סונטות:

היא, אליו /תומס הארדי מאנגלית צור ארליך

1. 

כְּשֶׁתִּרְאֵנִי תְּלוּמָה בְּמַחְרֶשֶׁת הַזְּמַן

וְהוֹדִי שֶׁהֻלַּל כְּבָר יִהְיֶה לְמַשְׁחִית,

וְנִיצוֹץ הַכּוֹכָב שֶׁל עֵינַי בַּל עִמָּן

כִּי מִימֵי נְעוּרַי הַנָּאוִים נִשְׁכַּח שְׁמִי;

כְּשֶׁתִּהְיֶה יֵשׁוּתְךָ לֵב כָּנוּעַ לַדַּעַת,

וְחַוַּת-שִׁפּוּטְךָ, שֶׁנָּתִיב לָהּ עָלוּם,

תִּזָּכֵר בַּסְּגֻלּוֹת אֲשֶׁר פַּעַם הִגְדַּלְתִּי

וְתִרְגַּז בִּרְאוֹתָהּ כִּי דָּהוּ וְקָמְלוּ,

הֵן תָּבִין שֶׁאָבַדְתִּי אַךְ אֵין בִּי אַשְׁמָה,

שֶׁהַזְּמַן מְגַדֵּל אֶפְרוֹחָיו רַק לְהֶרֶג,

הֵן תַּכִּיר כִּי אֲנִי הִיא, אוֹתָהּ נְשָׁמָה,

שֶׁתָּמוּת אִם בְּכָךְ תַּצִּילְךָ מִיַּד הֶרֶס! –

הֲתֵאוֹת לְהַחְזִיר לִי חִבָּה נוֹשָׁנָה

בְּיוֹרְדִי מִגִּבְעַת הַחַיִּים לִפְנוֹת עֶרֶב?

2.

וְאוּלַי כַּאֲשֶׁר כְּבָר זְמַן רַב לֹא אֶהְיֶה כָּאן

תִּשְׁמַע תָּו, אוֹ מִבְטָא, אוֹ הָגִיג כְּמוֹ שֶׁלִּי,

שֶׁיַּחְזִיר אֶת זִכְרוֹן אַהֲבָתֵנוּ – אֵלֶיךָ;

אֶת הִדְהוּד אֲמָרַי הַכָּפוּף מִשָּׁנִים.

אָז אוּלַי תִּשְׁתַּהֶה וְתַחְשֹׁב: "מִסְכֵּנֹנֶת",

וְתִשְׁלַח לְעֶבְרִי, כְּפִצּוּי, אֲנָחָה –

אֶת הַסְּכוּם הַמָּלֵא, לֹא כְּחוֹב לַמַּכֹּלֶת

אֶלָּא חוֹב לַמְּסוּרָה כָּל כֻּלָּהּ רַק לְךָ.

וּכְשֶׁכָּךְ תְּהַרְהֵר, לֹא תָּבִין – לֹא, אַף פַּעַם –

כִּי הָגִיג כֹּה דַּקִּיק, בֶּן מִלָּה וְלֹא-עוֹד,

לֹא נִרְאָה בְּעֵינַי בַּר חֲלוֹף, צָף כְּפַנְטוֹם,

כִּי גָּדוֹל כַּחַיִּים, עִם חֶלְקִי בִּמְלוֹאוֹ;

וּכְמוֹתִי, שֶׁשְּׁנוֹתַי בִּשְׁנוֹתֶיךָ בְּלוּעוֹת,

גַּם אַתָּה בְּחַיַּי כָּךְ, כְּחֵלֶק, הוֹפַעְתָּ.

3.

אֶשְׁמֹר אֱמוּנִים לְךָ, כֵּן, אֱמוּנִים,

כְּשֶׁהַמָּוֶת יִבְחַר בִּי לִהְיוֹת לְשֶׁלּוֹ

וְיִתְהֶה וְיִבְהֶה בִּי כְּלֹא מַאֲמִין

שֶׁהֲרֵי כְּבָר נִפְרַדְתִּי מִזְּמַן לְשָׁלוֹם.

חֲבֵרִים אוֹ קְרוֹבִים אוֹ פִּרְחֵי עֲלוּמִים –

אֵין לִי חֵפֶץ בָּהֶם, הַנְּעִימִים לִי כָּעֵת;

מִסְּבִיבִי רָוִים אֹשֶׁר מֵיטַב בְּנֵי זְמַנִּי,

מַגְשִׁימִים אֲהָבוֹת – וַאֲנִי כָּאן נִרְאֵית

קֵהָה כְּסִכָּה שֶׁעֻקַּם לָהּ הַחֹד;

נֶאֱמֶנֶת לְזוֹ שֶׁנָּשְׁקָה לִי: הָרוּחַ;

שְׂנוּאָה עַל נִשְׁמוֹת-הָעַכְשָׁו, הַמּוֹחוֹת

זִכְרוֹנוֹת יְשָׁנִים מֵחַיִּים וּמִלּוּחַ.

כְּשָׁפַי כְּבָר אָבְדוּ, אֵין לִי עוֹד לְהָטִים,

וְלָאַהֲבָה אֵין בְּמָה לְהַבִּיט.

4.

וְלִבְּךָ – לְאַחֶרֶת. כְּאִלּוּ נִמְחָה

עֲבָרֵנוּ-יַחְדָּיו. אֵיךְ פָּנַי לֹא אַזְעִים?

הִיא נִתֶּנֶת לְךָ וּמֻרְעֶפֶת מִמְּךָ,

מְזִינָה לֵב, לִבְּךָ, שֶׁלִּבִּי אָז הֵזִין!

וַאֲנִי – עוֹד אוֹהֶבֶת. בְּאֵיזוֹ כַּמּוּת?

לֹא אֶסְפֹּר. רַק אֵדַע: כְּגָדְלָם שֶׁל חַיַּי.

רַק אֵדַע: קִיּוּמִי הוּא שֶׁלְּךָ, גַּם עַל-מוּת.

וּמִתּוֹךְ הִתְעַלּוּת אֶל יָדְךָ יִשְׁלַח יָד.

אֶת עָצְמַת רִגְשׁוֹתֶיךָ אֶתְפֹּס, מָה-מְאוֹד;

וַאֲנִי, לֹא-נִתְפֶּסֶת, אַבִּיט וְאוֹחִיל.

הֲתִשְׂנָא אוֹתִי אָז כְּנוֹטֶרֶת-קְנָאוֹת

אַף כִּי נֵר שִׂמְחָתְךָ עוֹד יִרְקֹד בְּתוֹכִי?

הַאֲמֵן, אֲבוּדִי: אֲהָבוֹת הֵן נָאוֹת

עוֹד יוֹתֵר כְּשֶׁתְּפוּסוֹת הֵן בִּבְכִי אָנוֹכִי.

1866

נוסח עברי: צור ארליך