מסה:

חרדה / מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

חרדה. – וחרדת אלהים יחרד האדם מהמות, צל כל חי. נפשו תתמוגג. קטן הוא בעיניו לזכר קברו ושרפת נשמתו; וחפץ הקיום יקרא לו: בארץ שכן ושב על מכונך. לו לבר־נש נראה, כמו איזה אופל תמידי מחכה עליו ומחשיך בעדו. השאירו לי את מטתי בה אשכב, הוא קורא, השאירו לי כרי וכסתי, השאירו אותי בכאן עלי אדמות. אמנם תועה הוא, אבל יודע הוא כי תועה הוא, יודע הוא עכ"פ, כי איזה דבר סוער בקרבו ושיש סער גם מסביבו.

אלפי פנות בראתם, בני־אֵלים, ארצות רבות וכוכבי מעל, ואת כל החלל הגדול מעולם ועד עולם שטחתם ורקעתם ואותו את האדם לא ידעתם! קרן זוית לנשמתו לא נתתם! מי ימנה מספר לכוכבים, להשמים ולכל צבאם, להארץ ולכל צבאה: גוים באו, ממלכות נוסדו, רבבות נשמות באות אשה אחרי רעותה, לזכר כל המעשים הללו, וכל החזיונות הללו אין קץ. הנה בהמות שדי, שור הבר ולויתן, אריות ונמרים, נחשים ועקרבים, כל צפור כנף וכל רמש האדמה, ובעדו, בעדו החי ומדבר אין מקום; אין לו ערובה, אם לא בין רגע יאבד את כל אלה ולא יהיה עוד שותף לכל אלה.

איכם? איכם, חסדי עולמים? איכם, חסדי אבות וברית אבות? איכם תורות עולם, מחשבות עולם ורגשות עולם? לחבק הכל בזרועו נתתם לו לאדם. את מכמני ההויה נתתם לו, נתתם לו לטפס בכל ולצרף ולחפש בכל, ובעדו – האין שמור, רק אין. – הקבר יאכל את כל אלה בין לילה, שם יהיה האדם למלתעות הרקב באפל האדמה; ואתם, אתם תחיו, תחיו ותקחו לכם קרבנות חדשים ומוחות ולבות חדשים. קנאה ומשטמה אוכלות את בשרו, את נפשו; מי יתן ומתם כמוני, הוא קורא, מי יתן, שכמוכם כמוני נלך למקום משם לא נשוב. אתם תשארו על עמדכם ואת היחיד תשלחו שלוח, השמש יאיר הלאה, כוכבי הליל יוסיפו נגהם ונרו ידעך, ידעך. ויתחנן לה' לאמר: אעברה נא, אחיה נא. גם תפלתו תגוע…