מאמר:

על הספר אל תשכחי לזכור אל תזכרי לשכוח- זמירה פורן ציון /  בנימין גילאור

זהו ספר השירה השלישי של זמירה שאני קורא בעיון רב. והפעם ניגשתי לקריאתו, אחרי הקדמה בכמה מילים שאמרה לי זמירה, הקדמה שחשבתי שלא צריכה להיאמר, כדי לתת לקורא לחוות את הספר כהוויתו. זמירה כתבה לי, שזהו ספר שירה קשה ומורכב מקודמיו. כשאני ניגש לקריאת ספר שירה, אני לעולם לא קורא את הכיתוב על הכריכה האחורית, אני רוצה לקבל את תחושת הצעדה בין השירים השונים, כמו הסכתתי לסערות נפשה של המשוררת, קשוב לרחשי הלב שיצרו יצירות מונומנטליות שכאלו. נתתי אם כן, דרור לקריאתי והבנתי, כשם שאני נוהג בכל הסקירות שאני כותב.

אוסיף ואאמר, שהרגשתי כבר בשירים הראשונים, שהשירים מדברים אליי במערבולת של מוטיבים שונים: טבע, שיח עם אהוב ליבה, אירוטיקה מרומזת, געגוע, בדידות, מבט כלפי מה שמת בליבה ומה שמת סביבה ועוד. ונפעמתי, ובאותה נשימה, חשתי טלטלה עצומה.

בספר "אל תשכחי לזכור, אל תזכרי לשכוח", 127 עמ', ובו 86 שירים המתחלקים בין ארבעה שערים: על גדות האי אפשר, חצי ממני חי וחצי משתולל, מה טוב בזה ו-אבל לאן אמא?

בספר גם 6 ציורים מרהיבים, פרי מכחולה של זמירה, ציור לכל אחד מארבעת השערים, ציור שער וכריכה וציור בכריכה הפנימית האחורית.

המשוררת כותבת אירוטיקה מרומזת: "לוחמים חודרים עמוק / ואילו משוררים בולעים בעיניים" (פחות, עמ' 17); "חזיות אוחזות, / בשדיים זקורים / מניבים פרי מופרע / מפיח רוח חיים" (סכנה, עמ' 24); "למטה זזו דגיגונים / מעולפים" (שקט, עמ' 29); "רצית אותי / והלכת / נכנסת לתוכי / והלכת" (אהבתָּ, עמ' 47); "מסגד יופי נצעף / מקדש אור נבעל / נסחף לנוכח זוהר" (כעת דממה, עמ' 53).

הצבע הכחול עובר בין השירים בדימויים שונים: לב - "לא חזרתי / כי הדרך אבדה לי / והלב הכחול חדל" (על גדות האי אפשר, עמ' 12); ריבוע - "לא / זו רק אני קופצת / בין ריבועים כחולים מרצדים" (חמש, עמ' 15); יום - "כחול היה יום המוות" (כשהלכתי לא, עמ' 101); ים - "כי הים כחול / כי האושר צהוב / כי החול לא אדום" (תחלמי, עמ' 103).

הציפורים חגות, חוזרות ושבות בשירים: "וממעל חגות / אנפות ועורבים / ואוכלי נבלות / בציפורניים שלופות" (על גדות האי אפשר, עמ' 12); "בשטח הכינוס יושבת על כבל עדת ציפורות / מנקבות בעיניים חודרות את האוויר החם" (עפו הציפורות, עמ' 16); "כשנקבתי בשמך / באת אליי במשק כנפיים רך / ציפור אלף השנים שלי" (ציפור אלף השנים, עמ' 18); "ואני אישה ציפור אחרת / ציפור שלישית, מזמרת, נוטשת" (ציפור שלישית, עמ' 26); "שנים הבהלת את זרזירי המים. / עורב שחור וצוצלת צלולה / חגו מעלייך -" (שירת המתים, עמ' 45); "בתוך ליבי נחתו אנפות לבנות / על ריסי נצצו כוכבים דהויים" (התחיה במותי, עמ' 61); "ימים רבים תנקר ציפור גדולה / עורבים שחורים יבכו יקרעו / את השקט יקראו קרע קרע." (דיאגנוזה, עמ' 102).

זמירה נותנת בה סימנים: "אני / שאותי / לא מוחקים / שמה סימנים" (שמה סימנים, עמ' 14); "אתה יושב בתוך עיניי עידנים / ואני שלך / מחפשת סביבי סימנים." (ציפור אלף השנים, עמ' 18). ובה בעת, מדגישה בדידות: "זו רק אני הקופצת / לבדי בין הריבועים" (חמש, עמ' 15); "את בדידותי אני חייבת לך / זה גופי הפעור / הכרוך אחריך" (בדידות, עמ' 27); "גם כשחולמת בין חרירים, שעות של כתובים לא כותבת / כואבת יותר מתמיד / חיה לבד" (חיה לבד, עמ' 36), סגירות ונוקשות: "נחבטת בקיר / מערה / ליבי חוטף אגרוף" (פקעת, עמ' 72); "סורגי ברזל כלואה / בעריסת אבן ישבה / ולא ידעה אם תוכל" (סורגים, עמ' 74).

לאורך הספר, מקיימת המשוררת שיח עם אהוב ליבה: "ובאת אתה לתוכי / לנוע על קו חיי" (על גדות האי אפשר" (עמ' 12); "עד שקראתי בשמך / לא נרגעתי, אהובי" (ציפור אלף השנים, עמ' 18); "בוחשת בערבית ריחות עינוגים / בשחרית את ריח גוף אהובי התמים / אתה שאהבת אותי חיים שלמים" (מאכל מעודן, עמ' 19); "לא שכחת / והלכת / לא זכרתי / לא דמיינתי" (אהבתָּ, עמ' 47); "משהו יש בו עדיין / אל תפחדי לחפש" (רציתָ ללכת, עמ' 51); "נדדת לארץ לעולם לא לנו / פעם היית לי ארץ" (כעת דממה, עמ' 53); "איפה אתה רעם בעיניים / איפה אתה חרב בין החלציים" (איפה אתה, עמ' 70); "וכשאני נרדמת איני נוגעת בך / כי אם מקדימה שועלים ואיילות" (לך, עמ' 71); "את חלקתי אלוהים שלי עזבתי / וגם אותך, אהובי" (פעם אחת אפיים, עמ' 85); "ענק הוא הים אמר לה אהובה / היפה מהלילה ומטל הבוקר" (דיאגנוזה, עמ' 102).

ובא בשעה, המשוררת עוסקת בקץ הימים יחדיו: "חיזרי לישון / שום דבר כבר לא יהיה כשהיה / יתומים השמיים (ילדונת, עמ' 22); "ואין מערב בי / כי צפוני ניתק ממני / לקצה ימים" (בדידות, עמ' 27); "קולות זעקה משכו אנשים לדפוק בדלתות. / לב נפער. מה שמעת שלא הבנת?" (הר הכשפים, עמ' 30); "באופק אין צליל / בגוף בוכה אין" (כעת דממה, עמ' 53); "פתחי את פיך ושירי את שירת המתים שלך" (שירת המתים, עמ' 45); "מעל ריסים מעוגלים / בשורות רעות בשערים" (סמרטוט, עמ' 46); "כבר מאוחר, נהר המוות / כבר בא והלך, / אנחנו בעולם הבא אחריו" (מעבר לנהר, עמ' 48); "אני כותבת כי אתה מת / אני כותבת כי אני חיה" (מתחת לשפת האגם, עמ' 58); "אתה מת / אהובי / נפלת / נערפת" (אין מי שיציל, עמ' 59); "לחיי / החיים שהיו / וָמת" (החיים שהיו, עמ' 62); "היא חילצה את עצמה בגפה / ואין לה מושיע / ואין לה סיבה" (גוף, עמ' 76); "הלילה בתהום / ירח מת" (שלל, עמ' 78); "איש צחור נפל לתהום / ואין מושיע" (באר נחנקת, עמ' 97).

המשוררת כותבת בשיריה, את כמיהתה לתחושות הנלוות לימי נעוריה: "הייתי ילדת אלוהים / בודדה, אחת / ויחידה." (שאלה, עמ' 11); "פחות אשה פחות / ילדה פחות נאהבת" (פחות, 17); "בואי בואי / אף שהיא כבר מזמן / חדלה להיות כלה" (סכנה, עמ' 24); "תאהב את אפי ועיני / ואת רגלי וצחוקי ואת הילדה הפראית / שקראת לה ילדונת ברכות אלוהית" (באמצע הקרב על האושר, עמ' 54).

שבעה באוקטובר והמלחמה שאחריה, החרידו בתים רבים בדאגה, כשבנה הלוחם נמצא בחזית, עלתה השירה על המציאות: "קול צעדים / דפיקה בדלת / אל תבואו המבשרים / אל תפתחו לבאים / מתו הזמירים" (דפיקה בדלת, עמ' 69), והזעקה עולה כלפי מקבלי ההחלטות: "האם שלחתם אותנו למות ביודעין? / ידעתם, חצי מאיתנו לא יחזרו" (רעל שיש לו שם, עמ' 109); "אמהות / גרונן ניחר / מצעקות השכול" (בטון מזויין, עמ' 115). החרדה מפני העלול לקרות מחוץ לבית, מחוץ לממ"ד, מרתיעה: "אם אני חייבת / לצאת / אני מחפשת דרכי מילוט" (דרכי מילוט, עמ' 116).

מול החרדות, השיח הנוקב הפנימי, מעלה המשוררת את לבטיה כשהיא בארץ זרה: "לכי לעיר אחרת / לכי לעיר זרה / למקום ללא דרך" (מה טוב בזה, עמ' 88); "שפה זרה / זרה בפיה" (שפה, עמ' 89).

ועם זאת, ישנו כעס, שאט נפש כלפי אשה מסויימת מאוד: "היא יורקת עלי רעל / שקרים עמוקים בנעל / ישר בבטן / יש בה שטן" (אישה מין, עמ' 92); "המשוררת / הגדולה / הלבנה / שמה עלייך קו" (אישה בלי זמן, עמ' 95).

בשיר "יתומה ממוכנת" (עמ' 112), הנחתי שזמירה מתכתבת עם שירה של דליה רביקוביץ, "בובה ממוכנת", שיר שבאופיו הוא טראומטי - כך כתבה דליה רביקוביץ, "בלילה הזה הייתי בובה ממוכנת / ופניתי ימינה ושמאלה, לכל העברים / ונפלתי אפיים ארצה ונשברתי לשברים" וכך כתבה זמירה בשירה: "יצאתי מבית ילדותי / הקטן משוללת אמא / מדוללת אמא. / נזרקתי לרחוב יתומה ממוכנת."

בספר נוקב שכזה, שמור מקום גם לארספואטיקה: "זה לא שיר / זה קיר / פעם טיפסתי עליו" (לא שיר, עמ' 86); "ואני מדממת מילים / בין אצבעות חרופות" (לא מגיעה לסוף, עמ' 87), ולמעט אופטימיות הנוסכת תקווה דרך השירה: "חזק נהדרת / בעצמך להציל / לחזור מהמקום / הנשבר בך" (נהדרת, עמ' 104).

כשכתבתי את הסקירה, הרגשתי שאני קורא את הספר שוב, והפעם, עוצמת המילים הדהדה בי עמוקות. הספר הזה נשלח לעולם, עם בשורה לירית חשובה.