מסה:

אלוהים  / ארן פטינקין

אני עומד, נפעם מול המציאות היומיומית שלי ושל אחרים – קרובים לכאורה, ועם זאת רחוקים כה רחוקים, כמו כוכבים שמתגלים רק בחשכה. עיניי נמשכות לניסים הפורחים מולי כפרחי לילה, ולתהומות האכזריות הנפערת כצלקות באדמה; ואני נאלץ, בכל נשימתי, להאמין שמשהו – איזה רוח מאחדת, נסתרת כגזע עץ עתיק – קושרת את כולם יחדיו, ויש בכל זה סדר נסתר מעיני. האם באמת כל אלה מנותקים זה מזה, כגלים בים סוער? הייתכן שילד בן שנתיים, פרחון תמים שמיטלטל לפתע בסופת מחלת הסרטן, ושגילוי הפניצילין – אותה ניצוץ אלכימי של תקווה – הם חלק מאותה נהר קוסמי, מאותו עולם רוטט? הייתכן שמלחמות ענקיות, ושואות נוראות כצללים של לילה נצחי, הן רק פכים באותה אריגה שטווה אהבה גדולה, כשמש זורחת דרך עננים? האם מסתתר סדר נשגב, הגיון פואטי שאני, בענווה, יכול להבין, המאחד את כל אלה לרקמה אחת של קיום? האם יש בסיס לאמונה שהכל, אבל באמת הכל, לטובה?

כאשר אנו נכנסים לוויכוח הטעון כל-כך – האם יש אלוהים או שאיננו – אנו מחפשים הוכחות במקומות שגויים, כמו נוודים שרודפים צללים במדבר. אנו בוחנים את השאלה דרך עדשת אמונה פשוטה, רגש שרירותי כרוח סתווית, בעוד רוב הדיונים מציירים את האל כמישהו או משהו מוחשי, מנסים להגדירו, לשם אותו (למרות שאיסור התורה עצמה מהדהד כפעמון עתיק: אל תיתן לו שם). אך אלוהים אינו 'הוא' ואיננו 'זה' – הוא פשוט איננו, הנשימה הבלתי נראית של ההוויה. אמונה אינה רגש חולף, אינה חוויה רגעית, וגם לא פרשנות סובייקטיבית פוסט-מודרנית כמראה שבורה; היא שורש עמוק יותר.

כשהאחדות הזו – אלוהים – אינה גלויה לעין כשמש צהריים, המאמין, שהוא גם אמן נודד, יוצא מנחתה פיוטית שהיא קיימת, רק מסתתרת ככוכב ביום; הוא יוצא למסע, מחפש אותה ואת העקרונות המספריים שרוקדים סביבה כנרות. רק בתמצות החוקיות הקוסמית לאותות בסיסיים, למספרים טהורים כקריסטלים, אפשר להכיל מימדים כה רחבים, כשמיים ללא גבול. בלתי אפשרי להחזיק מציאות מוצקה ללא אלמנט נעלם – עולם סודי שמתנשא כהר – שכן באופן אינהרנטי, כל קיום זקוק למעטפת לא נודעת, כעטיפת תמצית פרח. קרא ללא-נודע אלוהים או כל שם אחר, כ"אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה", נשימת הנצח; ולכן השאלה האם אני מאמין באל? אינה רלוונטית כלל. אני איני יכול להתקיים ללא אמונה זו – באלוהים, או בכל לא-נודע אחר – כשם שהפרח אינו פורח ללא שורשיו בחשכה.

ראה זאת גם בעולם המספרים, הרקמה הפואטית של הקיום: את הספירה העשרונית תוחמים האפס מצד אחד – שקט מוחלט כבור לילה – והאין-סוף מהצד השני, מערבולת כוכבים בלתי נגמרת. סביבם מרחף 'ערפל' אינהרנטי, כשמיכת ערפל על ים; חוקי הספירה הרגילה אינם חלים עליהם, אך ללא האפס והאין-סוף, אין ולא יכולה להיות ספירה כלל – כשם שאין שיר ללא שתיקה.

פסיכולוגית, אנו תקועים במצב עתיק, כהאנושות שלפני גילוי אמריקה: אנו מדמיינים יקום בעל קצה חד, כקיר גן, ואיננו יודעים מה מסתתר מעברו, כסוד מאחורי וילון. מבחינה תודעתית, לא השתנינו הרבה; רק הרחקנו את בורותנו מהאופק הארצי, הנראה לעין, אל אופק היקום שמאירים טלסקופים משוכללים כעיני נץ. רמת אי-הוודאות הבסיסית נותרה כמות שהייתה – נהר שקט זורם מתחת לפני השטח.

אנו מלאים דמיונות צבעוניים וחרדות רוטטות סביב הלא-נודע העצום הזה, כעלים רוטטים בסערה, וטרם למדנו שלשאלות הגדולות באמת – אלה שמהדהדות בנשמה – אין תשובה מספקת במערכת הזמן הסופית. מה שמייחד את תקופתנו הוא שהאופק הלא-נודע משתנה עוד בחיינו הקצרים, כגלים שמתנפצים ומושבים. רק לפני עשר שנים, באמצעות מכשירים חדשניים כחרבות אור, התחלנו להבין היכן קצה היקום המוכר; וכבר צצה תיאוריה חדשה, פואטית כשיר לילה, על אין-סוף יקומים מקבילים, ריבוי כוכבים בלתי נתפס.

הצלחנו לפענח את מבנה האטום לפני כמאה שנה, כשגילינו אוצר קבור; והיום אנו רואים שאותו אטום 'ראשוני' מורכב מחלקיקים זעירים עוד יותר, כגרגרי חול בים. תורת המיתרים מרחיקה לכת כמסע אל לב האוקיינוס, וטוענת שאותם חלקיקים ארוגים ממיתרים קטנטנים, רוטטים כנבלים קוסמיים. פעם אחר פעם נדמה למדענים שהגיעו אל החלקיק האלוהי – ניצוץ ראשוני – ובכל פעם הם מתבדים, כחולם שמתעורר, ומבינים שהשורש של השורש הוא בלתי תפיס, נצחי כרוח הרים. אפילו כשאנו חודרים עמוק יותר לעולם החומר, מתגלה לנו שהוא בקושי 4% מהיקום – טיפה בים – ויתרת 96% הם אנטי-חומר או 'חומר אפל', צללים מסתוריים שרוקדים בשקט, מזכירים לנו שהקיום הוא שיר של נראה ולא-נראה.