צילום: דורית הופמן

על הכאב של הבית עם יניב הופמן/ראובן שבת 

יצירת המחול HOME  נולדה מתוך מציאות של טלטלה אישית וחברתית, ובוחנת את מערכת היחסים שבין האדם למרחב שהוא קורא לו "בית".  כפי שכתב המבקר יובל אראל: ‘HOME’  היא "יצירה שנעה בין רגעים אינטימיים לשיאים קולקטיביים עוצמתיים. שעה שבה הגוף מספר סיפור של כולנו. הוא לא רק מופע מחול, אלא חוויה רגשית שמזכירה כמה עוצמה יש בשקט, בתנועה ובנשימה משותפת.  והתוצאה פשוט נפלאה ומהממת".  לדברי הכוריאוגרף יניב הופמן: זו יצירה שמדברת את הרגע הזה – כשהכול רועד, מבפנים ומבחוץ. מתוך המשברים אני מנסה לפרק ולהרכיב מחדש את המושגים בית, ביטחון וקשר אנושי” . יניב הוא הרוח החיה מאוד מאחורי היצירה המיוחדת והעוצמתית הזו.

כשאתה מדבר על “בית שרועד – מבפנים ומבחוץ”, מה התחושה האישית שלך כמחולל כשהבית (פיזי או מטאפורי) הופך לאי־ודאות או לתשתית מתפרקת? איך זה מתבטא בגוף שלך או בתנועה שאתה בוחר?

היצירה HOME עוסקת בתחושת הערבוב בין הכאב החיצוני, הציבורי, לכאב הפרטי שישראלים רבים חווים בתוך הבתים שלהם בשנתיים האחרונות. תחושת הכאוס והבילבול הכללי וכמה הם משפיעים לנו על הבית הפנימי

מתי כואב לי כי כואב בחוץ ומתי זה בעצם בגלל שאולי הכל מתפרק גם אצלי ואצלנו בפנים.

כיוצר, אני פשוט נותן לרגשות ולתחושות שלי לקבל ביטוי שקוף וכנה על הבמה, מתוך סצנות אינטימיות וגם קבוצתיות, כאלו שמלאות ברגש ותנועה, בצבע וסאונד.

המופע מאוד מפעיל את הקהל, אנשים רבים הולכים עם זה הביתה וחושבים על מה שראו עוד זמן, ואלו הפידבקים שאני מקבל. שהמופע מעורר, מרגש, מעציב ומלא תקווה, עם סוף פתוח ולא בהכרח מוכתב או ברור.

הבית מתפרק, או מורכב מחדש? השבר מתאחה? או מוביל ליצירת עתיד אחר ? האם הפירוק הוא לטובת הרכבה מחדש או בנייה של משהו חדש ואחר?

אלו שאלות שנותרות פתוחות לבחירת הקהל.

במהלך היצירה יש שימוש במוטיבים רבים פיזיים או מטאפוריים  - המציגים שבר גדול, חיפוש בלתי פוסק, ורצון לאיזה שקט ושלווה שהפכו למצרך יקר וכמעט בלתי מושג עבור ישראלים רבים.

 ביצירה אתה מתייחס לפירוק לא רק של הבית הפיזי אלא גם של מערכות יחסים, זוגיות וחברה. מאיפה התחילה ההכרה האישית שלך שמקום ההגנה (הבית) וגם המקום החונק (הבית) קיימים בו־זמנית – ואיך זה בא לידי ביטוי באובייקטים הבימתיים כמו תלבושות, חגורות או מבני התפאורה?

היצירה נובעת מתוך שבר אישי שעברתי ועודני עובר בבית הפרטי שלי. כאדם שהדבר החשוב לו ביותר הוא העוגן הזה שנקרא בית, הזוגיות, המשפחה, השבר הזה טילטל את עולמי והפך לדבר שמעצב אותי ומגדיר אותי - הרצון להצליח לתקן

או לעצב ולייצר תיקון ועוצמה חדשה למקום שהיה ה"סייב זון" והפך למעורער ובלתי יציב. המלחמה המתמדת בין חופש לשורשים, בין התנסויות והתרגשויות לבין הערכת המוכר והטוב והידוע,

ההשתנות שחלה בנו כאנשים אל מול הרצון להיות במקום בטוח ומוכר, אלו נושאים מאוד נוכחים ביצירה הזו.

התלבושות מתפרקות ומורכבות - מדמות חגורות בטיחות מגינות וגם כלא שחונק וחוסם. רצועות רצועות שמולבשות על הגוף ומדמות עירום והסתרה במקביל.

הפריטים מולבשים ומופשטים לאורך היצירה, הרקדניות/ים מחליפים דמויות וצבעים ביניהם, תנסים ומתנסים, מחדשים וחוזרים לקיים והמוכר,

רוצים לחשוף וגם להסתיר. מוטיב חזק ביצירה הוא היוניסקס שלה - גברים ונשים לבושים אותו הדבר, ערומים אותו הדבר, שמים חצאיות וג'קטים שלא ברור אם הם גבריים או נשיים...  יש ערעור של הסדר החברתי המוכר והקיים.

יחסים על הבמה משתנים ומתערבבים, מערכות יחסים נרקמות ונפרמות על הבמה לאורך היצירה.

האובייקטים על הבמה הם רהיטים שמדמים מיטה ואז שולחנות ואז שולחן אחד גדול , כמטפורה ליציבות ושבירות, הרכבה והתפרקות, רהיטים ובית, מעבר ועזיבה.

הקוביות השקופות הן כמו קירות שקופים בבית - אנחנו מדברים ומנסים לגעת אבל זה לא מגיע. לא שומעים או לא מבינים, לא נוגעים ולא מגיעים למרות שמנסים. כי יש חוצץ שקוף בינינו.

הקוביות הופכות לדלתות מסתובבות. כמו בסרט. ואנחנו עוברים בין החללים בין הקירות השקופים ומסתובבים בין הדלתות ובוחרים כניסות ויציאות.

 דיברת על כך שהיצירה מתחילה ממצב של “התערטלות”, וככל שהיא מתקדמת מתווספות שכבות – של ביגוד, אבל גם שכבות מטאפוריות. באיזו נקודת מעבר אצלך, אישית או אמנותית, זיהית שהבית הוא כבר לא רק מחסה אלא גם מרחב שצריך לפרק כדי להבין אותו מחדש?

היצירה מתחילה מהצצה בוטה לתוך סצנת מיטה. סצנה מאוד אינטימית ולא קצרה שבה הצופים נכנסים לתוך הניואנסים של זוג בזמן משגל והתערטלות. יחסי כוחות, תחרות על שליטה, עונג ופינוק, קנאה וכעס, פנטזיות, מיסתוריות, ומצד שני פתיחות וכנות לעשות ולהרגיש הכל. יש מי שהסצנה קצת מביכה ואינטימית לו מידי, ויש מי שמרותקים ומתרגשים מאוד מהכנות והפתיחות שבה. מבחינתי היא מסמלת עניין של שיח על פתיחות כנות ושקיפות אל מול גבולות. מעין כניסה לחדר המיטות של כל זוג במקומות הכי כמוסים וסודיים שלנו אל מול עצמנו והפרטנר/ית שלנו. ולפעמים הפירוק לא מגיע ממקום של בחירה אלא משהו שפשוט נופל עלינו וקורה בתוך זוגיות. השתנות פנימית, או חיצונית, שגורמים לתהליכי פירוק להאיץ או לקרות גם אם לא רצינו או כיוונו לשם. אותו זוג שהחל את המופע בסצנה נועזת ומינית מסיים את המופע בעייפות מסויימת מהדרך הלא פשוטה, אבל גם ברמיזה לחיפוש משהו חדש שכן יצלח. לחיבור אחר ואולי חזק יותר, שונה. לא ברור אם הם נשארים ביחד או לא, אבל ברור שהם בדיאלוג וחברות וקשר אמיץ. הם כמעט נוגעים, אחרי משא ומתן ארוך (שמתורגם לפיזיות, הרמות, היעשנויות על השולחן, התלבשות והתפשטות) הם הולכים ומתרחקים מהקהל, הידיים כמעט נוגעות - עד שהאור נכבה.... מה מכאן? לבחירת הקהל:) 

איך היית רוצה שהקהל יחווה את השאלה “מי מחזיק את מי – הבית את האדם או האדם את הבית?” כפי שהיא עולה ביצירה? ומה הדבר הרגשי או הפנימי שאתה מקווה שהצופה ייצא איתו אחרי המופע – לא כתשובה סגורה, אלא כרגע של חיבור או של מבט פנימה?

אני משאיר את הפרשנות כמובן לכל צופה באשר הוא/היא. לא הייתי רוצה לפרשן להם את האני שלי. אני כן חושב שעולה חזק מתוך היצירה שבסופו של דבר - בית - זה לא הקירות והרהיטים ולא הלבוש. אלא האנשים.

בית הוא היחסים, בית הוא הרגשות, בית הוא הביטחון שאדם מרגיש במקום מסויים, הרצון להתקרקע למרות החיפוש אחר חופש בלתי נלאה.

כשיש לנו את כל אלו, הבית מרגיש כמו בית חזק שיכול לשרוד משברים. כשאין לנו את אלו - הקירות מתפרקים ונסדקים הרבה יותר בקלות. אז בעצם זו ספירלה של התנהגויות, כמו ביצה ותרנגולת, יחסים מורכבים בין הבית לאדם והאדם לבית.

אחד מייצר תנועה והשני נסדק או משתנה. 

כמה זמן הלהקה קיימת ומה היא האג'נדה האומנתית שלה

 הלהקה נפתחה בשנת 2022 אחרי הקורונה והאמת די במקרה. פרשתי מניהול להקת מחולה והוצע לי להקים קאסט מקצועי. קיבלתי תיקצוב מעיריית רמת השרון וברכה ויציאה לדרך.

באחת ההופעות הגיעה תורמת פילנטפורית שהתאהבה בעשייה - ובחרה לתמוך בי אם אקים להקה למשך 3 שנים.

והשאר היסטוריה....

דברים קרו, והנה יש להקת מחול יניב הופמן חיה קיימת ובועטת.

האג'נדה היא להנגיש את המחול לאנשים רבים ולא רק לברנז'ת המחול. לדבר על מסרים חברתיים ולייצר מופעים

שאני מכנה אותם "מחול חברתי" - כזה שנוגע בכו-לם.

מחול שהוא לא מתנשא ולא מופשט מידי. שמשהו בו מצליח לעבור גם למי שבאים מפרספקטיבות אחרות ואפילו פחות אמנותיות.

יצירות שמדברות רגש ותחושה וכאב ושמחה ולא פונות רק למיינד אלא הרבה לבטן.

ועל זה לייצר שכבות ומימדים מתוחכמים יותר שידברו לחלק האחר של קהל הצופים.

קצת כמו מורה שיש לו בכיתה תלמיד מתקדם ותלמיד מתחיל, והוא מחפש פורמט שבו הוא יצליח להתכתב עם שניהם - כל אחד בלבל שבו הוא מצוי.

 מי הם שלושת הכוריאגורפים הכי חשובים ומוערכים בעיניך ומדוע?

בסופו של דבר זה עניין של טעם אישי. ישנם כוריאוגרפים רבים חשובים ומוערכים.

אם נתמקד בישראל או ישראלים אני יכול להגיד להגיד שמי שמרתקים אותי כל פעם מחדש, ומעוררים אותי, ואני מלא הערכה לפועלם

להקת ורטיגו וכוריאוגרפית הבית נעה ורטהיים, משהו בתנועה, באדמה, בשבטיות, במדבריות של המחול שלהם עושה לי את זה כל פעם מחדש.

ענבל פינטו והתיאטראליות מעוררת ההשראה שלה, הסיפורים, הביצועים, הרכות והסבלנות לצד הטירוף המסויים שובים את ליבי.

רוני חדש - שמסעירה אותי בעבודות היצריות והתשוקתיות שלה (לפעמים אני מרגיש כאילו היא אני בבת )

וכמובן כמובן הגדולים בכל קנה מידה - חופש שכטר (חבר ילדות טוב שלי) ואוהד נהרין האחד היחיד.