מאמר:

בזכות הנינים / משה גרנות

על "לפני היות אחוזת בית" מאת נחמה פוחצ'בסקי, עמדה 2025, 266 עמ'

נחמה פוחצ'בסקי, ממייסדי המושבה ראשון לציון, איכרה עמוסת עבודה ברפת, בלול, בגינת הירק, במטע, כשהיא גם מעמיסה על עצמה תפקידים למען הקהילה, נאבקת למען שוויון הזכות לבחור ולהיבחר לנשים - חושפת בכתביה ידע מעורר קנאה בתרבות בכלל, ובספרות בפרט. ברומן "במדרון" – הרומן הראשון שנכתב על ידי סופרת ארצישראלית - הקורא מוצא אזכורים (מפי הגיבורים) של  הברונית ברתה פון זוטנר, כלת פרס נובל לשלום, את המחזה הקומי של אוסקר וויילד "המניפה של גברת ויינדרמיר", את הספר "מיתה" של ארתור שניצלר, את היוצרים רומן רולן, אדגר אלן פו, ניטשה, גי דה מופסאן, את הסופר הפולני סטניסלב פשיבישבסקי, את הרומן האנטי-מלחמתי של אריך מריה רמרק "במערב אין כל חדש", את הלוחמת על זכות הבחירה לנשים ג'יין אדמס. שפע של ידע מן המין הזה ניתן למצוא גם באסופה שלפנינו - "לפני היות אחוזת בית", בה כתביה של נחמה בספרות יפה ובעיון – באסופה זאת מוזכרים רומן רולן, מופסן, שיינברג, ברטה זוטנר, שטיינמן, אדגר אלן פו, ניטשה, אלפונס דודה, שופמן, ברנר, פיכמן, אנאטול פראנס, פשיבישבסקי, וכמובן "אלטנוילנד" של הרצל, ויש גם מאמר ביקורת מפורט על המשוררת אלישבע.

אני מנסה לפתור  חידה זאת על הידע הרחב של נחמה פוחצ'בסקי, נפ"ש, בתרבות ובספרות, ואני מניח כי בשנים שקדמו לנישואיה ליחיאל מיכל פוחצ'בסקי, עלייתם ארצה והשתתפותם בייסוד המושבה ראשון לציון – היא הרי נישאה ב-1889, כלומר, כשהייתה כבר בת 21, לאחר שאציל רוסי חיזר אחריה, ולאחר שכתבים שלה התפרסמו ב"המליץ" (בגיל 16!), ולאחר התכתבות שלה עם בחיר משוררי העברית באותה תקופה – י"ל גורדון. אני מניח שעיקר הידע הרחב שלה נקנה בשנים ראשונות אלו.

במאמר שכתב מו"ל הוצאת "עמדה", המשורר, סופר ומבקר הספרות רן יגיל, מצוין בצדק רב כי בדומה לי"ח ברנר, גם נפ"ש הייתה "צופה לבית ישראל", וכמוה היא מצביעה על הייאוש שתוקף את החלוץ לנוכח הקשיים האדירים העומדים לנגדם של אלה המבקשים להחזיר עטרה ליושנה, ולהקים כאן יישוב עברי המתקיים מעמל כפיו. נדמה שאין סיכוי להתגבר על המכשולים הרבים: העבודה הקשה בארץ לוהטת מחום, שהחלוצים לא היו מורגלים בה, עוינות הערבים, שבאה לידי ביטוי בשוד ורצח, ולימים גם הפוגרומים הנוראים בתרפ"א ובתרפ"ט, היעדר היענות של יהודים לעלות לארץ לאחר הצהרת בלפור, פגעים של טבע – בצורות, ארבה, מחלות הקוטלות את העופות ואת גידולי השדה. ב"במדרון" אנו פוגשים את חיים זלצמן (אולי יש רמז בשם: חיים של מלח). הוא הגיע עם כסף מהגולה, ובנה בית חרושת בירושלים, אבל פושט שם את הרגל. אחר כך הוא רוכש כרמים במושבה, אך נאלץ למכור את אותם, ולהתפרנס כחלבן המחזר על פתחי בתי האיכרים. הוא ממשכן את ביתו כדי להשיג הלוואה שתאפשר לרעייתו, פשה, להפליג לסנטוריום בווינה. חייו מידרדרים מדחי אל דחי "במדרון", שהוא מעין רומן "אח" ל"שכול וכישלון" של ברנר. ליד הייאוש ברנר הרי מציג גם את ה"אף על פי כן", וכפי שנראה, אצל נפ"ש, למרות הייאוש – יש "אף על פי כן" גדול.

בספר שלנו אנו פוגשים די הרבה מיואשים, ואף מתאבדים: שרה, גיבורת הסיפור "הלכה" (אגב, נפ"ש מכנה את סיפוריה - "ציור", "רשימה"), מתייסרת על כך שגנבה מצעירה אחרת בשם זינה את בחיר ליבה, משה קליצ'קין. כשמתברר לה שמשה ניסה לחזר אחרי צעירה אחרת בשם שולמית, היא מחליטה להתאבד בים יפו. בסיפור "אורות וצללים" הדודה שרה מאוכזבת מאוד מכך שלא תרמה כפי שחלמה לבניין הארץ. היא רצתה להיות מורה, להיאבק למען זכויות הנשים, ומכל חלומותיה, לא הגשימה דבר, ורק העבודה בגינה, ואהבתו של אישה, יצחק, מנחמים אותה. בסיפור "בלעדיה" מסופר על איכר שמכר את נחלתו וירד מהארץ.

נושא נוגה אחר בקובץ הוא בתחושת חוסר התוחלת של סופר אל מול דלתות נעולות של הוצאות ספרים. בספרנו נמצא מכתב שכתבה נפ"ש ל-י"ל גולדברג שישתדל אצל מר שטיבל כדי שיסכים לפרסם סיפור שלה, סיפור שהמשורר יעקב פיכמן התפעל ממנו (עמ 152). את המצוקה הזאת של כל סופר, שאיננו זוכה להכרה, פירטה הסופרת שלנו בסיפור "לא מצא כלום". הגיבור של סיפור זה הוא צבי אלוני, לבלר-מזכיר, רווק, בן קרוב לשלושים, מאוהב נואשות בפנינה שוורצמן, נשואה ואם לתינוקת בשם יפה. הוא חש תלוש (מוטיב חוזר בספרות העברית של תחילת המאה העשרים): האיכרים רואים בו סוציאליסט, והפועלים רואים בו בורגני. הוא קורא את סיפוריו בפני פנינה, והיא מסתייגת, כי לדעתה הם גלותיים מדיי, והוא משתכנע שאין ערך ליצירתו, ומתאבד. אגב, בסיפור מסופר גם על צעירה יפה שהתאבדה (עמ' 49, וראו גם עמ' 60). גם ברומן "במדרון" יש סופר מתוסכל בשם שלום כץ, שסיפוריו מתויגים גם כן כגלותיים.

תשומת לב מיוחדת ביצירתה של נפ"ש נתונה לעדה התימנית, נושא המופיע גם ב"במדרון". מצד המחברת יש אמפתיה, ואהדה לעדה הזאת, לשכונה המטופחת שלהם למסירותם לתורה ולעבודה (עמ' 56-55). ליבה דואב בראותה אותם יורדים מן האונייה בחוף יפו, יחפים, בקושי לבושים, אך מאושרים שהגיעו לארץ ישראל ("בלעדיה", עמ' 119). נפ"ש כועסת על האיכרים שמעסיקים פועלים ערבים, ולא תימנים הרעבים ללחם. ממש כואב לה על כך שיש המזלזלים בהם. סיפור מרגש במיוחד הוא "רק פתקה", בה הגיבורה היא שמעה, ילדה תימנייה, העובדת אצל גברת במשק בית, וליבה כמה ללמוד בבית הספר. היא מאמינה שאם תבקש מהגברת פתקה, היא תתקבל ללמוד, אבל דודתה מחזירה אותה אל המציאות המייאשת: אם תלכי ללמוד, איך נתפרנס? מה נאכל?

אהדתה של נפ"ש לעדה זאת, אינה מונעת ממנה להצביע על אטאוויזם דתי שעדה זאת לוקה בו. עיקר הביקורת משתמעת בסיפור "אפיה ואסונה": האסון של אפיה הוא שהיא אינה יולדת ילדים למוסה, וזה רואה בכך חטא לעצמו, המחייב אותו לשאת אישה שנייה. מוסה מכה את אפיה, והיא בורחת לאחיה, המבקש פיצוי כספי על מעשיו  של מוסה. בסיפור אחר מתוארת האישה בעדה התימנית כשפחה (עמ' 56). נודע לקורא שמוסה קנה את אפיה בזול, כמנהג התימנים, כי הייתה גרושה. לבסוף אפיה נכנסת להריון, ונודרת נדר שאם תלד בת, היא לא תמכור אותה כמו שקרה לה. בלידה הקשה אפיה מייחלת למוות, הבעל אינו מסכים שתבוא מיילדת, וגם לא רופא, המובאים ליולדת למרות התנגדותו, שהרי רק אלוהים מרפא, ולא רופא. בטיוטה של הסיפור יש שתי גירסאות לסוף, באחת מהן מוסה נושא ילדה, והיולדת והוולד מתים. האטאוויזם של מוסה בא לידי ביטוי גם בכך שלפי דעתו אין ללמד בנות תורה, כי כפי שקבעו חז"ל: כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות.

וכאן המקום להצביע על "האף על פי כן" של נפ"ש, שהוא הרבה יותר רחב מאשר אצל ברנר. קודם כול, יש ביצירתה תיאורי נוף (בעיקר, זריחה, שקיעה, גשם, ליל ירח) שמרנינים את הלב (עמ' 65, 71, 85, 114, 119), ושנית, במספר סיפורים יש אופטימיות זהירה: בסיפור "ההחלטה"  הגיבור זילבר חוכך בדעתו לחזור לפודוליה, שם בית החרושת שבבעלותו נמצא במצב של קריסה, אבל כשהוא שומע את בתו שרה מאושרת – הוא מחליט להישאר בארץ. בסיפור "עצת ילדים" קורה אסון במשפחה – פלטיאל הצבע נופל למשכב, ומת, אשתו חולה, ואין מי שיפרנס – הבן גבריאל מחליט להפסיק ללמוד, ואחותו בת-שבע (לא לומדת – היא בת!) מחליטה להיות משרתת, וכך יפרנסו את אימם החולה. בסיפור "אורות וצללים" ההורים משיאים את בתם דבורה לחסיד שוטה. היא בורחת ממנו, אבל הוא מסרב לתת לה גט במשך שתים עשרה שנה. שמואל אהובה ממתין לה, ונושא אותה לאישה, למרות שחלתה בשחפת. הוא מביא אותה לארץ ישראל, ובארץ החמה, במושבה גלילית, מתחדשים נעוריה.

נחת גדולה יש לסופרת שלנו מסיוריה בארץ – היא נפעמת מהתפתחותם של היישובים העבריים, כמו כפר סבא, מגדיאל , עין חי (לימים – כפר מל"ל), רעננה. בחזרה הביתה ממלון בצפת, שם הבריאה ממחלה, היא מבקרת בשתי הדגניות, במפעל המים של רוטנברג, בתל-יוסף ובעין חרוד, ונפעמת מבית הגידול של ילדי הקיבוץ בבתי הילדים. לעומת זאת, מצב רוחה נעכר כאשר היא רואה את אנשי "החלוקה" בטבריה ובצפת, את הלכלוך, העוני והניוול של היישוב הישן.

התיאור ב"פרקי המסע" הוא עבורי חידה: אנו קוראים במקומות שונים על כך שהמשק בראשון לציון איננו מפרנס את בעליו, שהם תדיר קצרים בכסף (עמ' 133, 138, 157, 164, 172), והנה, נחמה (בלי יחיאל מיכל בעלה) יוצאת לסיור של שבועות בארץ ובלבנון, המצריך שכירת סוסים לרכיבה, שכירת מורה דרך ערבי, תשלום על שיט באונייה מיפו עד חיפה, ומלבנון עד יפו – כל זה בוודאי עלה הון. בכל המקומות בהם היא עוברת, היא כותבת רשמים, ואלה מתפרסמים ב"העולם" בעריכת נחום סוקולוב. היא מתארת את הדרך מירושלים, דרך מוצא ליפו, את חיפה שכמעט אין בה נפש יהודית, סג'רה (אילנייה), פגישה עם הסובוטניקים הגרים, מסחה (כפר תבור), עמק יזרעאל הפורח שכולו ערבי, יבנאל, כפר קמא הצ'רקסי, טבריה, ראש פינה הנדמית לגן עדן, ובה בית הספר המהולל, משמר הירדן (ממנה בורחים מפחד הקדחת), מטולה, ומכאן אל לבנון – נבטיה, צור, צידון, בירות, בה היהודים אינם יודעים עברית, רק צרפתית. אחר כך הגיעה לזחלה ובעבדה. מסתבר ש"הפטנט", לפיו גברים יושבים לפנים, ונשים מאחור היה תקף גם בארץ ישראל וגם בלבנון – בדיליז'אנס, נשים נדרשו לשבת במושבים הלא נוחים מאחור. כמו הנוסעים הגדולים, גם נפ"ש מביאה את רשמיה מכל מקום בו עברה, וזאת באמת תעודה היסטורית יקרה מפז.

המו"ל רן יגיל הציע לכנות את האסופה הזאת בשם "לפני היות אחוזת בית", וזאת, כנראה משני טעמים: הראשון כי חלוצי העלייה הראשונה קדמו לאחוזת בית כמעט בשלושה עשורים; והטעם השני: מסתבר שנפ"ש התבקשה על ידי הרב אהרן מרדכי פרימן למלא את מקומו בניהול אסיפה ביפו שנועדה להחליט על הקמת פרוור יהודי מצפון ליפו, לימים - אחוזת בית, ומאוחר יותר – תל-אביב.

שני נינים נפלאים יש לנחמה פוחצ'בסקי – היוצרת ד"ר אורה עשהאל, והמשורר והצייר עצמון יניב, אשר ערכו והביאו לדפוס את "במדרון", ואורה עשהאל אשר הפיקה את האסופה שלפנינו עם אפרט מדהים, הכולל, בנוסף למקובל, גם תרגום (מכתב של הרצל לרב ריינס בעניין אוגנדה), ואפילו חוות דעת של גרפולוגית. המסקנה המתבקשת היא להציע לכל סופר לברור היטב מי יהיו ניניו.