על ההצגה גוג ושמגוג בתאטרון הדופנ /  אירית זילברמן

גוג ושמגוג מחזה בדיוני בהצגת בכורה בפסטיבל תיאטרון הדופנ 11/2026

סיפור על קץ העולם והתחלתו מחדש באופן מוצלח יותר בהנחיית AI. בהצגה משתתפים זוג שחקנים, אשה וגבר בגיל הפוריות, לבושים בשכבות דקיקות של בגדים בגווני גוף האדם. התקשורת ביניהם כוללת לסירוגין פנטומימה ודיבור או שיח בקולם, ולעתים נשמע גם קול נוסף המציג עצמו בשם: ג'ה, הישות השולטת בכל, ובעלת 70 שמות..מזכיר מישהו??

 השיח הווקלי בין השחקנים בהחלט מקדם את העלילה, את ההכרות עם הדמויות ואופיין . אופי זה, יותר משהוא מתאר מיוחדות, הוא מתאר טיפוס, דגם שכיח של אדם בעולם המודרני. בהקשר זה היה מרשים לראות את השחקנים משקפים לנו בפנטומימה את העיסוקים הרוטיניים שלנו במשך מרבית שנות חיינו בעולם סופר מודרני. 

מסתבר כי בעולם הדיגיטלי, בו אנו חיים,  רוב הזמן אנו עסוקים בהפעלת  מתגים או סיבוב כפתורים, או ירי בנשק קטלני. פעילויות אלו נעשות  לרוב באמצעות הידיים ולעיתים רק באצבע. בדפדוף אין סופי בטלפון הנייד אנו יוצרים קשרים עם העולם החיצון. הגוף ממש לא נחוץ ולא עושה הרבה..רק מנייד את עצמו בשירות היד והאצבע. 

קטע הפנטומימה המייצג את האבולוציה היה מוצלח בעיקר בחלקו המדמה את הקוף. 

בסך הכל ההצגה הייתה ארוכה מדי, לטעמי. ניתן היה לקצר בעיקר בקטעי הפנטומימה , והמסרים עדיין היו עוברים מצויין. 70 דקות להצגה כזאת זה זמן ראוי ומדוייק יותר, לעניות דעתי. 

חשוב לי לציין כי לדעתי השחקנים, יונתן שוורץ והדס אגמון ביצעו בצורה יפה ומושלמת את קטעי הפנטומימה הרבים, אשר חלקם היו ממש מסובכים, כמו ריקוד האבולוציה הזוגי. 

קטעי המוזיקה של אלון מרקוס, הרקע הקולי והתפאורה היו מדוייקים לצרכי ההצגה. 

האם בעקבות הצפיה בהצגה הצופה ירצה להיפרד מכמה מנהגים והתמכרויות למסכים ומוצרים דיגיטלים? 

כנראה שרק ל "ג'ה" התשובה.