מסה:

אבא של קפקא  /  בלפור מור

כשאני קורא את מכתב אל האב, מתוך היונה שעל הגג שכתב פרנץ קפקא אל אביו, ואני מתמקד בחוויות ובתהליכים שהוא עבר בילדותו ובבגרותו עם בית הכנסת, הדת היהודית ואביו, אני מחייך חיוך גדול, ובליבי עצבות גדולה.

אני מחייך, כי הדמיון בין התהליכים והחוויות שהוא עבר בילדותו לפני כמאה וחמישים שנה, לבין החוויות והתהליכים שעברתי אני עם בית הכנסת, סבי ואבי, מעורר בי זכרונות של פעם, ומציף רגשות מעורבים.

אני עצוב, כי כמו קפקא הכותב אל עצמו, וגם אל אביו, ומחפש נואשות באמצעות יהדותו שלו ויהדותו של אביו, את החיבור מחדש, ואת חיי המשפחה המשותפים שאבדו לו, כך גם אני, בהיותי חלק מהחברה הישראלית, המחפשת חבל הצלה ביהדותה, לחיבור מחדש, ולהגדרת מטרות וערכים משותפים, מנסה לנסח את הנושאים בהם אבוא חשבון עם עצמי, ואכתוב בבוא העת, מכתב אל סבי, אבי, אבותי הרוחניים, מנהיגי הנוכחיים וחברי לדרך.

בדומה לגיבוריו האחרים של קפקא: האיש שהופך לג'וק, האיש העומד למשפט, המודד בטירה, גם אביו של קפקא הוא בורגני קלסי שכל מהותם מושקעת ביציבות של הקיום. קורה להם אסון ונשאלת השאלה מה עושים הלאה.   

 קפקא מתאר שלש גישות שונות שהתפתחו אצלו כלפי היהדות:

בילדותו הוא מתחיל עם האשמה עצמית.

"בילדותי האשמתי את עצמי, בדעה אחת עמך, על כך שאיני הולך די לבית הכנסת, איני צם, וכו. הייתי סבור שלא לי עצמי אני עושה בזה עוול כי אם לך, ורגשי האשם- אלה הרי עמדו אצלי הכן תמיד- חלחלו בי"[1].

בבחרותו, לאחר שהוא מתוודע להתנהגותו של אביו בבית הכנסת ואופן ניהולו את ליל הסדר במשפחה, הוא חש בפער בין דרישותיו של אביו ממנו לבין אופן התייחסותו של אביו למה שמייצגת אצלו היהדות, והוא מאבד את האמון באביו:

"איך זה שאתה שיהדותך שווה כקליפת השום, יכול לבוא אלי בטענות שאיני מתאמץ לקיים גם אני משהו דומה ללא כלום הזה" [....] ואני לא הבנתי מה יש לי לעשות בתוכן הזה חוץ מלהיפטר ממנו מהר ככל האפשר; הייתי סבור שאם אפטר ממנו, דווקא אז אעשה מעשה מובהק של דרך ארץ."[2]

בהמשך הוא מתאר את תסכולו של אביו ממנו, בשל חוסר יכולתו להנחיל לבנו את יהדותו. דרך השידולים והאיומים של אביו לא עבדה. אביו האשימו בעיקשות והתנגדות. קפקא מאשים את אביו באי לקיחת אחריות, וגלגול האשמה לא מוצדקת נגד אחרים.

" הרי מדובר פה לא באיזו תורה שהיה עליך ללמד את ילדיך אלא בדוגמה אישית; אילו הייתה יהדותך חזקה יותר, כי אז גם הדוגמה שלך הייתה מחייבת יותר, אף זו אינה האשמה, כמובן, כלל וכלל לא, כי אם רק התגוננות מפני האשמותיך שלך." [3]

הוא טוען כלפי אביו.

כשקפקא מתבגר, מרגיש שהוא יכול לעמוד על דעתו, ומגבש לעצמו יהדות חדשה, הוא רואה בה יהדות מיהדותו של אביו שהתעוררה אצלו ועמה הסיכוי של קשירת קשר חדש ביניהם. בפועל יהדותו "החדשה" של קפקא, כפי שנתפשה בעיני אביו נהייתה מוקצית לו מחמת מיאוס.

"בתיווכי נהייתה לך היהדות מוקצה מחמת מיאוס, כתבים יהודיים נהיו בלתי קריאים, הם "הגעילו אותך". היה אפשר לפרש זאת ולומר שאתה עומד על כך שרק ביהדות שהצגת לי בילדותי, רק היא לבדה היהדות האמיתית ואין זולתה. [...] ואגב, החשיבות השלילית הרבה שייחסת ליהדותי החדשה הייתה מוגזמת מאוד; ראשית, היהדות הזאת הלא נשאה בחובה את קללתך, ושנית, ליחס הבסיסי אל הזולת היה תפקיד  מכריע בהתפתחותה, כלומר במקרה שלי קטלני." [4]

אני נזכר איך בילדותי הייתי גאוותו של סבא בבית הכנסת. בחופשות הקיץ למדתי תורה, הלכות תפילה וטעמי המקרא. בשבתות שמחתי לקבל את ברכתו של סבא כאשר הייתי חלק ממקהלת הילדים המנעימה בזמירות חתנים, חתני בר מצווה, בריתות וסתם פתיחת הארון, והוצאת ספרי התורה. סבא נולד בעירק, היה חבר בתנועה הציונית, ועלה לארץ בעלייה ההמונית בתחילת שנות החמישים. בשנים הראשונות היה דתי מסורתי שאפשר לילדיו ונכדיו פתיחות וסובלנות. הקפדתו האישית על קיום המצוות, לא חייבה את בני משפחתו. לכשהזדקן, המצוות והאיסורים שהיה מביא מבית הכנסת הפכו לעונש ולטורח. הוא האמין באופן קיצוני ונאיבי ברב בית הכנסת. בכל תפילה היה ממהר לגשת אליו ולנשק את ידו בהכנעה. כילד נעלבתי על כניעותו של סבי ואפילו בזתי לו על כך. רצה הגורל וסבא קיבל ארוע מוחי, חצי מגופו השתתק והוא איבד את יכולת הדיבור. באחת החופשות שלו מבית לווינשטיין, לקחתי אותו על כסא גלגלים לבית הכנסת, שיפגוש את חבריו, את הרב ויתעודד קצת. אף אחד לא ניגש אליו להגיד שלום. הוא בכה בנשמתו ואני ניגבתי את דמעותי. יצאתי משם עם כעס על סבי, על כך שבגללו, נאלצתי לבלות את זמני בבית הכנסת לכבד על מנת את רצונו, ועל הדת היהודית שחוויתי, שכך מתנהגים מאמיניה באופן ייחסם לחברם. למחרת הודעתי לאבי שלא ייעלב, אבל איני מוכן לנשק יותר את ידו לאחר הקידוש בימי שישי, בשבתות ובחגים.

אחיי ואחיותי הלכו בעקבותי וכך פתחתי חשבון עם אבי. כמו האמונה שהנחתה את אביו של קפקא הייתה אמונה בצדקתם המוחלטת של הדעות הרווחות במעמד חברתי יהודי מסוים, כך, אבי ידע לדרוש שנקיים את המצוות החשובות לו, על מנת שיכבדו אותו בבית הכנסת. אבי לא היה שבע רצון מהעובדה שאני מנהל עם הדת היהודית דיאלוג נוקב. אני רב איתה, כועס עליה ואפילו מאשים אותה במאבק המתמשך עם האתוס הציוני החילוני בשאיפתו לכונן מדינה יהודית, דמוקרטית וליברלית.

אני צם ביום הכיפורים כי אני מכבד את אמא. הצום מזכיר לי את היותי יהודי,  ומחזק את שייכותי לעם היהודי.

אני שואל את עצמי איזה יהודי אני? חילוני? מסורתי?

לשם מה אני זקוק לאלוהים כאדם פרטי וכחברה שרוצה לחיות במדינה יהודית דמוקרטית וליברלית.(האמנם?)

סבא ואבא נפטרו ממזמן. עכשיו הגיע תורי לכתוב מכתב. למי אכתוב אותו? לאבי? אולי לילדי? למי מהם? מה יהיה המכתב שכל אחד מהם יכתוב לי בבוא העת?

מתי עלי לכתוב את המכתב?

מה תהיה מטרת המכתב?

"גם ביהדות לא מצאתי הצלה ממך. והרי הדעת נותנת שמפה בעצם יכלה לבוא הצלה, יתרה מזו, הדעת נותנת שהיינו יכולים למצוא זה את זה ביהדות, או אף לצאת ממנה מאוחדים. אבל איזה מין יהדות קיבלתי ממך!"[5]

כותב פרנץ קפקא במכתבו אל האב. גם אני חיפשתי ומחפש הצלה דרך יהדותי. גם לי יש עדיין תקוה לצאת ממנה מאוחדים. גם אני מנסה להבין איזה יהדות קיבלתי מהוריי, מסבי, ממוריי, ממחנכיי, ממנהיגיי, שבדרכם שלהם ניסו להעביר לי את המורשת והערכים לאור חזונם של נביאי ישראל וכפי שהם פירשו ואו מצאו לנכון.

האם אוכל לקחת את הסיפורים שסיפרו לי פעם, ועדיין מספרים לי היום, לא למחוק אותם, אלא להתחבר ולהיצמד אליהם ולספר סיפור חדש משותף לכולנו. כך אוכל להתחבר אליו באופן אישי, וכמוני יוכלו  להתחבר ילדיי,  הישראלי האחר, יהודי חילוני, יהודי ציוני דתי, יהודי חרדי, מוסלמי, נוצרי, פלסטיני וכל בן מיעוט אחר החי במדינת ישראל?

עלי לכתוב את המכתב עכשיו, בעת הזאת. אסור לתת להזדמנות הזאת לחמוק. את מה שהדור שלי פספס דור הילדים חייב ויכול להשיג. 

המכתב צריך להיות כוח מניע להנחת תשתיות רעיוניות, שיביאו לכך, שהתורה לא תהיה תורת העבר, השייכת למגזרים מסוימים העסוקים בשימורה. אותן תשתיות יתוו את הדרך להפיכת אוצר היהדות למשהו שמחייה אותנו, ויזיזו את העגלה להגדרה חדשה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, דמוקרטית וליברלית.

אני מתחיל לגבש לעצמי מחשבות איזה נושאים אספר בסיפור ואשלח במכתב. איזה שאלות אעלה ולמה אצטרך לתת תשובות.(רשימה התחלתית)

המתח והמאבק בין מדינה דמוקרטית למדינה יהודית- מה זה יהודית. איך להתייחס ללא יהודים, למעמדם של המיעוטים הלא יהודים במדינת ישראל. ידענו לפתוח את מגילת העצמאות במשפט : "בארץ ישראל קם העם היהודי בה עוצבה דמותו הרוחנית והמדינית" האם נוכל להכיר גם בסיפור הפלסטיני.

האם אפשרי הומניזם שיגיע מתוך המסורת היהודית, ומתוך השפה הייחודית שלנו?

האם נוכל לחיות בחירות, ביכולת לחיות מתוך אי הסכמה, מתוך בסיס של סובלנות. האם נוכל להפוך למקור של שגשוג מתוך סובלנות, לאפשר חיי דת מגוונים מתוך בחירה? [6]

האם נוכל להשתחרר מתפישת הזמן הדיכוטומית היהודית? או שאנחנו בגלות או שאנחנו בגאולה. התנועה הציונית יצרה מצב שהוא לא גלות ולא גאולה. קשה להבין זאת בתמונת הזמן המסורתית. יש כאלה שאומרים אנחנו בגלות. (הרב שך) יש כאלה שאומרים אנחנו בגאולה  (הרב צבי יהודה -אלוהים דוחק בנו לדחוק את הקץ)  האם נוכל לחבר גלות ומלכות, גלות וגאולה?

האם תהיה הלימה בין מה שאכתוב בסיפור, לבין אמונתי והתנהלותי האישית? האם אוכל להוות דוגמה אישית לילדיי?

אם נשכיל להתמודד עם השאלות על עתיד היהדות, והמדינה היהודית , הדמוקרטית והליברלית   נוכל לבשר לקפקא:

שמענו את הקולות העולים בסיפורי חוסר האונים של גיבוריך. קראנו והפנמנו את מכתבך אל אביך. התבוננו בהם עמוקות. וכן, אנו יכולים למצוא זה את זה ביהדות, ולצאת ממנה מאוחדים. וכן, אנחנו יכולים להוות דוגמה אישית לדורות הבאים, וכן אנו יכולים להבטיח את קיומה של מדינה יהודית, דמוקרטית, ליברלית, חזקה והומניסטית יותר.