שיר:

סונט 18/ ויליאם שייקספיר מאנגלית יעקב שקד

הָאֲדָמך לְיוֹם שֶל קַיִץ, רְחִימַאי?

אַתּ כֹּה נָעִים מִמֶּנּוּ, נוֹחַ וְעָצוּר;

הָרוחַ מְבַדֵר נִיצָה רַכָּה שֶל מַאי,

הַקַּיִץ עַד אֲרגִּיעַ בָּא לְכָאן לַדּוּר:

עִתִּים, עֵין הַשָּמַיִם מְלוֹהָט מִדַּי,

תכוּפוּת בּרַק זהָבוֹ מוּעָם, דוֹהֶה הָאוּר;

וּלכֹל נָאוה נָאוה מִמֶּנּוּ, כָּך בּלִי דַּי,

בְּיַד מִקרֶה, אוֹ שִגיוֹן טֶבַע, לֹא בָּרוּר;

אַבָל קֵיצך בּלִי קֵץ הוּא, לֹא יוּעַם, וְלֹא

יִמשוֹך יָדוֹ מִכֹּל הָחֵן אֲשֶר הִנָּך;

וְלֹא יגרוֹר חִנּך הַמָּוֶת אֶל צִילוֹ,

עֵת בְּקִמטֵי הַנֶּצָח שֶל הַזּמָן תִצמַח;

כֹּל עוֹד אָדָם נושֵם, וְעַיִן יֵש פּקוּחָה,

יִחיֶה גַם זֶה, וְזֶה נוֹתֵן חַיִּים לְךָ.

William Shakespeare

Sonnet 18

Translated by Jacob Shaked

Shall I compare thee to a summer's day?

Thou art more lovely and more temperate:
Rough winds do shake the darling buds of May,
And summer's lease hath all too short a date:

Sometime too hot the eye of heaven shines,
And often is his gold complexion dimm'd;
And every fair from fair sometime declines,
By chance, or nature's changing course, untrimm'd;

But thy eternal summer shall not fade,
Nor lose possession of that fair thou owest;
Nor shall Death brag thou wander'st in his shade,
When in eternal lines to time thou growest;

So long as men can breathe, or eyes can see,
So long lives this, and this gives life to thee.

על 'סוֹנֶט 18' / שקד

הרוב הגדול של הפרשנים מחזיק בדעה ששייקספיר היה הומוסקסואל, ושסוֹנֶט 18 מוקדש לא לאשה, כי אם לגבר. הסוֹנֶט, בהשתפכות רגשות כמעט מביכה, מדבר בארעיותו של היופי ובהשפעה ההרסנית שיש עליו לזמן. רק הידידות האוהבת, ונצחיותה של השירה, עשויים לגונן על היופי הזה מפני פגעי הזמן. החל בסוֹנֶט הזה, ה-18, הפך נושא זה למוטיב המוביל בלמעלה ממאה סוֹנֶטִים שבאו אחריו, עד לסוֹנֶט ה-126 במספר.

חייו האישיים של שייקספיר מהווים לגבי החוקרים מסתורין מעורר סקרנות. רב הנסתר על הנגלה, והם מנסים למצוא רמזים ביצירותיו ולהיאחז בהם. עם המקורות נמנים גם 154 הסונֶטים שכתב. בעוד מחזותיו של שייקספיר הינם בעלי אופי אוניברסלי, הנה הסונטים הם אישיים מאוד, ומספקים שער פתוח לרביע, שמבעדו אפשר להציץ בחייו הפרטיים. הסונטים הם כה אישיים, עד כי החוקרים סבורים כי הם פורסמו בניגוד לרצונו של שייקספיר עצמו.

בין אם כתב שייקספיר את סונט 18 לאשה או לאיש, הנוסח אחד הוא ומתאים – במקור באנגלית - לזו אף לזה. מה שמותיר עניין חידתי למדי, המתיר פרשנות אישית על פי נטיית ליבו של הקורא. הדבר אפשרי בשפה האנגלית. לא כך בעברית, שהיא פסקנית בכינויי הגוף. עם זאת, השפה העברית היא כה מוצלחת ורבת פנים, שחרף המגבלות יש בה מבנים המאפשרים לפזר ערפל על המגדר של נושא הסונט. המלה 'אֲת', למשל, כמו גם כינויי גוף אחרים, באה בתנ"ך ובמקורות בלשון נקבה, אך פעמים לא מעט, גם כלשון זכר, ראה "אֲת פּתַח לוֹ". זה איפשר לי להשתמש במלה זאת באופן שכל אחד יכול להבינו כרצונו. את המלים 'הַאֲדָמך', 'נָאוה', 'קֵיצך', ו'חִנך' ניקדתי חלקית בלבד, ויכולים הקוראים לקראן 'הַאֲדָמךָ', 'נָאוֶה', 'קֵיצךָ', ו'חִנךָ'; או 'הַאֲדָמֵך', 'נָאוָה', 'קֵיצֵך', ו'חִנֵך', כעולה על רוחם. כך משמשות מלים אלו את שתי האפשרויות.

שייקספירית ופטרארקית

סונט הוא שיר מחורז בן ארבע-עשרה שורות. מקור המלה סוֹנֶט מיוחס ל'סונוס' (sonus) קול, שיר בלטינית; כמו גם לצרפתית עתיקה אשר בה son זה שיר ו- sonetזה שיר קטן, ולאיטלקית שבה sonetto זה שיר קטן. שתי צורות רוֹוחות לסונט: הסונט השייקספירי (Shakespearean Sonnet); והסונט הפטרארקי (Petrarchan Sonnet) על שם המשורר האיטלקי פרנצ'סקו פטרארקה (Francesco Petrarca 1304-74), הקרוי גם סונט איטלקי. בעברית הוצע לקרוא לסונט 'שיר זה"ב', זה"ב בגימטריה 14, כמספר השורות בסונט.

הסונט הפטרארקי בנויי משני בתים בני ארבע שורות כל אחד, דהיינו אוקטבה בת שמונה שורות, ומשני בתים בני שלוש שורות כל אחד, דהיינו סֶסטָה בת שש שורות. הבתים הראשונים מחורזים במבנה של אבבא אבבא - דהיינו בכל שמונה השורות, חוזרים רק שני חרוזים, ושני האחרונים במבנה של אבג דהג. החלק הראשון מציג את הנושא, החלק השני מפתח אותו, השלישי מעמיק בו, והרביעי מביאו לכלל סיום.

בתחילה כתב גם שייקספיר סונטים במבנה הפטרארקי, אולם כעבור שנתיים עבר למבנה הקרוי כיום שייקספירי. מבנה החריזה כאן הוא אבאב גדגד הוהו זז (יפה שגדגד הוהו זז, לא?) שלושה בתים בני ארבע שורות כל אחד המחורזים עצמאית, וצמד שורות מסיים, המחורזות ביניהן.

תרגום בעבור קלִיקַת-הקַליקֶרים

החלק הזה מיועד לקליקת-הקַליקֶרים חסרי הכשרון, שהשתלטה ביד חזקה על אגף השירה של הספרות. אנשים כאלה, ד(בי)לי כשרון, השתלטו על השירה הישראלית הקונקמפוררית, לרבות באקדמיה, והפכו אותה לעפר ואפר. רמץ עשֵן ומכוער של מה שהיה יפה טוב ונכון, ושצריך להיות. פירות הבאושים של חוסר-הכשרון שולטים ביד רמה, בעזרת נשק יום-הדין של חסרי הכשרון: "אתה לא מבין." מה שיפה, להם הוא מכוער. מי שמוכשר, בעיניהם הוא אויב מר. מה שמוצלח, להם הוא נאלח. אלה הם אנשים שגם אם ימרחו להם שירה טובה על הפנים, לא יהיה להם מושג מה הוא הדבר הזה. תן להם קשקושים מטופשים, והם מרוצים, כי כאלה, גם הם יכולים לכתוב.

בין הדברים המכוערים והמטופשים המאפיינים את סרסוריה הגסים של "השירה המודרנית", ואת ציבור "מבקרי הספרות" השוטים המרקדים למוֹלֶך הזה, ישנה גם הדרישה המטורפת לפישוט השפה. פישוט עד לכדי פשיטת רגל. הסיבה לכך לקוחה ממשפחת ה"אם אני לא יכול לטוס, אף אחד לא יטוס." מה זה? זהו מה שאמר הצעיר שנזרק מקורס טיס וביקש להתקבל לנ"מ. "אם אינך יכול להגן על שמי הארץ במטוס הקרב, אז אתה רוצה להגן בנ"מ?" שאל אותו קצין המיון. "לא," אמר הצעיר, "אם אני לא מוכשר לטוס, אף אחד לא יטוס!" כותבי שירה ברמה של זבל, מפרסמי שירת זבל, ומבקרים מהללי שירת זבל, הם שהמאיסו את השירה על הציבור. התרחקותו - המוצדקת - של הציבור מן ה"שירה" הקלוקלת של ד(בי)לי הכשרון, הותירה את השטח חשוף ומופקר למהרסי תרבות, הכותבים בעט חפירה. אז, הנה. הסונט ה-18 גם בסגנון עדות מחריבי השירה, שעברית טובה ועשירה היא כמדקרות חרב בעיניהם. אלה המטיפים לפשטות, פשטות, פשטות. יש לקרוא באינטונציה של פרֶחָה שלועסת מסטיק:

ו'יליאם שייקספיר

סונט 18

תרגם לצ'חצ'חית, יעקב שקד. "הומאז'" לעדות המבקרים השוטים

שֶׁאַשׁוֶה אוֹתךָ חַבּוּב לְיוֹם קֵיצִי?

אַתָּה יוֹתֵר יָפֶה וְרַך מִמֶּנּוּ:

כּשֶׁרוּחַ מַאי נוֹתֶנֶת בַּצִּיצִים,

הַקַּיִץ רַק לְרֶגַע כָּאן יֵשׁנֶּנוּ:

קוֹרֶה גַּם שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ סתָם חַמָּה מִדַּי,

מִן הַזָּהָב יָרַד לָהּ קצָת הַפּוֹלִישׁ;

הַטֶּבַע, מָה שֶׁבָּא לוֹ הוּא עוֹשֶׂה, וַדַּאי,

יֵשׁ מִישֶׁהוּ יוֹתֵר יָפֶה לְכָּל אִישׁ;

אֲבָל הַקַּיִץ, שֶׁשֶּׁלּךָ, זוֹרֵחַ.

אַתָּה תָּמִיד תִּהיֶה יָפֶה, כְּאִילוּ,

הַמָּוֶת לֹא יִקַּח אוֹתךָ שֶׁתִּתאָרֵחַ

הַזּמַן עָלֶיךָ לֹא עוֹבֵד, אֲפִילוּ;

וְאִם אָדָם עוֹד לֹא נֶחנַק וְגַם רוֹאֶה,

אַתָּה תִּחיֶה כַּזֶּה, נָאֶה יָאֶה.