על התערוכה 20&20 – עדשה משלה: צלמות חלוצות ועכשוויות /ורדה שפין גרוס

פתיחת התערוכה: 5 ביוני 2025 נעילה: ינואר 2027

במילה אחת – מרגשת. בשתי מלים – רוצו לראות.

תערוכה שהיא תמהיל של אמנות , צילום וצלמוֹת, נשים ויוצרות, זהות יהודית ורגש. ומבט אנושי.

תערוכה מרתקת שמביאה דיאלוג של יצירה, צילום ואמנות בין 20 נשים, צלמות יהודיות חלוצות שפעלו וחיו בין 2 מלחמות העולם -  ובין 20 צלמות יהודיות עכשוויות, שחלקן  ישראליות.

זהו הומאז' מפואר וצודק לנשים חלוציות בתחומן.

אוצרי התערוכה מיכל הומינר ואסף גלאי השקיעו מחשבה מרובה בכל שלב של הקמת התערוכה, הן בחלל שבמוזיאון והן בתהליך ההתחברות בין 40 הצלמות.

כבר בכניסה לאולם התערוכה ולאורך הקיר תלויות תמונות של כל אחת מהצלמות החלוצות, שמשתקפות גם במראות בקיר שממול, וממלאות את החלל, נוכחוֹת ומרגשות.

פס תאורה אדום מלווה את כל התערוכה, יוצר אוירה אפלולית ויחד עם האור האדום הם מדמים 'חדר חושך' ונועדו להבדיל מכל חללי התצוגה במוזיאון וליצור אוירה מתאימה, כדברי האוצרת מיכל הומינר.

התערוכה בנויה כך שכל 'צלמת עכשווית' בחרה 'צלמת חלוצה' , ובסירטון המוצג בתערוכה היא מספרת מדוע התחברה ומה היה ביצירתה של הצלמת החלוצה ובסיפורה האישי שנגע בה, נשית ואמנותית,  שעשה את החיבור והמפגש בין העולמות שלהן. (לדברי האוצרת מיכל הומינר,תהליך הבחירה ,שהיה מרתק כשלעצמו, נמשך תקופה ממושכת ולפעמים גם הוחלפו הצמדים לפי בקשת צלמת עכשווית) .

אני מרשה לעצמי להביא רגע אישי – לנוכח הצילומים, הסירטונים וההיסטוריה, אל מול החיים שהיו, אל מול האנשים שהיו, ויהיו, התחושה היא שהכל אותו דבר, כאז כמו היום, כמו מחר. העצב, הגעגוע, המבט בעיניים, החיבוק, הדמעות, החברוּת, האינטימיות, המלחמה, הילדים, המשפחה, המגע, הרגש. הכל כל כך עוצמתי. אז, היום וכנראה גם מחר.

התערוכה מסודרת על פני 20 קירות, כשבכל קיר יש דיאלוג בין זוג הצלמות, ועל הדופן מוצגת הביוגרפיה של הצלמת החלוצה ומה עלה בגורלה, כשמתוך זה עולה גם התקופה הסוערת וגורלו של העם היהודי. חלקן של הצלמות התחברו למחתרות, היו מי שהצליחו להגיע לאזורי מלחמה ולתעד את ההיסטוריה.  (יוליה פירוט, 1908-2000, צלמת ילידת פולין ,שאחזה אקדח לצד המצלמה ופעלה בשורות הרזיסטאנס; מריה אוסטריה ,1915-1975,שניצלה את כשרונה כדי לזייף מסמכים לפרטיזנים; קלוד קאהון ,1894-1954, שהפיצה תעמולה מחתרתית  נגד הנאצים, ועוד.

מתוך הצלמות החלוצות ידוע על איווה (אלזה ארנסטינה נוילנדר- סימון) ,1900-1944 , שלא שרדה את השואה. איווה היתה צלמת גרמניה-יהודיה פורצת דרך ובעלת סטודיו ידוע בברלין, עבודות הצילום שלה פורסמו בכתבי עת ולאחר עליית הנאצים נסגר הסטודיו שלה וכעבור 4 שנים  נעצרה ע"י הגסטפו .

ד"ר אורית שחם גובר, אוצרת ראשית ב 'אנו-מוזיאון העם היהודי' אומרת בפתח קטלוג התערוכה: "בין שתי מלחמות העולם, לרגע קצר ומיוחד בתולדות האמנות, הובילו את עולם הצילום באירופה כמה צלמות יהודיות רבות כישרון. צלמות חלוצות אלה לא בישרו רק על הולדתו של תחום אמנות חדש, אלא גם על בואה של "האשה החדשה" – זו שיכולה לפרנס את עצמה, לעסוק באמנות ולהתפתח עצמאית והן עשו זאת גם לנוכח התנגדות קהילתית ותרבותית ,המלחמה, שהחריבה את היבשת ואת העולם היהודי, טלטלה את כולן וזרקה אותן תחת גלגלי ההיסטוריה".

מוזאון העם היהודי 'אנו' עושה עימן חסד.

לאחר מלחמת העולם השנייה, שמותיהן של רבות מחלוצות המדיום נשכחו. התערוכה 'עדשה משלה ' -חוזרת אל התקופה ולאותן נשים כדי להכיר בהן ובתרומתן הגדולה – ולחגוג רגע אחד חשוב בהיסטוריה ובתולדות הצילום, לתקן את עוול השכחה, לעשות  צדק היסטורי עם עבודות הצילום, היצירות והיוצרות החלוציות ולתת להן חיים חדשים.

הצילומים של כל צמד צלמות מוצגים  יחד וקשה להבחין איזו תמונה צולמה במאה הקודמת ואיזו בנוכחית. גם ממרחק של כמעט 100! שנה, אנחנו עומדים נדהמים מול היופי שבצילומים, של אז כמו של עכשיו ומהדמיון בעשיה האמנותית. 

צריך לראות כדי להבין.

אחד הצמדים הוא של נועה צדקה עם לו לנדאוור. צַדקה התחברה לצלמת הותיקה כשהציגה תערוכה " חיי צלמת" על  לנדאוור, שנולדה בגרמניה, היגרה לארץ ישראל, לימדה צילום בבצלאל (1942-1948), עזבה לאמריקה ונפטרה בשוויץ. בעזרת המחקר על עבודותיה הצליחה צַדַקה להתחקות אחר היסטורית הצילום באותן שנים, "שנתפסה אז כקטועה, טראומתית ומקוטבת", היתה בעיקר דוקומנטרית ,שהיתה לצרכי תעמולה והצילום לא נחשב כצילום אמנותי. על רקע המציאות אז, לו לנדאוור נחשבת היום  פורצת דרך, ייחודית ואמנותית. וראו למשל את עבודותיה בתערוכה.(למשל השממית שֶ לּוּ שמרה איתה בקופסה לצורכי פוטוגרמות בחדר חושך לפני עשרות שנים, או צילומי חתול יפהפיים שהיו מי שהרימו גבה אז מה לחתול ולשואה ולמיידנק)

ולנקודה היהודית. לדברי מנכ"ל אנו-מוזיאון העם היהודי, עודד רביבי: התערוכה– 'עדשה משלה' מביאה מבט אחר וחדש  על המסע היהודי "על זהות יהודית, זיכרון והמשכיות..ומעלה שאלות מהותיות על מקומן של נשים בעולם האמנות והתרבות, תוך שהיא חושפת את המנגנונים שהדירו קולות נשיים לאורך השנים. בעידן בו המאבק לשוויון מגדרי נוכח ומשמעותי, התערוכה הזו מהווה אמירה תרבותית רבת-עוצמה על ההכרח בהכלה של מגוון קולות בנרטיב התרבותי המשותף שלנו,"ועוד, התערוכה העשירה , חובקת העולמות  מציגה גם את הקשר בין עידן מצלמת הלייקה לבין עידן ה'לייק'.. ומביאה בפנינו את הלייקה ומצלמות ייחודיות משנות ה-20 של המאה הקודמת.

"אנחנו מאמינים שהשילוב הזה – החדש עם הישן, הלייקה עם האינסטגרם – יוצר דיאלוג שמעמיק את ההיכרות עם היצירה העכשווית ומפיח חיים בעבודותיהן של צלמות שנולדו לפני יותר מ-100 שנים, והציעו תפיסות אסתטיות וחברתיות שרלבנטיות עד היום. בצילומיהן הן הפגינו מבט אנושי, כושר המצאה וכישרון שלא התעמעמו גם במאה ה-21".(אוצרי התערוכה, מיכל הומינר ואסף גלאי)

הצלמות החלוצות שיצירותיהן מוצגות בתערוכה:  מריה אוסטריה, איווה (אלזה ארנסטין נוילנדר-סימון), אנה בירמן, דורותי בוהם, אווה בשניה, ליליה גוהר,  ליזלוטה גרז'בינה, מאדאם ד'אורה, גרטי דויטש, אדית' טיודור-הארט, לוטה יעקובי, לו לנדואר,  ליזט מודל, לוצ'יה מוהולי, יוליה פירוט,  טרודה פליישמן, ג'יזל פרוינד, קלוד קאהון, לורה קריגר וגרטה שטרן.

הצלמות העכשוויות :חנה אלטמן,  ג'יל גרינברג, גייל אלברט האלאבן, נעמי האריס, קתרין ואל, מיכל חלבין, איימי טושט, רונה יפמן , ורדי כהנא, ג'יליאן לאוב, סטייסי ארזו מהרפאר מריל מייזלר, דבורה פיינגולד, האלי פנסר, רחל פפו, נועה צדקה, איילין קווין,  לולי קנטור, אלינור קרוצ'י ואבישג שאר-ישוב

תודה מיוחדת לדוברת מוזיאון 'אנו', הלית שי , על היחס האישי ולאוצרת מיכל הומינר על הליווי ועל התשוקה בבניית התערוכה היפהפיה.

לא להחמיץ.