על פרשת נח /דליס

המילים הפותחות את "פרשת נח" הן: "אלה תולדות נח", הכותרת הזו מכריזה שפרקי סיפור חייו של נח מגבשים מוטיב עקרוני בקיום העם היהודי- 'לקח' המבול. גם ב-"פרשת תולדות", לדוגמה, מתחילה הפרשה במשפט: "ואלה תולדות יצחק, בן אברהם" ובו מסופרים פרטי חייו של יצחק. או "אלה תולדות השמיים והארץ בהיבראם". וכו'.

אחרי הכותרת [בפרשת נח] מובאת אישיותו של נח בתיאור שמרכיביו העיקריים הם המונחים- צדק ותום- תמימות, כלומר, טוהר מידות, שלמות בבחירת הדרך, ללא מום, ללא הטלת ספק. המידות הטובות האלה הן בשני היבטים- המובן החברתי-מוסרי, כלפי הקולקטיבי-הציבורי, והמובן האמוני ביחס לאלוהים. נח חי בדור של רשעים, בני האדם היו מושחתים, התנהגו בחוסר יושר, בגניבה, בחמס, ברשע זה כנגד זה וגם מול האל. נח היה החריג בחברה שחי בה. מודגשת פה תבנית בסיסית התנהגותית של היחיד-הפרט לעומת הקולקטיבי, האחד מול כולם. שמו של נח מורכב משתי אותיות ובהיפוך אותיות נקבל את המילה-"חן"- נח מצא חן בעיני האל. ואם לא נסתפק בפשט ונתעמק בסוד האותיות, נקבל שהמילה-"ח"ן" היא ראשי פרקים של 'חוכמת נסתר'. נבין שבכל פרשת נח ישנם קודים לאיזון בחיים. בתנ"ך מוזכר עוד שם בעל שתי אותיות, זהו "ער" שבחילוף אותיות נקבל את המילה- "רע", וזה היה יחסו של האל אליו על פי אישיותו השלילית.

האלוהים בחר להעניש את בני האדם ואת בעלי החיים היבשתיים. הכוונה הייתה השחתה של הארץ ולאחריה התחדשות. חיסול טוטאלי של הארץ ובריאה מחדש. האלוהים בחר בחבלה בטבע. הטבע הוא טבעת החיים, מעגל סגור, מחבר את כל גורמי היקום. הטבע הוא הטבעה של ההוויה, ייעוד ותיעוד החיים כחותם מדור לדור. ולפי רצון האלוהים הטבע הופך לטובע, נשטף במים עד כלות. על פי קביעת האלוהים יש שכר, גמול על מעשים טובים ומנגד יש עונש, ולעיתים קרובות העונש שמטיל האל על העולם ומרכיביו הוא עונש אכזרי, קטלני ונוקב. וזאת כנגד מידת הרחמים שהוא מראה. היסוד המרכזי בבחירה להעניש הוא יכולת האל ורצון האל. האלוהים הוא בורא העולם, שליט יחיד על האדם ועל הטבע. האל מחליט וקובע את חוקי העולם, האל צודק ללא ערעור. כפי שהוא ברא, יצר, את העולם הוא יכול בהחלטה להשמידו. האל איננו גשמי, הוא רוחני והוא המהות הקיומית. הדרך לביצוע העונש היא באמצעות המים שמילאו את הארץ, המילה- 'מים' נכללת בתוך המילה- 'שמים', שבה יש את המילה- 'שם', למים יש יכולת חלחול, חדירה למקומות הכי סמויים, ויכולת פתיחת מחסומים ופריצת דרך, ויכולת לטהר ולנקות את שמלוכלך גם במובן הגשמי וגם במובן הרוחני. המים מצילים את הטבע כולו, את האנושות, החי והצומח. משה רבנו היכה על הסלע והוציא מתוכו מים לצורך החיים, המים נתפסים כיסוד מחייה וכאן דווקא היסוד המחייה נבחר ככזה שייחסל. המים נתפסים כמובן הטוב של הקיום אך יש בהם את הכוח להרע כשהם מגיעים במידה ובמינון הלא נכונים, ואם נרצה, אותם המובנים קיימים גם ביסוד האש, שיכולה להיטיב על ידי חימום והכנת מזון וגם להרע כשהיא לא מבוקרת ובמידה הנכונה. המים והאש הם הדין והחסד. הדין הוא האש והמים הם החסד. נפתחו ארובות השמיים וירדו מים שנמזגו עם מיי האדמה, מיי המעיינות, התהומות והימים. המים העליונים התערבלו עם המים התחתונים. האדמה היא היסוד הנקבי, היא המקבלת, הסופגת פנימה לתוכה, השמיים הם היסוד הזכרי והוא הנותן, המוציא החוצה מתוכו. הם שניהם התאחדו ליצירת המבול. המבול הוא שפע של מים, כמות גדולה, שיטפון שמגיע בזרם חזק. למושג 'מבול' נוספו במשך השנים מובנים של שפע חיובי, לדוגמה- כשמישהו מבקש לעצמו תגובות מהזולת וכשהוא לא מקבל אותן הוא מאוכזב, ופתאום, בעזרה מסויימת הוא מתקדם למטרתו ואז ניתן לומר: "הוא קיבל מבול של תגובות" ובימינו הם אימוג'ים של "לייק".

נח מקבל הוראות הנדסיות לבניית התיבה. התיבה היא אזור מוגן, בית הצלה, מכולה לאיכסון, ואם נרצה ובהשאלה, היא רחם שממנה יוצאים ברואים חדשים אל העולם. בהתייחס למשמעות אותיות והסוד שבתוכן, נפרק את המילה 'ת.י.ב.ה' ונבנה מובן חדש- "בית- ה", בית האלוהים, בית שמור על ידי האל. בתנ"ך מוזכרת התיבה באירוע הצלה נוסף, משה, התינוק הנולד, הוכנס לתיבה על ידי אמו יוכבד וכך ניצלו חייו מגזרת פרעה. יש הקבלה רעיונית בין שני המקרים. בשניהם היה אדם יחיד שבעיתוי יציאתו מן התיבה נוצר קיום חדש לבני עמו. נח סימן התחדשות של הבריאה ומשה סימן התחדשות ובריאה של עמו כעם מגובש.

מהיבט אחר, התיבה היא מקום חשוך ואפל, האדם, במקרה זה, נח, התכנס בתוכה, כלומר, התכנס לפנימיות שלו, לתוך עצמו, לרחם, בכדי לבדוק את הנפש, הנשמה. בחוץ היה המבול כמייצג בלבול וכאוס, וכשיש אי סדר מסביב מתכנסים פנימה לתוך עצמנו בכדי לברר את המצב ולצאת מאורגנים. הבלבול מערב את הלב, משהו לא מאוזן בין הלב ובין החוץ. לתיבה היה צוהר, חלון קטן משקיף החוצה, מה שמראה שיש צורך ביחסי גומלין בין חוץ לפנים, האחד משליך על השני. הביטוי- "לפתוח צוהר", מושאל כדי לבטא הסרת מחסומים ומגבלות במטרה להביא שינוי ולקדם אותו.

בפרשה זו ישנה סמליות בהרבה מובנים. המספר 7 חוזר, כתזכורת לימי בריאת העולם. ניתנה הוראה להביא אל התיבה מספר מדויק של חיות, למשל,  שבעה מהבהמות הטהורות וכן הלאה שאר בעלי החיים, נח וכל באי התיבה נכנסו לתיבה ומקץ שבעה ימים החל המבול. גם המספר 40 מוזכר, המבול ירד ארבעים יום וארבעים לילה. בדיוק כמו ארבעים השנים שבני ישראל נדדו במדבר עד הגעתם לארצם. אחרי המבול יצאה הקשת בענן, שהיא מסמנת את הברית בין האלוהים לאדם להבטיח שלא יהיה כיליון נוסף לעולם. בקשת יש שבעה צבעים. הקשת נגלית בשמיים והיא נראית בכל העולם. הקשת מסמלת תקווה, מחוייבות אלוהית, אופטימיות. המילה-"ברית" מוזכרת בפרשת נח 8 פעמים, המספר 8 הוא האינסוף שהוא מעל הטבע, את הטבע מייצג המספר 7.  בתום 150 ימי המבול נח שלח עורב לבדוק אם יבשה הארץ, אחר כך הוא שלח את היונה שחזרה עם עלה של זית, אלה הפכו סמלים לשלום ולפיוס. גם סיפור "מגדל בבל" שמופיע בסוף הפרשה הפך לסמל של פלגנות ואי הבנה בין צדדים, בליל שפות שבלבל את האנשים והפריד בין קבוצות.

עברו 150 ימים עד שייבשה האדמה. המים העליונים שבו לשמיים, המים התחתונים נסתמו, נסכרו ושבו אל התהומות, נספגו באדמה. אלה מראים על פעולות של הלוך ושוב, על פי רצונו של האל, ברצותו תהיה פעולת יציאה, וברצותו תהיה פעולת שיבה. ואם נרצה נזכיר את פעולות ה-"רצוא ושוב" -בבריאת העולם, בתנועות מנוגדות, במובנים של- לקבל ולתת, להתכווץ ולהיפתח, לעשות ולבלום, הכמיהה לעולמות עליונים והירידה לטריוויאלי וכו'. הסדר בעולם אחרי המבול השתנה, האדם שהיה צמחוני הפך באישור האל לאוכל מן החי, גם העלאת קורבן הפכה מקובלת. רק רצח אדם היה לאיסור מוחלט.

חוקים חדשים באו על העולם וברית נכרתה עם האלוהים, אבל האדם לא למד לקח, בסוף הפרשה התחיל כאוס מסוג חדש, מגדל בבל הוקם, הוא בלבל את ראשי האנשים.