בחרה: אסתר ויתקון
מבחן האמונה הנלמד מפרשת "וארא" ספר שמות
פרופסור משה קוה
(פרופ' משה קוה מכהן כנשיא אוניברסיטת בר-אילן,
והִנו פרופסור לפיזיקה).
פרשתנו מביאה לפנינו את מבחן האמונה שהתלבטו בו בני אנוש מימי קדם ועד ימינו. נראה שהממשק בין אמונה למדע, רציונליות ומיסטיקה עבר גלגולים רבים בהיסטוריה התרבותית ובא לידי ביטוי בולט בפרשתנו. מבחן האמונה בפרשת וארא הוא המשך לשאלות האמונה שהתעוררו בסוף פרשת שמות. שם מתוארת תפיסת האלוקים אצל משה ואהרון לעומת עמדת פרעה, ומעניין במיוחד להשוות בין צורות השכנוע של משה ואהרון את עצמם בתחום זה לבין הניסיונות לשכנע את פרעה.
הפנייה הראשונה של משה ואהרון אל פרעה היא: "כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר" (ה:א). לכאורה זוהי משימת "התאבדות": לבוא למלך מצרים הכול יכול, הרואה עצמו אדון העולם, ולבקש בשם אלוקי ישראל,[1] לשחרר את עמו של אותו א-ל שפרעה אמור להכיר כביכול! תגובת פרעה אינה מפתיעה: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ... לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה' וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (ה:ב). פרעה אינו מכיר בה' וגם לא במונח "עמו של ה'". עבור פרעה, הלא מאמין, תשובה כזאת היא רציונלית לחלוטין וסותרת את דרישתו הלא רציונלית של משה המבקש את שחרור העם בשם כוח עליון נסתר.
בעבר כבר ציינתי[2] שמשה נכשל בשליחות הראשונה שלו כיוון ששינה מדברי ה'. הקב"ה ציווה אותו לומר "אֱ-לֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי" (ז:טז), והוא שינה ל"אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל". ואכן, משה ואהרון תיקנו מיד: "וַיֹּאמְרוּ אֱ-לֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱ-לֹהֵינוּ פֶּן-יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב" (ה:ג). דברי הריכוך של משה ואהרון מטרתם לא הייתה להסביר לפרעה מיהו אלוקי ישראל אלא להציג את בקשת השבט ללכת למדבר ולבצע את הטקס המיסטי שלו, של הקרבת זבח לאלוקיו. אך פרעה לא השתכנע. יתרה מזו: דרגת האמונה של בני ישראל הייתה גם היא בשפל באותה עת. לא רק פרעה לא הבין מה רוצים מאִתו, אלא בני ישראל התנהגו אף גרוע ממנו: "וַיִּפְגְּעוּ אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת-רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת-חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ" (ה:כ-כא). הפרשה מסתיימת לא רק בתיאור אי-אמונתו של פרעה באלוקי ישראל ולא רק בחוסר אמונתם של בני ישראל, אלא גם בפקפוק של משה עצמו בשליחותו מטעם ה': "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל-ה' וַיֹּאמַר ה' לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?" (ה:כב).
איך יוצאים אפוא מסבַך חוסר האמונה המשולש של פרעה, בני ישראל, ומשה? תשובת ה' אמורה להיות מורה נבוכים לדורות. מעניין שהפרשה אינה מסתיימת בהצגת עיקרון אמוני כלשהו, אלא באמירתו של ה' שהיא הפתח הגדול לפרשתנו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ" (ו:א). היינו, אף שמבחינה רציונלית הסיכוי שזה יקרה בדרך הטבע קטן ביותר, יהיה זה מבחן התוצאה שיביא גם את בני ישראל להאמין בה'.
פרשתנו נפתחת במשפט שהוא בסיס האמונה: "וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'" (ו:ב). אין כאן הסבר או התניה לאמונה בה' אלא ציווי אולטימטיבי בהכרה ב"אני ה'". וכאן הקב"ה מתחיל תהליך חינוכי המגיע לשיאו בפרשת "קדושים". שם יש דרישה מעם ישראל להתעלוֹת למדרגה של קדושים, והסיבה היחידה לרבים מהציוויים שם, כגון מצוות כיבוד הורים ושמירת השבת, היא "אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (ויק' יט:ג). אפילו מצוות שבין אדם לחברו, כגון לעזור לעני ולגר, לא לקלל חירש ואפילו "ואהבת לרעך כמוך" מסתיימות בהסבר כי "אני ה'", כי כל הסבר רציונלי לקיום המצוות יימצא בדרגה נמוכה יותר, מאחר שהסיבה האמִתית היא: כי "אני ה'". פרשתנו פותחת במסע של אמונה מהפסוק הראשון הנפתח ב"אני ה'" ועבור דרך כל מכות מצרים. האמונה שתגיע בעקבות מכות מצרים היא עדיין ברמה נמוכה יותר, כי היא תלויה בישועת ה', ואילו התורה שואפת להגיע לרמה שגם מעשים טובים שאינם תלויים בגמול מידִי - מצווה לעשותם מתוך הכרה ב"אני ה'".
המסע השני שהקב"ה מעביר את עם ישראל באמצעות משה רמוז בשם הפרשה: "וארא". כאן המסר מתחיל: "וָאֵרָא אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (ו:ג). זוהי תשובה עקיפה לפרעה שאמר "לא ידעתי את ה'", וברור שאפילו למייסדי האמונה – אברהם, יצחק ויעקב, לא נודע הקב"ה בשמו האֵמוני "אני ה'".
למילה החשובה "וארא" כמה משמעויות: היא נעה בין "ראיית ה'" ל"יראת ה'" והתהליך ביניהן. הרמב"ם מגדיר את מצוות האמונה ב"משנה תורה" (הלכות יסודי התורה פרק ב): "הא-ל הנכבד והנורא הזה מצווה לאהבו וליראה אותו שנאמר 'ואהבת את ה' אלוקיך' ונאמר 'את ה' אלוקיך תירא". היינו מצוות האמונה האולטימטיבית יונקת מהמילים שבתחילת פרשתנו: "אני ה'" ו"וארא". הרמב"ם מפתח רבות את רעיון האמונה ומקשר את 'יראת אלוקים' ל'יראת הרוממות', דהיינו התפעלות מהבורא, המניעה את קיום מצוותיו. זוהי עבודת ה' לשמה על פי הרמב"ם, וכך פירושו למשנה במסכת אבות למאמרו של אנטיגונוס איש סוכו "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס" (א, ג). הרמב"ם מבין שזו דרגה נעלה של "יראת הרוממות" – לעבוד את הבורא "שלא על מנת לקבל פרס". אבל כיוון שרוב בני האדם לא יוכלו להגיע לדרגה זו, מתיר הרמב"ם לעבוד את ה' מתוך יראת העונש או בתחינה לעזרה מן הבורא, שכן מתוך שלא לשמה יגיעו לבסוף לשמה.
לאור זאת, התהליך שראשיתו בפרשתנו - חינוך לאמונה של בני ישראל, תחילתו באמונה הנובעת מחוויית הנִסים, ובסופו של השלב הראשון יגיעו בני ישראל אחרי המכות והיציאה ממצרים לדרגה הגבוהה, ככתוב: "וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם. וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת-ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמ' יד:ל-לא). אם כן, המילים "וארא" ו"אני ה'" המופיעות בתחילת הפרשה הן מושגי יסוד ביציאת מצרים. יתרה מזו: הדיבר הראשון מעשרת הדיברות פותח בבסיס האמונה הלקוח מהמסע שתיארנו: "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמ' כ:ב).
נתעמק עתה בתהליך האמונה של בני ישראל ושל פרעה. הקב"ה מבטיח שהוא הולך להוציא, לגאול, לקחת ממצרים ולהביא את העם אל ארץ-ישראל (ו:ד-ט), ואנו קוראים בהגדה של פסח את לשונות הגאולה שהפכו אותנו מ"בני ישראל" לעם ישראל בארץ ישראל. אבל לא כך ראו בני ישראל את התהליך בתחילה, ותגובתם לבשורת הגאולה על ידי ה' הייתה: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (ו:ט); התהליך שמשה מתאר הוא כה נִסי והפוך למצב הקשה של העבדות, עד שקשה לבני ישראל אפילו לשמוע עליו. הקב"ה לא נִסה לשכנע אותם אלא עבר לפרעה המצטייר בפרשתנו כסרבן האמונה הראשון והגדול. משה נשלח על ידי ה' פעם נוספת אל פרעה: "בֹּא דַבֵּר אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ" (ו:יא).
עדיין אין למשה כלים רציונליים לביצוע המשימה המוטלת עליו, והוא פונה לקב"ה ב"קל וחומר" מוצדק: "הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה?" (ו:יב). אבל הקב"ה אינו משיב בשיקולים רציונליים אלא עובר לציווי: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ו:יג); אַל תסביר עוד לבני ישראל אלא עבור למעשים. זו הדרך לקדם את האמונה בהוצאת בני ישראל ממצרים. משה עדיין לא השתכנע וטען: "הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה" (ו:ל), והקב"ה הגיע אתו לפשרה: "אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל-פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ" (ז:ב). היינו מגבלת הדיבור אינה רלוונטית, ואהרון ימלא פונקציה זו.
תפקיד מכות מצרים
משה, שהשליחות הראשונה שלו לפרעה הייתה בתחום המיסטיקה והאי-רציונליות, עבר לפעולות נִסיות, שלא ניתן להסבירן אלא כ"יד ה'", כדי להגיע למטרה: "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת-יָדִי עַל-מִצְרָיִם" (ז:ה). היינו, שהמצרים שבראשם עומד סרבן אמונה יגיעו למסקנה של ידיעת ה', ועל ידי הנסים ידעו הם כי "אני ה'" – שֵם שלא נודע אפילו לאבות.
הבה ננסה להגדיר "נס" בלשון זמננו כדי להבין את משמעותו ואת השפעתו על בני אדם. "נס" מוגדר היום (ראו למשל פרופ' ס' דומב)[3] כאירוע בטבע שאיש אינו יכול לחזור עליו. השאלה הפילוסופית שמתעוררת היא: האם נס סותר את המדע? כל דבר מדעי מוגדר כניתן לשחזור שוב ושוב בתנאים שווים על ידי קבוצות חוקרים שונות. המדענים קובעים את נכונותו של חוק מדעי אם כל מי שיבצע ניסוי זהה יקבל תוצאה זהה המאשרת את החוק. כך הראו, למשל, שחוקי ניוטון אינם תקפים בגוף הנע במהירות המתקרבת למהירות האור, ואילו חוקי אינשטיין הוכחו כנכונים ולכן החליפו את חוקי ניוטון. אבל אירוע שאינו ניתן לשחזור על ידי בני אדם הוא "נס" ואינו סותר את המדע, כיוון שהוא מחוצה לו, ומכאן שהנס יכול להיות מיוחס לבורא עולם.
לאור זאת הבה ננתח את מכות מצרים, וכיצד הן אמורות להשפיע על סרבן האמונה פרעה להאמין שה' הוא מחולל התופעה. מתברר שפרעה הרציונליסט ראה במכות מצרים תופעות שאם ניתן לשחזר אותן הרי אינן בגדר "נס", ולכן לא ישפיעו על מידת אמונתו בבורא עולם. כיצד אפוא ניתן להרגיל את פרעה לתופעות נדירות, שהסטטיסטיקות שהן יִקרו בדרך הטבע נמוכות מאוד וקרובות לאפס, כדי להרשים אותו בכוחו של ה'? משה החל באות - מטהו של אהרון נהפך לתנין. פרעה לא התרשם וקרא לחרטומיו, שהם מבחינתו ה"מדענים" של דורו, לראות אם ניתן לחזור על פעולה זו או שזה נס. והנה ברגע שחרטומי מצרים הצליחו לעשות כן "בְּלַהֲטֵיהֶם" (ז:יב) ועל אף שבלע "מַטֵּה-אַהֲרֹן אֶת-מַטֹּתָם" (ז:יג), לא התרשם פרעה ולא שמע אליהם כאשר דיבר ה'. מעניין שהפרשה הקודמת מסתיימת באמירה "כִּי (פרעה) בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם" (ו:א), אבל בינתיים חיזק פרעה את לבו לא לעשות "כאשר דיבר ה'" כי לא האמין בו. שתי המכות הראשונות עוברות אותו תהליך "מדעי" אצל פרעה כדי להיווכח אם מקורן בכוח עליון או שמדובר בפעולה טבעית הניתנת לשחזור. ואכן, חרטומי מצרים הצליחו לשחזר את שתי המכות הראשונות – דם וצפרדע.
במכת דם, אף שסבלה כל מצרים: "וְלֹא-יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן-הַיְאֹר" (ז:כא), הרי משיכלו חרטומי מצרים לעשות כן בלהטיהם, הייתה המסקנה שאין פה נס, ושוב "ויחזק לב פרעה". במכת הצפרדעים שוב הצליחו החרטומים "וַיַּעֲלוּ אֶת-הַצֲפַרְדְּעִים עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם" (ח:ג). פרעה אמנם לא חשב שמדובר פה בנס, אבל קרא למשה שיסלק את הצפרדעים במהירות האפשרית. פרעה היסס מעט, אבל כמו במקרים רבים שלאחר שהאדם נושע הוא שוכח את המושיע, גם כאן: "וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרֲוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת-לִבּוֹ וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם" (ח:יא). זאת אמנם דרגה נמוכה יותר מ"ויחזק את לִבו", אולם ברור שמכה זו לא הביאה אותו להאמין שה' הוא מחולל האירוע.
המכה השלישית מעניינת מבחינה לוגית. זו המכה הראשונה שהחרטומים לא הצליחו לשחזר (ח:יד). לכאורה, היה מקום לצפות שפרעה יראה במכת כינים נס ויתרכך ויקבל עליו את הצו העליון לשלח את בני ישראל. יתרה מזו, החרטומים הכריזו ש"אֶצְבַּע אֱ-לֹהִים הִוא" (ח:טו). אלא שה"רציונליות" של פרעה הנחתה אותו שמדובר כאן באירוע אחד בודד שלא ניתן לשחזור, ולכן עדיין אין בו כדי להוכיח על קיום כוח עליון שצריך להישמע לו. אז הביא עליו ה' את מכת ערוב. הייתה כאן הפרדה בין המצרים לבני ישראל: "וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת-הֶעָרֹב" לעומת: "וְהִפְלֵיתִי... אֶת-אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת-שָׁם עָרֹב" (ח:יז-יח) – אירוע שמבחינה סטטיסטית אי אפשר שיתרחש בדרך הטבע. הציפייה מהנס היא "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (שם). והנה קרה נס אחר, נס האמונה של פרעה! "וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל-מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵא-לֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ" (ח:כא). היינו, פרעה מודה במקצת שיש דבר כזה "אלוקיכם" אך אינו מקבל אותו כאלוקיו.
אנו עדים כאן לתהפוכות הנפש של אדם שהוא סרבן אמונה מטבעו. למרות הכרתו שהיה פה אירוע שאינו ניתן להסבר, הרי לאחר שנעתר משה לבקשתו, "וַיַּעַשׂ ה' כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּסַר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ לֹא נִשְׁאַר אֶחָד" (ח:כז), נשאר פרעה בחוסר אמונתו, ומיד נאמר: "וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת-לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת וְלֹא שִׁלַּח אֶת-הָעָם".
מה עיכב בעד פרעה מלקבל את מכת ערוב כנס משמים ולהסכים שיש כוח עליון שמחולל זאת, ובעקבות זאת להסכים לשלח את בני ישראל? נראה שהסיבה היא שכדי להגיע לאמונה לא די בשני מקרים שאינם ניתנים להסבר. חז"ל קבעו ששלושה אירועים רצופים גורמים שינוי ניכר בפרשנות ההלכתית למציאות. בדיני ממונות, למשל, נקבע שאם אדם א' בא לטעון לבעלות על קרקע שהיא שלו, אם החזיק אדם ב' בקרקע במשך שלוש שנים רצופות, הדבר נחשב חזקה, והקרקע תמשיך להיות שייכת לאדם ב'. אפילו בדיני נזיקין, שור תם ייחשב נגחן רק אם נגח שלוש פעמים, ואז יחויב בעליו בתשלום הנזק. הדבר נכון גם בתפיסת עולמו של אדם שקשה לו להתעלם מרצף של שלושה מקרים "נִסיים" לעומת שני "נִסים" שהם אולי בגדר מקרה.
כאן אנו עוברים לנס השלישי שאמור להכריע את פרעה – מכת ה"דבר", שהכתה רק במקנה של המצרים ולא של בני ישראל. גם כאן סטטיסטית אי אפשר שבדרך הטבע ימותו כל הפרות של המצרים, ולא ייפגעו כלל הפרות של בני ישראל. תופעה כזאת אינה יכולה להתפרש בשום פנים כאירוע אקראי. לכאורה, סרבן האמונה פרעה חייב היה "להישבר" כאשר בדק את הממצאים: "וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהִנֵּה לֹא-מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד-אֶחָד", אך "וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת-הָעָם" (ט:ז). מה קרה אפוא? המלבי"ם נותן כאן פירוש נפלא: "עַד אחד", היינו "עד ולא עד בכלל, שאחד נשאר". כלומר פרה אחת במקנה ישראל מתה, והיה די בזה לפרעה כדי לומר שאין כאן נס!
מהמכה השישית, שחין, כבר היה קשה לפרעה לסרב ולהבין שהעובדה ששלוש פעמים לא הצליחו החרטומים לשחזר את האירוע, היא מקרית, ולאור זאת צריך היה הקב"ה להתערב ולחזק את לבו כדי להביא עליו את כל עשר המכות, כדי שכל מצרים וגם בני ישראל יֵדעו כי "אני ה'!".
במכת הברד הגיע פרעה למסקנה מרחיקת הלכת: "חָטָאתִי הַפָּעַם ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים" (ט:כז). היינו, הפעולות הנִסיות החוזרות שינו את תפיסתו של סרבן האמונה.
התהליך של האמונה בה' בעקבות אירועים חריגים מחלק את האנושות עד ימינו בין מאמינים לסרבני אמונה. בריאת העולם היא ללא ספק אירוע שאיש אינו יכול לחזור עליו, ועל כן חוקי הטבע אינם יכולים להסביר כיצד הייתה הבריאה. המדע יודע להסביר את התהליכים רק מהבריאה ואילך, וחוקי הטבע נועדו להסביר את המציאות הפיזית בעולם שלאחר הבריאה.
לאור זאת התורה פותחת בפסוק הראשון "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". עם ישראל מצֻווה להאמין בבורא עולם, שהוא מעבר למציאות המוסברת על ידי המדע, ומטרת הפסוק הראשון בתנ"ך לומר שהבריאה נעשתה על ידי אלוקים. האתאיסט בימינו טוען: נכון שאיננו מבינים מדוע הייתה בריאה והיא אכן תופעה שאינה ניתנת לשחזור, והסיכוי שהיא תתרחש שוב אכן אפסי, ואעפ"י כן העובדה שזה קרה אינה מוכיחה את קיום האלוקים.
לזכות המאמינים בבורא עולם עומדת שרשרת עובדות מדעיות המעידות שמספר האירועים ביקום המאפשרים חיים על פני כדור הארץ גדול מעשר מכות מצרים הנִסיות, וכך חייבים אנו להתחזק באמונתנו בבורא עולם.[4] העובדה שהשמש מאירה ואינה מתכלה, שהחמצן חודר לריאותינו, שכדור הארץ מסתובב במסלול כה מיוחד שאינו נשרף מהשמש ומימיו אינם קופאים, הם מעט מתופעות מרתקות שהסיכוי שיתרחשו מאליהן כמעט אפסי, והן מעידות שבורא עולם תכנן את העולם כדי שבני האדם יוכלו לחיות בו. אנו חייבים להאמין גם שמטרת קיומו של האדם היא האמונה בבורא עולם ובתורתו שנתן לנו על ידי משה במעמד הר סיני. עם זאת, המטרה היא להגיע לאמונה בלתי מותנית, שבה מתחילה פרשתנו ב"אני ה'", ללא ציפייה לנִסים.
תיאור המסע האֵמוני שמעביר הקב"ה את בני ישראל, שראשיתו בפרשתנו, מסוכם יפה בפרשת ציצית שכל יהודי מצֻווה לומר פעמיים ביום. פרשת ציצית מסתיימת במילים "אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (במ' טו:מא). היינו זאת המטרה, ואנו צריכים כמובן להודות לה' על כל הנִסים שאירעו לנו מאז יציאת מצרים, ובייחוד על הנס הגדול שקרה את עמנו ששרד כל השנים אף שהוא בטל בשישים בין אומות העולם, והצליח לחזור לארץ המובטחת ולהקים בה מדינה. כל זה הודות לאמונתנו ב"אני ה'".
