוצעו לאחרונה הזיהויים הבאים: אטד – כמיני קדד (Vainstub 2021); כיפת המרחץ - כשיכרון שחור (דפני וח'טיב 2024:97) ו'חריוני יונים' כינבוט השדה (Dafni and Böck 2025) והצעות לזהות את כצרי כלבנה הרפואי (כסלו וחבריו 2021) או כאלה אטלנטית (עמר תשפ"ב).
ברשימה זו נסקור, בגישה רב-תחומית, את גלגולי שמות הרקפת והערטנית ואת הזיקה שבין שני מיני הצמחים המתבטאת בשימושים ובשמות משותפים. כמו כן אנחנו מביאים תימוכין להשערתו של עמנואל לעף לזהות את 'כיפת הירדן' עם ערטנית השדות – הצעה שעד כה לא נתאשרה בספרות.
השם המדעי של הרקפת המצויה
הרקפת נמנית (כיום) על תת משפחת המירסיניים (Myrsinoideae) הכלולה במשפחת הרקפתיים (Primulaceae). הסוג רקפת מונה 25 מינים הנפוצים בעיקר סביב הים התיכון (Web 1).
מקור השם המדעי של הסוג Cylamen נגזר מן המילה היוונית κύκλος (kúklos) שפירושו מעגל או טבעת לציון עוקץ הפרח המסתלסל (איור מס' 1), הצורה העגולה של העלים ויש הסבורים של הפקעת (Alston 1770:426). השם היווני לצמח (kyklaminos) κυκλάμινος , מופיע לראשונה כבר בכתבי תיאופרסטוס, הבוטנאי היווני ( 371– 287 לפנה״ס) שכל הנראה טבע את השם הזה (Historia Theophrastus 2016, Plantarum 7.9.4). מכאן נתגלגל השם לשפות אירופאיות רבות.
השם המדעי Cylamen persicum שפירושו 'רקפת פרסית' פורסם ב-1768 על-ידי פיליפ מילר (Miller 1786), שהיה סבור שמקור הצמח בפרס. עוד לפני תיאורו הרשמי על ידי מילר, גודלה Cyclamen persicum בגנים אירופיים במשך יותר ממאה שנה תחת שמות שונים. העדות המוקדמת ביותר היא, ככל הנראה, מסוף המאה ה־16, כאשר קארולוס קלוסיוס (Carolos Clusius) קיבל פקעות מקונסטנטינופול בשנות ה־90 של המאה ההיא, אם כי הזיהוי החד-משמעי נותר בלתי ודאי. ראיות מוצקות יותר קיימות מן המאה ה־17. עד שנת 1665 כבר החזיק הגן הבוטני המלכותי בפריז כמה צורות, בהן אחת שכונתה 'הנקראת פרסית' המעידה על ההכרה המוקדמת במוצא הפרסי המשוער של הצמח. Doorenbos 1950: 34-37). הרקפת המצויה (איור מס' 2) אינה גדל בטבע באיראן. כצמח בר היא מצויה באזור הים-התיכון המזרחי והמערב הצפוני של אפריקה: יוון, כרתים, קפריסין, טורקיה, סוריה-לבנון, ישראל-פלסטין, ירדן, אלג׳יריה ותוניסיה. מהרקפת המצויה פותחו הזנים הגנניים המרובים הנפוצים כיום (Cornea-Cipcigan et al., 2023). סביב הים התיכון ניתנו לרקפת שמות עממים רבים אך השם 'רקפת פרסית' מצוי בקטלנית, פורטוגזית וצרפתית .(Web 2)
ממתי פורחת ה'רקפת' בעברית?
עמנואל לעף הראה שהשם הארמי הקדום עבור הרקפת הוא ܪܟܦܐ (rakpā) ולפי המקורות שהוא סוקר הצורה 'רקפתא' היא מאוחרת יותר. הוא הראה שהצורה הארמית רַקפָּא מהווה את המקור, שממנו נגזרו בהמשך צורות בערבית ובשפות סמוכות. שתי הצורות בערבית הערביות رَكَّف (rakafa) ו־رَكْف (rakf) הם שני פיתוחים מקבילים של המקור הארמי (1881:307-308 Löw).
נראה שהאזכור הקדום ביותר של הרקפת כ'רקף' בערבית הוא החל מהמאה התשיעית לספירה על ידי אל -דינווארי Massé 1874:312)). בחיבורים עבריים מופיע השם רקפתא, לראשונה, אצל אסף הרופא (שחי לפי מקורות שונים, במאות ה-10 עד ה-13). שם זה, היה רדום עד חשיפתו מחדש על ידי עמנואל לעף (ראו להלן). השם 'רקפתא' מופיע בספרות העברית המודרנית בספר 'המעמר' של לונץ (לונץ 1905:6) וגם במילונו של בן יהודה (1908).
השם 'רקפת' הוצע לראשונה על ידי אליהו ספיר בתרגומו לספר של אגרונום גרמני שעסק בטבע הארץ ובחקלאותה (אוהגן תרע"א: 36, 115). שם זה אומץ על ידי ועד הלשון (1913:17) ומאז נעשה נחלת הכלל. לתפוצתה רבה זכה השם הודות לשירו של לוין קיפניס שחובר ככל הנראה בשנת 1921 הולחן והופץ ברבים (ראו הרחבה אצל גלעד 2018), ונראה שמאז זה הפרח המצוטט ביותר בשירה העברית המודרנית (מידע אישי).
אהרון אהרונסון התרעם על מתן שמות חדשים לצמחים: "ומי יגלה לנו את הסודות הטמירים שבשמות החדשים ... או בשמות שנתקבלו על ידי הועד [ועד הלשון] כמו רקפת ל-Cyclamen (אהרונסון תרפ"א:34-33). הרשימה פורסמה לאחר מותו של המחבר ועונה לו ישראל איתן [חבר הוועד ומי שפעל להפצת מורשתו של אליהו ספיר שנפטר בדמי ימיו]: "רקפת – מצאנו בשימוש הארץ-ישראלי הן בספרות והן בבתי הספר, כנראה המנוח מר ספיר הוא שהפיצו על פי ליף [עמנואל לעף] בספרו [הכוונה ל'צמחי היהודים'] (איתן תרפ"א:37).
מקור שמה של ערטנית השדות
ערטנית השדות היא מין אירנו טורני-ים תיכוני שתפוצתו מאירן במערב ועד הבלקן בצפון, ועד מרוקו במערב ((Web 3. לצורך הדיון להלן חשוב להדגיש שהמין אינו מצוי במערב אירופה. לינאוס תיאר את ערטנית השדות בשם המדעי, התקף גם כיום, Leontice leontopetalum על סמך צמח מהמזרח התיכון (Linnaeus 1753 I:312).
שם הסוג מורכב מהמילה (λέων, léōn) שפירושה אריה ומהסיומת ice המציינת 'שייך'. שם המין הוא צירוף של שתי מלים pétalon (πέταλον) שפירושה עלה ובעיקר עלה כותרת ו- léōn שפירושה אריה. השם בא לציין את צורת העלה המזכירים את כף רגלו של האריה, לפי דבריו של דיוסקורידס, בן המאה הראשונה לספירה (Dioscorides 3:25).
השם היווני נתגלגל מזרחה והמקור הערבי הראשון הקושר אריה לשמה של הערטנית מופיע אצל אבו חניפה אל -דינאוארי (أبو حنيفة الديناوري) כבר במאה התשיעית, בשם רגל האריה (ِجْلُ الأَسَد = רֶגְ'לוּ א־אַסַד) והנימוק הוא: "מאחר והעלה שלו דומה לכף רגלו של האריה" (Massé 1874:312-313). לפי בר-בהלול, בן המאה העשירית שכתב מילון סורי: "נאמר שהוא בעל פקעת הדומה לכף האריה ובאופן דומה גם העלים" (489 Duval 1901 II:), וכך גם 'רגלא דאריא' בארמית (Löw 1881:471).
שם הסוג ערטנית, שם שהופיע לראשונה בשנת 1930, במילון 'ילקוט צמחים' (עמ' 6), שיצא לאור על ידי ועד הלשון העברית. באותו מילון נקרא הצמח גם 'אריון', מלשון 'אריה', בהקבלה מובאים, באותו מקור, השמות באנגלית (Lion's leaf) ובגרמנית Löwenblatt)).
איור מס' 3: ערטנית השדות.
Dodart, D., Recueil des plantes gravées par ordre du roi Louis XIV (1788) vol. 2 t. 42
http://www.plantillustrations.org/illustration.php?id_illustration=258152
על המבוכה בין ערטנית לרקפת
המבוכה בין רקפת לערטנית מופיעה, ככל הנראה, לראשונה כבר אצל איבן סינא (1037-980, חי ופעל בפרס). נתן המאתי (1280 ל־1340 לערך, איטליה) כותב בתרגומו ל'קאנון הגדול' לאיבן סינא (ספר ג', אופן י"ו, פרק ד'): "שיונח למטה ערטניתא ובכור מרים וקליפת שורש", מכאן משתמע שהבחין בין השניים וכך גם בתרגום ללטינית מהמאה ה- 16 (Avicenna 1595:274). באותו תרגום ללטינית (עמ' 430) ובתרגום מודרני של אותו הספר לאנגלית (Ibn Sina 1988:284, 319) קיימת זהות בין רקפת, ערטנית ובח'ור בתרגום של אבן וחשניה (מאות 10-9) מביא המתרגם (Levey 1966:2) את הזהות 'עורטיניא' =שורש [פקעת] רקפת. מאוחר יותר קיימת עדות נוספת. לפי קזויני (1201-1283, חי ופעל בעירק ובפרס). " שג'רת מרים הוא בח'ור מרים, הוא קוצני [כך במקור], הוא השורש של ערטנית" (Wiedemann, 1916:301). המתרגמים של אל-סמרקנדי (שחי במאות ה-12 וראשית -13, במרכז אסיה וסמרקנד כתב ספרי רפואה חשובים) מציינים: "ערטניתא היא לחם החזיר כנראה רקפת אירופית" (Levey and Khaledy 2016: 213,No 322).
במילון הערבית האנדלוסית (Corriente 1997:350) נכתב: ātranīpā= Cylamen earopaeum (רקפת אירופית) כאשר פירוש המילה הזו הוא 'דמוי קטורת'. בעמ' 464 של אותו המילון ניתן השם كفّ الأسد (כף אל-אסד, כף האריה) לרקפת. שם שאינו אלא אחד משמותיה הערביים של ערטנית השדות.
הרמב"ם בספרו ביאור 'שמות הרפואות' מתייחס כמה פעמים לרקפת ולערטנית: "שג'רת מרים זה שקוראים קקלאמינוס [שמה של הרקפת ביוונית] ... אינו מזדהה בכלל עם בח'ור מרים כפי שרבים מהרופאים סבורים (מס' 364) ומעיר זיסמן מונטנר, המהדיר: "לעתים קרובות משבשים כאן וקוראים Artanita". נתן המאתי (חי במאה ה 11-10 באיטליה) אשר תרגם את הרמב"ם (ספר הפרקים (23.99 מתרגם 'שג'רת מרים', במקור הערבי, ל'אילן מרים'. מילון מונחי הרפואה של הרמב"ם ( Bos 2021:20) קובע שבמדובר ברקפת.
במקום אחר אצל הרמב"ם ב'ביאור שמות הרפואות' נכתב: "ערטניתא תיארנו לעיל שהוא שורש של אחד משני מיני הלוף (Arum) (מס' 302), הוא 'לחם הקופים' (מס' 55).
באותו המקור, כותב הרמב"ם: (מס' 55) בַּח'וּר מִרְיַם (=קטורת מרים) "חכמי הצמחים המאוחרים, הרשו להם לסבור, לתת כינוי זה לשורשים של העשב הנקרא אדריון (آذريون) הידוע בספרד בתור הזהוב (الذهبية), משום שלפרחיו צבע זהוב, והוא נקרא בספרדית ג'רג'ריתייה וכשפרחיו נופלים יוצא מהם מעין כף יד, וזה הטעם שקוראים אותו 'כפת הארי' (كف الاسد), שמו של צמח זה ביוונית קיקלאמינוס. אין זה כלל אותו צמח עץ מרים (שג'רת מרים) כי 'עץ מרים' הוא צמח שונה מ'בח'ור מרים' ושמו ביוונית קיקלאמינוס (וכאן מונטנר המהדיר שמונה אפשרויות לזיהוי ל'שג'רת מרים' (בח'ור מרים- צרדא, אשלג, כיפת הירדן, ערטנית השדה, רקפת אירופית וציפורני חתול רפואיות) בעוד מהדיר אחר (Rosner 1995:288) מציין ש'קטורת מרים' מתייחסת לצמחים רבים ובמיוחד לערטנית.
על כך נעיר:
1. הרמב"ם מבחין בין 'בח'ור מרים' ל'שג'רת מרים'
2. 'בח'ור מרים' היא הרקפת בהסתמך על השם היווני החד משמעי (לפני ימי הביניים, ראו להלן).
3. אין קשר בין הלוף לערטניתא, ו'לחם הקופים' הוא שם ידוע עבור הרקפת (ראו לעיל).
4. 'אדריון' (לפי הרמב"ם) הוא כינוי לערטנית והתיאור של פרחים זהובים מתאים לערטנית. בכתב יד מהמאה העשירית מתוניסיה, שנכתב באותיות עבריות מופיע צמח הנקרא בשמות: ערטניתא, אדריונה, לבז אלקרוד [זו טעות, צ"ל خبز القُرود, ܟܦܰܬ ܥܰܪܛܳܢܳܐ =לחם הקופים] ו'בחור מרים אלפרכי' [קרי: בח'ור מרים הפרסי].
מעיר מפרש כתב היד כי מדובר ברקפת או בערטנית (Steinschneider 1879, II:17 ; ראו גם עמר וסרי 2001, 285 הערה 39). באשר לשם 'אדריון' מעיר Chambers 1753)) בערך " :'Adriune'זה שם שניתן על ידי מחברים ערביים לרקפת (Cyclamen) היא 'לחם חזיר'. את המבוכה הזו, בין המקורות השונים, ניתן להסביר בכך שלמילה הערבית آذريون , adriuna) יש לפחות 12 צורות כתיב שונות, אצל מחברים שונים בערבית ומתרגמיהם. משמעותה (לפי אופן התעתיק) היא מינים של צפורני חתול ומורכבים אחרים כמו קחוון, חרצית, ודם המכבים (Bustanente 2002:passim).
5. 'כפת הארי' הוא כינוי ידוע לערטנית (ראו לעיל). הזהות עם הקיקלאמינוס (היא הרקפת) היווני היא מאוחרת (ראו לעיל). 'עץ מרים' לפי רוב המקורות היא הרקפת.
אל ע'פיקי, (שחי במאה ה-12 באנדלוסיה) מצטט בפרק המוקדש לרקפת, את Idrîsî (עמ' 62) המביא את השם 'בח'ור מרים' ואומר שהשורש נקרא 'אל אדריון' ובסוריה 'אל וורקא', השורש [נקרא] ערטניתא ותחת השם העממי 'חובז אל קורד' (= לחם הקופים). מעירים המהדירים שהשמות הנרדפים הם : קיקלמינוס, tuber terrae (בלטינית לחם האדמה), בסורית ערטניתא (הבצל [כך כתוב במקור], הכוונה לפקעת, איור מס' 4). בערבית: 'בח'ור מרים', 'שג'רת מרים', 'חובז אל קורוד' (خبز القرد לחם הקופים), 'חובז אל משליח' (خبز المشايخ , לחם האדונים-השייח'ים) ו'חובז אל חנזיר' (לחם החזיר خبز الخنزيرMeyerhof and Sobhy 1937 II:293, ).
המהדירים של אל ע'אפיקי מעירים על 'בחור מרים' ששם זה הוא סורי. השם היווני קיקלמינוס ידוע באופן שווה לרוקחים המזרחיים אבל בצורה משובשת - 'פקלמינום'. עד לא מזמן היו הפקעות ידועות בשם הרוקחי 'פקעת הערטנית' (Tuber Atranitae) כן הם מוסיפים שאבן ג'זלה (מאות 12-11, בגדאד) אומר שערטניתא היא השורש של 'בחור מרים' או 'שג'רת מרים', ומביא את השימושים [של הרקפת] לפי דיוסקורידס (Meyerhof and Sobhy (1937 II: 292.
6. בספרות האירופית השם, 'לחם חזיר' עבור הרקפת, מופיע כבר בכתב יד מהמאה ה-14 Mowat 1882:39)). הנימוק לשם הוא: "החזירים אוהבים לאכול אותו בארצות בהן הוא גדל" (Turner 1687:314) ו”מאחר והחזירים ניזונים ממנו בשדה" (Gentil 1706:235). זלג השם הזה, יותר מאוחר, לכתבים בעברית. סלדינו די-אסכולי, רוקח יהודי בן המאה ה-15 שחי באיטליה כתב ספר הדרכה לרוקחים בשם 'ספר הרוקחים' בו סקר את דרכי הכנת התרופות ולמה משמש כל צמח. לפי מקור זה: "מארטניטה, אומר אני, שארטיניטה או 'לחם אלטוט' [לא מצאנו שם זה בספרות עבור הרקפת או הערטנית] או 'לחם חזיר' או 'תפוחי הארץ' [שם לטיני ידוע עבור הרקפת מופיע כבר אצל פליניוס] ואחרים קוראים אותה 'סיקלמין' וימצא ממנו קטון וגדול. הגדול שורשו הוא כמו לפת עגול, והחלק החיצוני ממנו הוא כמו ארץ שחורה, והפנימי לבן. ויקומו עלי שורשו עלים ופרחים, כמו ויולש [סגל]" . בהמשך יש פירוט רב של השימושים הרפואיים של ה'קטון' שחלקם אינם ברורים. לפי השמות המובאים והתיאור של הפקעת, של ה'גדול' ברור שהמדובר ברקפת. לפי השימושים הרפואיים קשה לברר מי הוא בכלל ה'קטון' (די אסכולי תשי"ג: 97-96, סעיף 172).
יותר מאוחר כותב, מי שערך רשימת צמחי ארץ ישראל בשנת 1887: " לחם-חזיר.... מין מהצמח הזה יגדל באייראפא [אירופה] ויכיל בתוכו את סם המוות ציקלאמין...אבל אחרי אשר יעבירו אותם באש...יכשרו למאכל (עדעלשטיין 1887:109). נראה שהאחרון שהשתמש בשם הזה, במקום רקפתא או רקפת, היה לונץ בספרו 'המעמר' (לונץ 1905:6).
7
מהו הזיהוי של 'שג'רת מרים'.
נציין שכבר אצל אל- בייטאר השם 'שג'רת מרים' מציין כמה מינים שאת חלקם אי אפשר לזהות בוודאות (Web 4) לפי התיאורים שהוא נותן. קיימים עשרות כתבי יד של ספרו של איבן אל ביטאר שיש ביניהם לא מעט הבדלים (Gonzalez and Lanly 1997) ומכאן גם עשויים לנבוע ריבוי הזיהויים (כך למשל התרגום לצרפתית והתרגום לגרמנית לא נעשו מתוך אותו כתב יד (Leclerc 1877 I: 120; Sontheimer 1842 II:86). חוקר בשם דוקרו (1930:88-89 (Ducros, סקר בתחילת המאה העשרים את שוק עשבי הרפואה הפופולריים בקהיר. תחת הערך 'arttanita' הוא מציין את הרקפת האירופית (C. europea) [ שאינה מצויה באזורינו אלא באיטליה, מרכז אירופה וצפון הבלקן]. הוא מציין ששם ערבי זה שימש בידי הרוקחים הקדומים בצורת 'ערטניתא' לציון רקפת או 'לחם חזיר', שהערבים תרגמו ל'ח'ובז אלח'נזיר'. נותנים לו גם את השמות 'פקלמינון' (צורה המשובשת מהמילה היוונית 'קיקלמינון'), 'קרן אל-ע'זאל' (קרן הצבי), 'בח'ור מרים' (קטורת מרים) ו'לחם השיח'ים' (خبز المشايخ); שני הכינויים האחרונים, הראשון בהם מיוחד בעיקר לסוריה, והשני - בעיקר לטריפוליטניה, תוניסיה ואלג'יריה. לעיתים נקראת הרקפת גם 'שג'רת מרים' (עץ מרים), אולם שם זה משמש גם צמחים נוספים: פרתניום [כאשר הכוונה ל- Tanacetum parthenium, צמח רפואה ידוע מימי דיוסקוריקס. שיח אברהם ושעמון- ואין לראות בו שם ייחודי באמת לרקפת (עמ' 88). לפקעות היבשות יש ריח ארומטי חלש (עמ' 89).
לפי מונדהיר בייטאר (בן המאה ה- 14 שחי ופעל במצרים) 'שג'רת מרים' ='ערטניתא' = 'בח'ור מרים'= 'עץ מרים' ='כף מרים', 'סקוקא' ו'דוויק אל ג'בל' [שני האחרונים ידועים כשמות עממיים של הרקפת]. השם 'בח'ור מרים' ניתן גם לצמחים אחרים. הערת המהדיר: 'ערטניתא' הוא מילה ארמית, מין של צמחים עשבוניים ורב שנתיים ממשפחת הרקפתיים שלהם פרח יפה [מכאן שהכוונה לרקפת] (1991:488Mundhir Bayṭār Abū Bakr ibn). יש לציין שקיימים שני מחברים עם השם Bayṭār זה המצוטט לעיל Abū Bakr ibn Mundhir Bayṭār היה וטרינר שחי במאה ה-14 ואילו Ibn al - Bayṭār היה בוטנאי שחי במאה ה-13.
אין לנו לסכם, סעיף זה, אלא שהמבוכה בזיהוי 'עץ מרים' שהחלה כבר במאה ה-10, במזרח, חדרה גם לכתביו של הרמב"ם והמשיכה גם אחריו במערב.
הרקפת והערטנית כצמחי כביסה
אחד משמותיה של הרקפת בערבית, הוא 'סָאבּוּן אלְרָאעִי' (صابون الراعي = סבון הרועה). הרועים נהגו לשפשף פקעת חצויה על הכתם שהורטב היטב קודם לכן, אחר כך שטפו את הבד והכתם הוסר. האגדה מספרת שכבר משה רבנו ידע על שימוש זה ומכאן כינויה הנוסף של הרקפת 'סָאבּונִת סִידְנַא מוּסָא' (صابونة سيدنا موسى = סבון אדוננו משה). נעיר ששם זה אינו מופיע במקורות קלאסיים ועד כה מצאנו אותו רק בספרות מודרנית מארץ ישראל (2007:781 Al-Rubayyʿāt).
בטורקיה משתמשים לצורך זה ברקפת יוונית (Akbulut and Ozkan 2014:140, 144). פקעת הרקפת מכילה ספונינים (Al Rimawy et al., 2024; Michi-Gaidi et al., 2010) הידועים כחומרים מקציפים וגם בפעילותם האנטי-בקטריאלית (Al-Zuabe et al., 2019; Al Rimawi et al., 2024)) ובכך טמון יתרון נוסף כצמח כביסה. הספונינים (שהידוע בהם מכונה, 'ציקלמין' על שמה הלועזי של הרקפת) הם תרכובות הגורמות להורדת מתח הפנים של המים, מה שמאפשר חדירה טובה יותר של המים אל תוך סיבי הבד ולהסרת לכלוך וכתמים ביעילות גבוהה יותר. כמו כן הספונינים יוצרים קצף יציב ותחליב (אמולסיה) עם שמנים, התורם להסרת הכתמים מהבד (Osbourn, 1996).
שימוש שכזה היה גם בערטנית השדות, למין זה פקעת עגולה ובשרנית הדומה מאד לזו של הרקפת וגם היא מכילה ספונינים (Al Snafi 2019). יש המציינים שהערטנית שימשה כסבון כבר באשור, אך אינם מביאים שום אסמכתא לכך (Shaw and King 2002:8). כבר איבן סינא מציין שה'ערטניתא' (=בח'ור מרים' =רקפת) משמשת לכביסת בגדי צמר (1998:329 Ibn Sina).
בספרות קיימת הצעה שערטנית ורקפת שימשו במסופוטמיה העתיקה כצמחי סבון, כלומר כאמצעי טיהור בטקסים ובתכשירים רפואיים (Thompson 1949: 46). שני מיני הצמחים האלה נחשבו בשם tullal עבור ערטנית ו- dil.bat. עבור רקפת. אבל זיהויים אלו מבוססים על אטימולוגיה שגויה. השם *tullal מתייחס לשורש ʾllשפירושו 'לטהר/לנקות', מכאן שם הצמח שמשמעו 'המנקה' (Thompson 1949: 39). הקריאה של כתב היתדות שגויה ויש לתקנה ל-tulla , מילה שמקורה הלשוני הוא בלתי ידוע. כך הדבר גם לגבי המונח dil.bat , מילה שפורשה כ'הפרח של ונוס' שקושרה ל- 'בח'ור מרים' (Thompson 1949: 46). יש לקרא את הסימנים בכתב היתדות in.úš וגם עבור שם זה לא ידוע המקור הלשוני..
הרקפת והערטנית כ'קטורת מרים'.
הרקפת נקראת בערבית בין היתר 'בַּח'וּר מִרְיַם' (بخور مريم) שפירושו ה'קטורת של מרים'. שם זה ידוע גם מפרסית (بخور مریم) וגם מטורקית (Buhurmeryem). שם זה משותף גם לערטנית הן בספרות הקדומה והן המאוחרת. נראה שהמקור המוקדם ביותר בספרות הערבית לציון הרקפת בשם 'בח'ור מרים' מופיע אצל אל ראזי (925-865) שחי ופעל בעירק ובפרס (Amrollahi- Sharifabadi et al., 2025:4874).
אצל איבן סינא (שפעל במאות ה-10 וה-11) מופיעים עבור הרקפת הן השם 'בח'ור מרים' (284Ibn Sina 1998:) והן השם 'ערטניתא' (עמ' 320). ובמקביל נמצא השם 'בח'ור מרים' בגניזה הקהירית (מאות 10 עד ה-13) כשם נרדף הן לערטנית והן לרקפת (Lev and Amar 2008:30). זרחיה בן יצחק בן שאלתיאל חן, בן המאה ה- 14, פעל בספרד וברומא, תרגם את הכרך השני של הקאנון לאיבן סינא. בכתב יד המצוי באוקספורד הוא מתרגם [שג'רת מרים] ערטניתא והוא עשב מרים. מביא הציטוט מתקן ל'עשן מרים' (Bos 2025:169), ואולי יש בזה מן הרמז להעלאת קטורת?
השם 'בח'ור מרים' עבור ערטנית (איור מס' 5) מופיע בספרות הערבית כבר בשנת 1083 בתרגום של הספר חומרי הרפואה של דיוסקורידס (Chavannes‑Mazel and IJpelaar 2023:9) שנעשה בסמקרנד שבאוזבקיסטן.
השמות 'קטורת מרים' עבור הרקפת והערטנית מופיעים, איפוא, רק החל מהמאה ה-התשיעית והעשירית, בעוד השימוש בקטורת בטקסים נוצריים בסוריה מתועד לראשונה כבר במאה הרביעית לספירה (Harvey 1998:175).
השימוש ברקפת לקטורת
העדויות לשימוש ברקפת לקטורת הם למעשה רק על בסיס השם 'קטורת מרים', שעשוי להיות שם מטפורי. למעשה לא מצאנו בספרות שום עדות מפורשת שפקעת הרקפת (או הערטנית) נשרפו כקטורת. גוסטב הגי בספרו 'פלורה מצוירת של מרכז אירופה' (Hegi 1926-1927 5,3:1838) כותב במפורש "קיימים דיווחים שפקעת מיובשת של רקפת הובערה, לעתים, כקטורת במנזרים" ומציין את השם 'קטורת מרים' - לא עלה בידינו למצוא עדות כתובה לדעה זו.
העדויות הקיימות על השימוש ברקפת כקטורת הן עקיפות - בפרסית נקראת פקעת הערטנית בשם āzārbuy (آذربویه) הנגזרת משתי מלים פרסיות , آذر ((azar שפירושה אש ו- بویه" (būye) שפירושה 'ריח' או 'ארומה' המשמעות היא 'ריח אש' או 'ארומה של אש' במשמעות של 'קטורת להבערה' (Bustamente 2002:448;2).
הפעם היחידה בה מצאנו התייחסות מפורשת לכך שהכינו קטורת מערטנית מופיעה אצל בר-בהלול (שחי במאה ה-10), 'בח'ור מרים' ( ܠܥܠܛܝܢܐ ܬܟܠܡ) הנקראת גם ʿalṭīnā (ܥܠܛܝܢܐ) [=ערטנית] היא כמו זו הנמצאת באירופה, הפקעת שלה מאד גדולה ומכינים ממנה קטורת (qaṭar) לסגולה לחיים ארוכים (Duval 1886, I:783,2 -5). למעשה יש כאן חילופי למנ"ר - בין למד לרישף 'אלטיניה' – 'ערטיניא'
חוקר השפה הערבית האנדלוסית מציין שבמזרח המונח הערבי 'ערטניתא' מתייחס רק לערטנית. כאשר הערבים חצו את המיצר [גיברלטר] הם לא מצאו בספרד את המוצר אליו התרגלו במזרח והחליפו אותו עם הרקפת המקומית (Cyclamen europaeum) שקיבלה את השם ערטניתא. לעומת זאת במרוקו, שם עמדו בפני מחסור ברקפת [סוג נדיר בצפון אפריקה] היא הוחלפה לצורכי קטורת במין צמח מקומי. אך גם הוא לא מציין באיזה חלק של הצמח השתמשו (Bustamente 2002:448,451).
כיפת הירדן - רקפת - ערטנית
עמנואל לעף, גדול חוקרי צמחי היהודים, בספרו 'השמות הארמיים של הצמחים' מציע ש ܥܪܛܢܝܬܐ (ʿarṭānīṯā) היא מעתק של ܥܲܛܪܵܢܝܼܬܵܐ (ʿaṭrānīṯā) וכי באופן ברור שתי המלים נגזרות מהמילה ܥܰܛܪܳܢܳܐ (ʿaṭrānā) המציינת "שרף ארז, עטרן [זפת]" ,כאשר המילה המקבילה בערבית היא qaṭrān (قَطْرَان, (Löw 1881:304-307. מכאן שהמילה הסורית 'עטרנא' - מראה חיבור למילה 'קטורת'. המקבילה הערבית عَرطانيثا ع (ערטניתא) מאשרת את השורש השמי [עטר-קטר]. שם הצמח מתבסס בשפות השמיות על השורש 'קטר'= 'לעשן'. באכדית qatāru – פירושו לעשן, לשרוף קטורת מכאן גם השורש העברי להקטיר קטורת.
Kogan and Kervranik (2021: 366-476) מציינים שהשורש ḳṭr במובן של ,להבעיר קטורת, או 'לעשן' מתועד היטב בשפות שמיות כולל עברית, מנדענית, ערבית, שבאית, וגעז. המשמעות של 'לעשן' מקורה בהשפעה אכדית (qutru פירושו 'עשן, אדים'
(Reiner 1982: 326; von Soden 1972: 931) qatāru ו- qutturu משמעו' לשרוף קטורת, לעשן, (Reiner 1982: 166; Streck 2022: 130). מהשורש האכדי נגזרו שני שמות צמחים qutru ו- qutratu שזהותם לא הבוטנית אינה ידועה.
בספרו 'צמחי היהודים' משער עמנואל לעף שהצמח (ערטנית) ששימש לקטורת נקרא במקור 'עטרניתא' וזה השתנה ל'ערטניתא', שם שאין לו אטימולוגיה ברורה (Löw 1926, I:289).
ההחלפה בין טית ל-ריש עטרן/ערטן מתאימה לדפוסים מוכרים של החלפת עיצורים בשפות השמיות בהן ריש רפויה מוחלפת לעתים קרובות בעיצורים דומים. דוגמאות שכאלה מתועדות היטב בערבית, עברית וארמית ( Khassawneh et al. 2018 Habib 2022;). מחקרים מודרניים של הערבית הסורית סבורים מאשרים חילופים נרחבים של ט-ר ים מהווים תהליך היסטורי (; Habib 2022; Blevins and Prunet 2000 Garrett 1998).
במקומות אחרים עמנואל לעף (IV:100 1934 ; III:3531930 Löw) מציע שבמילה ירדן בשם 'כיפת הירדן' (צמח המשמש לקטורת) נפלה טעות וצריך להיות ' ערטן' -כלומר 'כיפת הערטן' .
כיפת הירדן מוזכרת כאחד מסממני הקטורת שהועלתה בבית המקדש: "מעלה עשן שהוא עשב שגורם שייתמר עשן הקטורת יפה-כלשהוא. ר' נתן אומר: אף שכיפת הירדן כל שהוא" (משנה, מסכת כריתות, דף ו', ע'א).
קרופניק וזילברמן מזהים במילונם 'מילון קצר לתלמוד, מדרש ותרגום' את 'כיפת הירדן' כרקפת (Krupnik and Silbermann 1927,II:437). יהודה פליקס בספרו 'עולם הצומח המקראי' (1957: 232 הערה 23) מעיר, בעקבות עמנואל לעף, שזו כנראה הרקפת. זהר עמר (תשס"ב: 145-149) בספרו 'ספר הקטורת' דן בהרחבה בזיהוי 'כיפת הירדן' אך לא מצא תימוכין לשום הצעה.
הערה מרתקת מופיעה אצל (2019:92) Monferrer -Sala שהמילה הערבית 'בח'ור' היא תרגום של המילה היוונית λίβανον" (líbanon) שמקורה במילה העברית לבונה המקבילה למילה הארמית - סורית לבונתא. מילה ערבית זו מתאימה לארמית-סורית ערטניתא (arṭanītā) ומכאן הערבית (‘arṭanīṯā) שהיא הצמח ערטנית השדות. במילון מקוון לספרדית נכתב: המילה artanita [אחד משמות הרקפת בספרדית] מקורה במילה הערבית 'ערטניתא' שמוצאה מסורית ופירושה 'הדומה לקטורת' (.(Web 5
הערות אלו מחזקת את הרעיון שערטנית קשורה לקטורת ובעקיפין גם את השערתו המרתקת של עמנואל לעף על האפשרות ש'כיפת הירדן' היא 'כיפת הערטן'.
עוד רמז לקשר כיפת הירדן - רקפת - ערטנית נמצא בשני מילונים: במילון לארמית סורית (Payne -Smith 1908:223) נקראת הרקפת ܟܦܰܬ ܥܰܪܛܳܢܳܐ (kpaṯ ʿarṭānā). התרגום המילולי הוא 'כיפת הערטנית'. במקום אחר, באותו המקור, (עמ' 428) ܟܦܬܐ kpaṯā = רקפת ו ܟܦܬܝܬܐ or ܟܦܬܬܐ - kpaṯīṯā or kpaṯṯā = ערטנית או רקפת. במילון מקוון לסורית Sureth Dictionary מוגדרת הרקפת kap̄āṯ ʿarṭānā)) ܟܦܵܬܥܲܪܛܵܢܵܐ :שמשמעו 'כיפת הערטנית' בדיאלקט של אורמיה (צפון מערב פרסWeb 6 ,).
לשני מיני הצמחים יש פקעת כדורית המצדיקה את הכינוי 'כיפה' והכינוי 'ערטניתא' לשניהם מלווה אותם כבר מאות בשנים. בכך נסגר מעגל אפשרי: עטרנית – ערטנית - כיפת הערטן (=הירדן) - עטרן וקטורת.
מחקר אודות אזכור הרקפת (=Buhurmeryem 'קטורת מרים' שהושאלה מערבית) בשירה הטורקית מעלה שהרקפת שימשה כקטורת בכנסיות בטורקיה, פרחי הרקפת היו אחד המרכיבים של 'מי קטורת', ששימשו בארמונות השולטן העות'מני במאה ה-16 (Dikmen 2023:42; Özcan 2005:234).
בארמניה הרקפת (לא מצוין האם המדובר בפקעת או בפרח אך מאחר וכל 47 המרכיבים האחרים הם בעלי בשומת יש להניח שהמדובר בפרחים) משמשים להכנת ה- Holy Muron, הוא שמן הקודש המשמש בטקסים דתיים אצל הארמנים ((Web 7.
השחלוף ערטנית - רקפת
קיימות מספר סיבות אפשריות לשחלוף זה שאינן בהכרח נוגדות אחת את השנייה. העובדות הברורות הן הדמיון בפקעת (דמוית ה'כיפה') שזו אחת הסיבות לשמות 'כיפת הירדן ו'כיפת הערטנית' והדמיון בהרכב החומרים המצויים בפקעת ובעיקר הספונינים (ראו לעיל)
1. אם נקבל את ההצעה ששני הצמחים שימשו לקטורת ניתקל בבעיה שהפקעות של שני המינים אינן מכילות חומרים ריחניים הנדיפים בשריפה. נציע כאן השערה שהספונינים המצויים בפקעות שני מיני הצמחים מעכבים את תהליך הבעירה של הקטורת ומאריכים זמן פעולתה. מתוך הספרות נמצא שספונינים פועלים בהפחתת שיעור החום הנוצר בעת בעירה בעיכוב בעירה ובהפחתת העשן שנוצר (Qian et al., 2019; Wang et al., 2017) - שלושת התהליכים האלו עשויים להאריך את חיי הקטורת ולשפר את תהליך בשריפה.
2. בספרות הפרמקולוגית והגננית באירופה, שם לא מצויה הערטנית (בין יוון לספרד) הרקפת נקראת לעתים בשם 'artanita' (Turner 1687:314 Salmon 1710:1329,1330;) או Artanita cyclamen (במיוחד בספרות ההומאופטית) בסקירת הספרות לא מצאנו אף שימוש רפואי המשותף לשני המינים, מה שהיה יכול להיות סיבה להחלפת השמות בין מין ידוע שאינו נמצא באזורים אחרים למין אחר בעל אותו שימוש רפואי (לדוגמא כמה מיני צמחים נרקוטיים נקראים, באירופה בשם 'דודא' , Dafni et al., 2023), ונציע שמקור השחלוף הוא בפקעות הדומות. השימוש הרפואי הוא בפקעת היבשה, מה שמקשה על ההבחנה בין שני המינים, מה עוד שהזהות בשמות היא עתיקת יומין (ראו לעיל).
3. הפקעות של שני מיני הצמחים שימשו בתור סבון כמתואר להלן במזרח התיכון (ארצות ערב וטורקיה) עקב תכולת ספונינים גבוהה (ראו לעיל). באחד מספרי ההיסטוריה של הפרמקולוגיה מצאנו את ההסבר הבא: " ה-Artanita מציינת גם את הערטנית וגם את הרקפת. שניהם חולקים נוכחות של ספונינים שיש להם טעם מר והם גורמים ליצירת קצף רב. נראה שהתכונות הכימיות המשותפות מסבירות את השם המשותף" (Kobert 1893: 385). בסוגיה זו כבר דנו במאה ה-18, בערך Leontopetalum מעיר המחבר ש-artanita נחשבת בדרך כלל כשם נרדף (סינונים) ל- Leontopetalon וכך נוהגים רוב המחברים. ומוסיף אותו מקור שאיבן סינא השתמש במילה ערטניתא אבל הצמח הוא, ללא ספק רקפת וזה ה-Leontopetalon של היוונים, כלומר המדובר בטעות תרגום של איבן סינא שעברה הלאה (Chambers 1753:Leontopetalon). הערה זו אינה מסבירה, כמובן את השחלוף במזרח התיכון ללא קשר לאיבן סינא ואפילו לפניו. אצל איבן סינא השמות הנרדפים לרקפת הם: שג'רת מרים, בח'ור מרים וערטניתא (Ibn-Sina 1988: 284,319,449) וההסבר המובא לעיל אינו פותר את הבעיה.
אחרית דבר
מתן השמות המדעיים לרקפת ולערטנית מקורו בשמות היוונים לשני מינים אלו הקשורים במראה חלקי הצמח – עוקצי הפרחים אצל הרקפת וצורת העלים אצל הערטנית. השם העברי רקפת מקורו בשם 'רקפתא' הארמי-סורי ונקבע בתחילת המאה הקודמת. בספרות העברית המוקדמת יותר מאוחר נקראה הרקפת, בכמה מקורות יהודיים, בכינוי 'לחם החזיר' שהוא אחד משמותיה הערביים שחדר גם לספרות האירופית.
השם ערטנית הוא קדום ולאור הדמיון בפקעת בינו לבין הרקפת קיימת מבוכה ארוכת שנים ורבת שפות בשמות העממיים של שני מיני צמחים אלו. במקורות היסטוריים רבים, הן ערביים והם משלנו, השמות משותפים ובמיוחד השם 'קטורת מרים' שימשו הן עבור הרקפת והערטנית והן עבור מינים אחרים שונים לחלוטין. ריבוי השמות המשותפים, והגירסאות של כתבי היד השונים של אותם החיבורים, מכביד על הזיהוי של שמות צמחים במקורות היסטוריים. ולעתים אפשר להיעזר בנתונים לשוניים, אתנובוטניים ובוטניים כדי להסביר את מהימנותם של כמה מהשמות שצוינו ואת פירושיהם.
בספרות נמצאו עדויות עקיפות שונות התומכות בהצעתו של עמנואל לעף ש'כיפת הירדן' -אחד מסממני הקטורת היהודיים הקדומים היא ערטנית השדות. ואם כך הדבר אנחנו מציעים שתכולת הספונינים בפקעת עשויה לתרום לעיכוב בעירת הקטורת.
נראה אפוא שהדמיון בפקעות הרקפת והערטנית ובשימושים הדומים (בחלקם) גרמו, משך הדורות, לבלבול בין שניהם בשמות העממיים, ולהחלפתם זה בזה הנמשכים עד היום.
Munting, A., Naauwkeurige beschrijving der aardgewassen (1696) Naauwk. Beschr. Aardgewassen vol. 1 (1696) t. 144 p. 533 : Sterling and Francine Clark Art Institute Library, Williamstown, U.S.A.
http://www.plantillustrations.org/illustration.php?id_illustration=1407
תודות
תודה גדולה לד'ר דניאל ויינשטוב, ד'ר שרל'ה אורן, ד'ר ברברה בק,
ופרופ' אפרים לב על הארותיהם והערותיהם שתרמו רבות לשיפור המאמר.
ספרות
אהרונסון, א. (תרפ"א). שמות המוניים לצמחים. זכרונות ועד הלשון. ה:37-33.
אוהגן, א. (תרפ"א)ץ ארץ ישראל וסוריה- טבע הארץ, תכונתה ועבודת האדמה שבה. תרגם אליהו ספיר, הוצאת לעם , דפוס א. אתין. יפו.
איבן סינא (1491-2). הקאנון הגדול. תרגם נתן המאתי. Naples, Azriel Ben Joseph Aschkenay Gunzenhauser
איתן, י. (תרפ"א). למאמר הקודם. זכרונות ועד הלשון. ה:38-35.
בן־יהודה, א .(1908). מילון הלשון העברית הישנה והחדשה. ירושלים: דביר.
גלעד, א. 2018. הרקפת נחמדת מאד, אבל מה זה בכלל רקפת. הארץ, 24.1.2018.
די אסכולי, ס. (תשי"ג). ספר הרוקחים. מהדיר זיסמן מונטנר. מחברות לספרות. תל אביב.
דפני, א. וס.ע. ח'טיב . 2024. שורשים, שושנים ומלכים. עיונים בפולקלור צמחי ארץ-ישראל. פרדס. חיפה.
המאתי נ. ספר הפרקים [כתב־יד]. פריס: הספרייה הלאומית של צרפת (BnF), Département des manuscrits, hébreu 1122; המאה ה־15. folio 37 r. עברית. (מצוטט על ידי Bos 2025).
ועד הלשון, (1913). צמחים המצויים בארץ רשימה א'. זכרונות ועד הלשון חוברת ג'. דפוס א.מ. לונץ. ירושלים. https://terms.hebrew-academy.org.il/Millonim/Details/90
ועד הלשון, (1930). ילקוט צמחים https://terms.hebrew-academy.org.il/Millonim/Details/89
טשרניחובסקי, ש. שמות הצמחים (תרפ״ב). שפתנו, א': 114–119.
כסלו, מ., דפני, א. וא. שמחוני. (2021). צֳרִי מזוהה שוב עם שְׂרָף של לבנה רפואי. כתב-עת "כלנית" 9.
https://www.kalanit.org.il/styrax-officinalis-balm/
לב, א. (2002). סממני המרפא של ארץ-ישראל וסביבתה בימי הביניים ארץ - אוניברסיטת תל אביב, תל-אביב.
עמר, ז.(2012). צמחי המקרא. ראובן מס, ירושלים.
עמר, ז. (תשס"ב). ספר הקטורת. ארץ. תל-אביב.
עמר, ז. (תשפ"ב). הצרי המקראי- שרף האלה האטלנטית . בית מקרא ס"ז: 274-261.
עמר, ז. וי וסרי (2001). ליקוטים ממילון שמות הרפואות של ר' יונה ג'נאח. לשוננו 63 :279-271.
פליקס, י. (1957). עולם הצומח המקראי . מסדה, רמת גן.
עדעלשטיין, ר.י. 1887. צמחי ארץ ישראל. האסיף לתקופת השנה. 4: 88-117.
אלמוני (תרע"ג) צמחים המצויים בארץ רשימה א'. זכרונות ועד הלשון מחברת ג' עמודים אתר האקדמיה. https://terms.hebrew-academy.org.il/Millonim/Details/90
לונץ, א.מ. (1905). צמחי ארץ-ישראל. המעמר א': נ"ג-ק"ד. כרך א'. דפוס א.מ. לונץ. ירושלים.
ספיר, א. (תרע"ג). צמחי ארץ- ישראל. עמ' 133-115. בתוך: קובץ מכתבי אליהו ספיר. חברת אנגלו פלשתינה. יפו.
Abū Bakr ibn Mundhir Baytār. Kashf hum al-wail fī maʿrifat aʾmārāḍ al-khayl: aw kāmil al-ṣināʿatayn. Beirut: Dār al-Kutub al-ʿIlmīyah; 1991.
Al-Rimawi F, Khalid M, Salah Z, Zawahreh MA, Alnasser SM, Alshammari SO, et al. Anticancer, antioxidant, and antibacterial activity of chemically fingerprinted extract from Cyclamen persicum Mill. Sci Rep. 2024;14(1):8488.
Al-Rubayyʿāt MA. Al-nabātāt al-ṭibbiyya wa-al-ʿaṭriyya fī Filasṭīn [Medicinal and aromatic plants in Palestine]. Amman: Ministry of Culture; 2007. (In Arabic).
Al-Snafi AE. Constituents and pharmacological effects of Leontice leontopetalum—a review. Chem J. 2019;3(1):103-8.
Alston 1770 Alston C. Lectures on the Materia Medica: Containing the Natural History of Drugs, their Virtues and Doses: also Directions for the Study of the Materia Medica; and an Appendix on the Method of Prescribing. Edward and Charles Dillyui in the Poultry; 1770.
Al-Zuabe MA, Ismail Y, Hasan D, Alhrout H, Al-Zeidaneen S, Albawarshi Y, Abu-Hamra E. Antimicrobial Effect of Cyclamen persicum Tuber Extracts Against Bacteria and Candida Species. Journal of Pure & Applied Microbiology. 2019 Mar 1;13(1).
Akbulut S, Özkan ZC. Traditional usage of some wild plants in Trabzon region (Turkey). Kastamonu University Journal of Forestry Faculty. 2014 Oct 8;14(1):135-45.
Amrollahi-Sharifabadi M, Orimi JR, Zaidi SM, Oladejo TO, Rahman A, Abass S, et al. Rhazes’ insights on abortion and abortogenic drugs in relation to modern concepts. Naunyn-Schmiedeberg’s Arch Pharmacol. 2025;398(5):4851-73.
Avicennae Arabum medicorum principis. Translated by Gerardus Cremonensis. Edited by Andrea Alpago, Giovanni Costeo, Joannes Avicenna Paulus Mongius, Fabius Paulinus, Fabritius Raspanus. Venice: Apud Iuntas; 1595.
Blevins J, Garrett A. The origins of consonant–vowel metathesis. Language. 1998;74(3):508–56.
Bos G. Maimonides, Medical Aphorisms: Glossary and Indexes. Leiden: Brill; 2021 May 25.
Bos G. Novel Medical and General Hebrew Terminology from the Middle Ages. 2025.
Bustamante Costa J. Préstamos del árabe al léxico latino de materia médica. Madrid: Universidad Complutense de Madrid, Servicio de Publicaciones; 2002.
Chambers E. A Supplement to Mr. Chambers’s Cyclopædia: Or, Universal Dictionary of Arts and Sciences. London: W. Innys and J. Richardson, R. Ware, J. and P. Knapton, T. Osborne, S. Birt; 1753.
Chavannes-Mazel CA, IJpelaar L. The Green Middle Ages: The Description and Use of Plants in the Western World, 600–1600. Amsterdam: Amsterdam University Press; 2023.
Corriente F. A dictionary of Andalusi Arabic. Leiden: Brill; 1997.
Cornea-Cipcigan M, Pamfil D, Sisea CR, Margaoan R. Characterization of
Cyclamen genotypes using morphological descriptors and DNA molecular markers in a multivariate analysis. Frontiers in Plant Science. 2023 Jan 26;14:1100099.
Dafni A, Blanché C, Khatib SA, Petanidou T, Aytaç B, Pacini E, et al. In search of traces of the mandrake myth: the historical and ethnobotanical roots of its vernacular names. Journal of Ethnobiology and Ethnomedicine. 2021;17:1-35.
Dafni A, Böck B. A review of ethnobotanical, ecological and lexical evidence to identify a biblical plant. Journal Ethnobiology. 2025;45(2):175-81.
Dikmen M. Klâsik Türk şiirinde buhurumeryeme dair. Mecmua. 2023;1(15):32-51.
Dioscorides Pedanius. De Materia Medica.. Translated by Jones RH. 2004. Available from: https://www.perseus.tufts.edu/hopper/text?doc=Perseus%3Atext%3A2001.01.0472%3Abook%3D1%3Achapter%3D90 [Accessed 2025 Sept 6].
Doorenbos J. Taxonomy and nomenclature of Cyclamen. 1950.
Ducros AH. Essai sur le droguier populaire arabe de l’inspectorat des pharmacies du Caire. Cairo: Institut français d’archéologie orientale; 1930.
Duval R. Lexicon syriacum auctore Hassano Bar Bahlule. Paris; 1881–1901.
Gentil F. Le Jardinier solitaire, the Solitary or Carthusian Gard'ner, being dialogues between a gentleman and a gard'ner, containing the method to make and cultivate all sorts of gardens; with many new experiments therein; and reflections on the culture of trees... Also The Compleat Florist; or, the universal culture of flowers, trees and shrubs, proper to imbellish gardens; with the way of raising all sorts of parterres, greens, knots, porticoes, columns and other ornaments. The whole illustrated with many cuts .... Benj. Tooke; 1706.
Gerarde J, Johnson T. The herball or generall historie of plantes. London: Islip, Norton and Whitakers; 1636.
Gonzalez AM, Lanly C. Ibn al-Baytār et ses apports à la botanique et à la pharmacologie dans le Kitāb al-Ğāmīʿ. Médiévales. 1997;16(33):23-39.
9; 1998. p. 175-191
Hegi G. Illustrierte Flora von Mitteleuropa. Vol. 5. Munich: J.F. Lehmanns Verlag; 1926–1927.
Ibn Sīnā. Canon of Medicine. Book II: Materia Medica. New Delhi: Department of Islamic Studies, Hamdard University; 1998.
Khassawneh R, Al-Momani IM, Malkawi NA. Metathesis in Arabic: a comparative study. International Journal on Studies in English Language and Literature. 2018;6:19-25.
Kogan L, Krebernik M. A history of the Akkadian lexicon. In: Vita J-P, editor. History of the Akkadian Language. Vol. 1. Leiden; Boston: Brill; 2021. p. 366–476. Brill
Kobert R. Historische Studien aus dem Pharmakologischen Institute der Kaiselischen Universität Dorpat. Bd III. Halle: Verlag von Tausch & Grosse; 1893.
Krupnik B, Silbermann AM. Handwörterbuch zu Talmud, Midrasch und Targum. 2 vols. London: Schapiro, Valentine und Co; 1927.
Leclerc L, traducteur. Traité des simples par Ibn el-Beïthar. Paris : Imprimerie nationale ; Tom. 1 1877.
Lev E. and Z. Amar. Practical Materia Medica of the Medieval Eastern Mediterranean According to the Cairo Genizah. Brill. 2008.
Levey M. Medieval Arabic toxicology. Philadelphia: American Philosophical Society; 1966.
Levey M, Al-Khaledy N. The medical formulary of Al-Samarqandi: and the relation of early Arabic simples to those found in the indigenous medicine of the near East and India. University of Pennsylvania Press; 2016.
Linnaeus C. Species plantarum. Stockholm: Laurentii Salvii; 1753. p. 312.
Löw I. Aramaeische Pflanzennamen. Leipzig: Wilhelm Engelmann; 1881.
Löw I. Die Flora der Juden. Vol. 1. Vienna: R. Löwit; 1926.
Löw I. Die Flora der Juden. Vol. 3. Vienna: R. Löwit; 1930.
Löw I. Die Flora der Juden. Vol. 4. Vienna: R. Löwit; 1934.
Massé A. Kitāb al-Nabāt (Liber de Plantis) auctore Abū Ḥanīfah al-Dīnawarī. Paris: Imprimerie Nationale; 1874.
Meyerhof M, Sobhy GP. The abridged version of “The book of simple drugs” of Ahmad ibn Muhammad al-Ghafiqi by Gregorius Abu’l-Farag (Barhebraeus). Cairo: Faculty of Medicine; 1937. (Publication No. 4).
Mihci-Gaidi G, Pertuit D, Miyamoto T, Mirjolet JF, Duchamp O, Mitaine-Offer AC, Lacaille-Dubois MA. Triterpene saponins from Cyclamen persicum. Natural Product Communications. 2010 Jul;5(7):1934578X1000500707.
Miller P. The Gardeners Dictionary. 8th ed. London: J & F Rivington; 1768.
Monferrer-Sala JP. Traducciones árabes de fitónimos griegos y sus correspondencias arameas y hebreas. Panace. 2019;20(50):88-96.
Mowat JLG, editor. Sinonoma Bartholomei: A glossary from a fourteenth-century manuscript in the library of Pembroke College, Oxford. Vol. 1. Oxford: Clarendon Press; 1882.
Osbourn A. Saponins and plant defence—a soap story. Trends in Plant Science. 1996 Jan 1;1(1):4-9.
Özcan N. Dîvan şiirinde buhur yakmada kullanılan koku maddeleri. Littera Turca J Turk Lang Lit. 2025;11(2):223-57.
Payne-Smith J. A Compendious Syriac Dictionary. Oxford: Clarendon Press; 1903.
Qian W, Li X, Zhou J, Liu Y, Wu Z. High synergistic effects of natural-based tea saponin in intumescent flame-retardant coatings for enhancement of flame retardancy and pyrolysis performance. Progress in Organic Coatings. 2019 Feb 1;127:408-18.
Prunet JF, Béland R, Idrissi A. The mental representation of Semitic words. Linguistic inquiry. 2000 Oct;31(4):609-48
Reiner, E. The Assyrian Dictionary of the Oriental Institute of the University of Chicago, vol. 13 Q. Chicago: Oriental Institute, Glückstadt: J.J. Augustin Verlagsbuchhandlung; 1982.
Rosner, F. Moses Maimonides Glossary of Drug Names. Maimonides' Dedical Writings. The Maimonides Research Institute, Haifa. 1995
Salmon W. Botanologia: The English Herbal: Or, History of Plants: Containing I. Their Names, Greek, Latine and English. II. Their Species, Or Various Kind's. III. Their Descriptions. IV. Their Places of Growth. V. Their Times of Flowering and Seeding. VI. Their Qualities Or Properties. VII. Their Specifications. VIII. Their Preparations, Galenick and Chymick. IX. Their Virtues and Uses. X. A Complete Florilegium, of All the Choice Flowers Cultivated by Our Florists, Interspersed Through the Whole Work, in Their .... Dawks, Rhodes and Taylor; 1710.
Shaw JMH, King C. 1025. Leontice leontopetalum subsp. leontopetalum (Berberidaceae). Curtis’s Botanical Magazine. 2022 May;39(1):doi:10.1111/curt.12444.
Sontheimer J. Eben Baithar Grosse Zusammenstellung. Vol. 2.
Stuttgart, Hallberger’sche Verlagshandlung; 1842.
Steinschneider M. Constantin's lib de gradibus und Ibn al-Ğazzar's Adminiculum. Deutsches Archiv für Geschichte der Medicin und Medizinische Geographie. Leipzig; 1879. Bd 2:1-22.
Streck, M. Supplement to the Akkadian Dictionaries, vol. 3: G, K, Q. Wiesbaden: Harrassowitz; 2022.
Theophrastus. Enquiry into plants. Translated by Hort AF. 2 vols. Cambridge (MA): Harvard University Press; 1916. (Loeb Classical Library).
Thompson, R.C. A Dictionary of Assyrian Botany. London: The British Academy; 1949.
Turner R. Βοτανολογια. The British Physician; or, the Nature and History of English Plants. Obadiah Blagrave. London. 1687
Vainstub D. The Biblical ’āṭād: A new proposal for its identification. Journal of the Ancient Near Eastern Society.2021;35(1):182-207.
von Soden, W. Das Akkadische Handwörterbuch, vol. II, Wiesbaden: Harrassowitz; 1972.
Wang N, Hu L, Babu HV, Zhang J, Fang Q. Effect of tea saponin-based intumescent flame retardant on thermal stability, mechanical property and flame retardancy of natural rubber composites. Journal of Thermal Analysis and Calorimetry. 2017 May;128(2):1133-42.
Wiedemann P. 1916. Beiträge zur Geschichte der Naturwissenschaften XLIX. Über von den Arabern benutzte Drogen. Sitzungsberichte der physikalisch-medizinischen Sozietät zu Erlangen 48 (1916), p. 16–60
אתרי אינטרנט:
Web 1: https://powo.science.kew.org/taxon/urn:lsid:ipni.org:names:32774-1
Web 2: https://gd.eppo.int/taxon/CYZPE [Accessed 2025 Jul 25].
Web 3: https://powo.science.kew.org/taxon/urn:lsid:ipni.org:names:107372-1
[Accessed 2025 Jul 25].
Web 4: Ibn al- Bayṭār, Tafsīr Kitāb Dioscorides (Cairo ed. Ibrahim ibn Murād), Artikel 147: fuqlamīnūs, bukhūr Maryam, rakkaf, Ḥubz al-Kurūd.
https://www.alwaraq.net/Core/dg/dg_topic?dmy=1&sort=vr&order=asc&ID=272&begin=301 [Accessed 2025 Jul 25].
Web 5: Eeducalingo -artanita.https://educalingo.com/en/dic-es/artanita#google_vignette [Accessed 2025 Jul 25].
Web 6: https://www.assyrianlanguages.org/sureth/dosearch.php?searchkey=6323&language=id [Accessed 2025 Jul 25].
Web 7: https://www.armeniapedia.org/wiki/Holy_Muron
[Accessed 2025 Jul 25].
