אירוע במרכז יד בן צבי- ורדה גנזך מראיינת את הרצל ובלפור חקק / ד"ר ז'יל אמויאל
האולם ביד יצחק בן צבי היה מלא מפה לפה ביום 24.11.2025; שרתה באולם אווירה חגיגית כיאה למפגש ספרותי מכובד ומרשים שעד מהרה הפך להיות מרתק ביותר. הקשב של המשתתפים היה יפה להפליא. תחילה הוקרן סרט על שני האחים המשוררים שסקר בטוב טעם את פעילותם הענפה רבת השנים ואת הישגיהם המרשימים בשדה הספרות כמו-גם את העובדה ששניהם כיהנו כיושבי ראש של אגודת הסופרים הישראלית, תפקיד בעל אחריות רבה. הסרטון נעשה בעקבות קבלת פרס מפעל חיים על תרומה לתרבות מטעם מרכז מורשת יהודי בבל. את האירוע הנחתה הסופרת ורדה גינזך. היוזם הוא רוני אקריש, מייסד האוניברסיטה החינמית, 'קפה דעת'.
הייעוד של המשוררים הרצל ובלפור חקק
המראיינת תרמה להצלחת המפגש בשאלותיה המנחות שאפשרו את זרימתו השוטפת של השיח בינה לבין שני האחים שהשלימו בדבריהם האחד את השני: הוא אשר אמרנו תאומים בלב ובנשמה. עד מהרה תפס קהל המוזמנים שמדובר בתופעה יוצאת דופן, נדירה במחוזותינו של שני אחים משוררים מחוננים המשתפים פעולה עשרות שנים מאז התגבשה תודעת הכתיבה והפכה בחייהם לייעוד המרכזי שהניב עשרות ספרים המלווה בפעילות עשירה ומגוונת כמו עריכה, כתיבת מאמרי ביקורת ומחקרים, השתתפות בדיונים ספרותיים ועוד ועוד. אין ספק שקהל המשתתפים קיבל מושג וודאי על היקף פועלם הספרותי של שני האחים ועל תחושת השליחות שלהם.
בראשית דבריה של המראיינת שאלה את שני האחים שאלה בלתי-נמנעת: האם ישנה או קיימת תחרות ביניהם ומתוך תשובתם ניכר היה שאין כלל וכלל יחסי קנאה אלא שוררת ביניהם הפריה הדדית, יחסי הערכה וכבוד המאפשרים יצירתיות נמשכת והולכת מאז התגבשה תודעתם הספרותית. האחים חקק ניחנו לא רק בכישרון כתיבה בלתי-נדלה אלא גם בחוש הומור הדדי שהעיד עד כמה הם מבינים ומכירים האחד את השני עד כדי כך שהם מסוגלים באופן הטבעי ביותר להשלים זה את זה כאילו היו נפש אחת. האחים השרו אווירה נינוחה וחביבה ביותר וזכו למחיאות כפיים מצד הקהל שעמד משתאה לנוכח 'תופעה' ספרותית זו.
הסבים הם ה'אבות המייסדים' של זהותם
שאלותיה הראשונות של המנחה כיוונו לבית הרוחני בו צמחו האחים חקק, לכוחות אשר עיצבו את אישיותם ואת מהלך חייהם בארץ ישראל. הם הסבירו את השפעת הסבים עוד בבבל ובשנים הראשונות בישראל. היה אפשר להבין מדבריהם שלסבים הן מצד האב והן מצד האם הייתה השפעה מכריעה בקביעת זהותם האישית והרוחנית. הם היו אחראיים לשמות הפרטיים שלהם מכיוון שלתפיסתם השם הוא הנפש. בתחילה הם נקראו בנוסף לשמות הרצל ובלפור, בשמות אלדד ומידד, עד כדי כך הייתה דעתם של הסבים חשובה בעיצוב זהותם של שני נכדיהם.
בעצם לידתם, כך הם הסבירו השניים, היה משום גמול ופיצוי לאסון הכבד שאירע למשפחה בזמן פרעות הפרהוד ( 1941) כאשר במהלכם נספו-נרצחו שני אחיה של אם המשוררים. היה זה אסון שהשלכותיו ניכרו היטב בעיצוב אישיותם משום שהם נולדו בעת הכרזת מדינה והשמות אשר נתנו לשניים ביטאו את הלוך הרוח הציוני-לאומי שאפף את בית המשפחה: ראשית, לידתם סימלה את קצה של הגלות ואת ראשיתה של הגאולה-התקומה. וכך המשפחה בעלת התודעה הציונית הגיעה לארץ שנאבקה על קיומה כבר מראשיתה. סיפור העלייה אירע לאחר ליל הסדר תש"י: התנועה הציונית הבריחה את המשפחה (כי האב היה פעיל ציוני) דרך הגבול אל איראן. שם בבית קברות יהודי בטהרן הם שהו במחנה חשאי ציוני 'בהשתייה' ( גן עדן). ומשם העולים עלו מבית הקברות אל הגאולה.
דמויות הסבים היו נוכחות בחייהם כבר בראשית צעדיהם כילדים בארץ החדשה. בעיניהם, הסבים הם 'אבות מייסדים' של זהותם.
הם למדו להכיר משמיעה טקסטים שהסבא הקריא להם כל יום, טקסים שפתחו בפניהם את השערים לחכמת ישראל לדורותיה. הסבא קרא להם סיפורים מתוך "עושה פלא" של הרב שבתי פרחי.
כתנות הפסים שנתפרו להם עם הולדתם
האירוע היה מלווה בהצגת פריטים מרגשים מחייהם של שני האחים, כך למשל הקהל זכה לראות את כתנות הפסים שתפרו להם כפעוטות. כותונות אלו סימלו את הזהות שביקשו הסבים להנחיל לנכדיהם היקרים. שני האחים הציגו-הראו בפני הנוכחים המשתאים את העיתונים דאז שהבליטו בעשור הראשון של המדינה את שני ילדי התקומה בני העשר, או כאשר זכו בחידון התנ"ך ועוד ועוד. הם הציגו את העיתון שיצא ביום הכרזת המדינה, וגם סיפרו חוויות מזכייתם מחידון התנ"ך העולמי לנוער, בצעירותם.
אפשר היה להבין שהשניים נושאים בתוכם וביצירתם את מורשת הסבים: בראש ובראשונה השפה העברית על מכמניה השונים, השפה העברית שהיא בעצם האור הגנוז שלאורו השניים הולכים. בעיניהם, הם כותבים ב"שפה יהודית". היה חשוב להם לציין את היותם ילדי ראשית הגאולה. "אתם ילדי הגאולה" כך המורים אמרו להם.
האחים קראו שירים מרגשים כגון השיר "גלות" וכן השיר "ואין לי פותר" מאת הרצל. צריך לציין תופעה מרשימה ביותר במפגש זה והיא יכולת הדקלום בעל-פה של בלפור, דבר מדהים ביותר שמצביע על קשר מהותי-פנימי בין משורר לשירתו אותה הוא מכיר בעל-פה.
דמות האם חשובה מאוד ביצירתם. בלפור חקק קרא את השיר "שמש"
שמש / בלפור חקק
כְּשֶׁעָבְרָה אִמִּי בָּרְחוֹבוֹת עֲטוּפָה אוֹר
פָּנוּ אֵלֶיהָ הָעֵצִים וְעַנְפֵיהֶם לְעֶבְרָהּ
עֵינֶיהָ הֵפִיקוּ חֹם לְכָל הָעוֹלָם סָבִיב
וְהָעֲשָׂבִים תַּחַת רַגְלֶיהָ אָמְרוּ שִׁירָה.
וּבִשְׁעוֹת הַבֹּקֶר הַמֻּקְדָּמוֹת
רְאִיתִיהָ תּוֹלָה הַכְּבִיסָה מִן הַחַלּוֹן.
עוֹד הָיִיתִי עָטוּף בַּחֲלוֹמוֹת
וְהָיִיתִי שׁוֹמֵעַ קוֹלָהּ רוֹטֵט.
"הַשֶּׁמֶשׁ, בְּנִי
תָּמִיד נִמְצֵאת בַּצַּד שֶׁלָּנוּ".
וּמֵאָז הַשֶּׁמֶשׁ אִתִּי
בְּכָל עֵת.
שני האחים הבליטו את הייעוד השירי וההיסטורי שלהם ואת תפקידם בתוך קהילת זיכרון. העם היהודי ביסודו הוא קהילת זיכרון: העם זוכר. הם רואים בכתיבתם הדהוד של מסורות העם היהודי ושאיבה מכל המקורות היהודיים הכתובים לאורך הדורות.. משום כך היה חשוב להם להכיר היכרות אינטימית טקסטים עבריים וללמוד אותם בעל-פה. כמו למשל התנ"ך ולא רק. בדרך זו באה לידי ביטוי היכולת הפנומנלית שלהם: לאגור טקסטים ולהכיר על בוריה את השפה העברית אליה היו קשורים בעבותות של אהבה ותשוקה. השניים ביקשו להדגיש את השתתפותם ואת תרומתם בעיצוב הסיפור היהודי ואת תחושת האחריות כלפי הבטחת המשך הסיפור הזה. "אנו ממשיכים את הסיפור היהודי" כך אמרו.
הרצל חקק קרא שיר על ה'פרהוד': לפי תוכן השיר, האם מכינה לוזינא לזכר שני אחיה שנרצחו בפרעות, ומתבוננת בתאומים שנולדו, שהם ההמשך של הנרצחים:
אִמִּי מַרְתִּיחָה סֻכָּר בִּשְׁקֵדִים/ הרצל חקק
רֵיחַ נָעִים שֶׁל מֵי וְרָדִים.
מַזָּלִי שֶׁאֲנִי מְחַכֶּה לְזִכְרוֹנוֹתַי בַּנֹּעַם
הַיָּחִיד בָּעוֹלָם הַתּוֹאֵם אוֹתָם. הִנֵּה הַשְּׁקֵדִים
הַכְּתוּשִׁים נִמְהָלִים בְּמֵי סֻכָּר רוֹתְחִים.
אִמִּי מְכִינָה לוּזִינָא לְבָנָה
לַהֻלֶּדֶת הַיְּלָדִים.
שְׁנֵי תְּאוֹמִים אַחִים.
שְׁנֵי אַחֶיהָ אָבְדוּ בְּפַרְעוֹת תַּשַׁ"א
גַּם הֶחָכָם לֹא יָדַע לִמְצֹא בָּרוּחוֹת הֵיכָן אוֹתָם
הָרוּחַ נָשָׂא. וּשְׂפָתָיו יָצְקוּ:
לֹא תִּקְרְאִי לְבָנַיִךְ הַתְּאוֹמִים בִּשְׁמוֹת אַחַיִךְ הָאוֹבְדִים.
אוּלַי חַיִּים הֵם. אוּלַי בָּרְחוּ אֶל עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים.
אִמָּא מוֹסִיפָה מֵי וְרָדִים. מְעַט הֶל
מְפַזֶּרֶת. שׁוֹפֶכֶת סֻכַּר קָרוּשׁ בְּתוֹךְ. חוֹתֶכֶת
בִּשְׁנֵי אֲלַכְסוֹנִים.
כְּאִלּוּ דָּלְקוּ נֵרוֹת. כְּאִלּוּ יוֹם הַשָּׁנָה.
אִמָּא מְכִינָה לוּזִינָא לְבָנָה.
אוֹהֶבֶת הָיְתָה, כָּךְ אָמְרָה, לְהַבִּיט
בְּשִׂפְתֵי תְּאוֹמֶיהָ הָרַכִּים. גּוֹנָם יָפֶה
כְּצַוְּארַי הַפְּרָחִים.
יֹבֶשׁ בְּגֵוָהּ: הַאִם רוּחַ אַחֶיהָ בָּאָה בְּבָנֶיהָ.
הַאִם שֻׁסְּעוּ צַוְּארֵיהֶם בְּמַאַכְלוֹת רוֹצְחִים.
יָדֶיהָ אֱמוּנוֹת עַל הַלּוּזִינָא .
מַרְתִּיחָה, מוֹרִידָה מִן הָאֵשׁ, שָׂמָה שְׁקֵדִים, מְעַרְבֶּבֶת, כּוֹתֶשֶׁת
לְחָיֶיהָ יְבֵשׁוֹת כְּאִלּוּ הִסְכִּינָה.
הַאִם הֶל דִּמְעוֹתֶיהָ נָמַס עִם הָאֵשׁ הַלּוֹחֶשֶׁת.
שְׁנֵי תְּאוֹמִים נוֹלְדוּ
עֵינֵיהֶם סֻכָּר וּשְׁקֵדִים.
וּבָאֲוִיר הַעֲמָדַת פָּנִים לֹא נִשְׁכַּחַת.
מֵי וְרָדִים.
כך הם הציגו את זהותם גם בקלילות: בלשון שיש בה מידה גדולה של הומור הם הסבירו שהמדינה היא האחות הצעירה שלהם וביום חג העשור של המדינה תפרו להם ההורים את חולצת העצמאות. אחד האחים קרא את השיר "שמש" העוסק באופייה של משפחה מופלאה זו כמו גם קראו את השיר "אמי מרתיחה שקדים וסוכר". הוצגו הספרים האחרונים שחיברו השניים: "סולם הכלים השבורים" ו"השיר שלא שרו מעולם". גם מחקר חשוב נכתבם עליהם ע"י חגי קמרט: "התאומים החולמים". הספר הוא מונוגרפיה על חייהם ויצירתם.
לסיום
המפגש הסתיים בנימה של עצב שקשור לאירוע הקשה של אסון השבעה באוקטובר 2023 שבו נרצחו המחותנים של הרצל ודיצה חקק ( הבת של זהבה וזאב הקר הי"ד מקיבוץ בארי נשואה לבן של הרצל חקק).. הספר "ניצוצות מגיא צלמוות" נותן ביטוי שירי מצמרר לאסון שפקד את המשפחה. האירוע ננעל בשירו של בלפור: "השיר על התצפיתנית". בשנת תשפ"ה זכו שני המשוררים בפרס אצ"ג על מפעל חיים בשירה, והיה מקום מרכזי בשיקולי השופטים לספר המשותף שהם חיברו על טבח שמחת תורה.
היה זה מפגש מרגש ומפעים.
