על דיאן קיטון-האאוטסיידרית שהפכה לשפה /  אבי כהן

דיאן קיטון לא שיחקה מוזרות היא העלתה אותה למעלת שפה קולנועית. מותה ב-11 באוקטובר 2025, כשהיא בת 79, סגר תקופה שבה דמות האאוטסיידרית האלגנטית הפכה, כמעט בעל כורחה, לקונצנזוס של טעם, עוצמה ונדיבות. וההספדים שנאמרו בשבחה מזכירים את מה שרבים הרגישו תמיד: לא הייתה עוד כמוה.

כשקיטון נכנסת לראשונה לעולמם של משפחת קורליאונה, וואספית בעולם של מאפיה איטלקית, "הסנדק" הופך לאוטוסטרדת הפרסום שלה. בזמן הצפייה היא נושאת בדמותה את גיבורת הסרט: זאת שמבינה מאוחר מדי את האמת ומסבה לה את גבה. קופולה, כך העיד לא פעם, רצה את האקסצנטריות של קיטון  הוא ראה אותה משחקת  ב-Lovers and Other Strangers, נשבה במוזרות המשובבת שהביאה, ובדיוק משום כך ליהק אותה  לתפקיד קיי אדאמס. האינטואיציה של קופולה שרטטה את הד.נ.א הקולנועי שלה: אישה בעלת הומור בעולם של גברים השומרת על זרותה, צלילותה וחדותה.

ומשם הישר אל "אנני הול". לכאורה קומדיה רומנטית אורבנית, אך בפועל, תיעוד של מהפכה פמיניסטית. קיטון חמושה במכנסיים, וסט ועניבה, ולא כדי להיות אחד מהחברה אלא כדי להיות היא עצמה: מבולבלת, משוחררת, מתגרה במוסכמות, ובעיקר לא לשמש כעזר לנגדו. הסרט מזוהה עם הבמאי הנפלא וודי אלן , אבל הנשמה שלו והאוסקר על המשחק שייכות לה. זה הרגע שבו הקסם הקומי והאינטליגנציה הרגשית של קיטון כובשים גם את מי שחשב ,ולו לרגע, שהוא חסין לסגנונה האקסצנטרי.

ואז מגיע הפיצול שהפך אותה לחד פעמית בסרט "מחפשת את מר גודבר". שם מגלמת קיטון  מורה צעירה שחיה כפולה: ביום מחנכת מסורה (בבית ספר לילדים חירשים), ובלילה מחפשת חירות, סיכון ואינטימיות בברים של ניו יורק. הסרט אינו מבקש את אהבת הצופה אלא מחפש לעורר אצלו את אי הנחת . מבקר הקולנוע רוג'ר איברט כתב שכוחה  של קיטון בסרט  הוא במורכבות הנשית המומחשת על האקרן, מורכבות שלא הייתה אפשרית בקולנוע הישן. הוא מצביע על כך שקיטון אינה מגלמה דמות טובה או רעה, אלא דמות אותנטית.

במובן הזה, קיטון פירקה את הדיכוטומיות שהקולנוע קעקע בהן את הנשים , קיטון מכריחה את הצופה להודות שהחיים, ובטח הלילות, מסובכים הרבה יותר.

\

כאן, בישראל, אי אפשר שלא להזכיר את הסרט "המתופפת הקטנה" שם  היא מלוהקת כשחקנית אמריקאית אנטי ציונית שמגויסת בידי המוסד לטובת משחק כפול בין קווי אש. לא סרט מושלם, אבל שוב דוגמה לאומץ הליהוקי של קיטון ולנכונותה להכניס את עצמה לתוך קונפליקט מוסרי ופוליטי שמבעבע גם מחוץ למסך. המבט שלה הבא לידי ביטוי באספקט הקולנועי, דווקא כשהוא מסתבך, מצליח לסדוק קלישאות.

אבל קיטון איננה רק אשת קולנוע עילית, היא ידעה להיות גם המיינסטרים הטוב ביותר. למשל הסרט "מועדון האקסיות" לא רק שהחזיר לקופות קהל שנדחק הצידה ונזנח על ידי המפיקים,  הוא הוכיח שקומדיה נשית חכמה יכולה להיות סנסציה קופתית שיש בה גם צדק פואטי -תרבותי וכלכלי.

הביוגרפיה האישית  של דיאן קיטון רק העמיקה את הדימוי המדובר. קיטון לא נישאה מעולם, אימצה שני ילדים בשנות החמישים לחייה, נשארה עצמאית עד הסוף,  וגם, לטוב או לרע, עמדה לצד וודי אלן בעידן ה- MeToo. היו שראו בכך נאמנות עיוורת, ואילו אחרים ראו בכך עיקשות של אישה העומדת על שלה. כך או כך זו הייתה קיטון: אדם של הכרעות אישיות, גם כשהן נגד הרוח.

וכמו תמיד אצל שחקנים יוצרים, הקרדיטים שמאחורי הקלעים מספרים סיפור: קיטון ביימה, כתבה, צילמה ולעיתים גם הפיקה. כשהיא חתומה למשל כמפיקה בפועל על הסרט Elephanta של הבמאי גאס ואן סנט, שהינו  משל קולנועי קשה על אלימות אמריקאית בבתי ספר -  אפשר לראות גם כאן את חוט השדרה הערכי שהוביל לרוב את בחירותיה  גם כשהן לא פופולריות או קלילות.

אבל מעל הכול זו התנועה הקטנה שבין מבוכה לאומץ, בין הזרה-לרגע לבין האישה שמציבה גבולות. בקולנוע של שנות ה-70 היא הייתה הבחורה המוזרה שנכנסת לחדר של גברים ומסדרת שם את האוויר. בשנות ה-90 היא הייתה החברה הכי מצחיקה והכי חכמה של מי שנשכחו בידי בעלים צעירים. ובשנות האלפייםקיטון היא האהובה הבשלה שמבקשת ותובעת רגש אמיתי. כל זה קרה משום שקיטון שיחקה תמיד את חייה: חוסר הביטחון שהופך לסטייל, חן שנשען על אינטליגנציה, ובעיקר סירוב עקבי להצטמצם לדימוי.

עכשיו כשהדלת נסגרת על קיי אדמאס (דמותה מהסנדק), נפתח חלון המדגיש בפנינו עולם שבו נשים אינן עוד תפקיד משנה , גם כשהן נדחקות לכאורה אל שולי הפריים. זהו קסמה של קיטון, וזה הלקח שהותירה בי כסינפיל שהתאהב בה אט אט , מסרט לסרט: הגדולה האמיתית נולדת בדיוק במרווח שבין פגיעות לעיקשות. וכשהאור באולם נדלק והמוזיקה עוד גולשת בחשכת הקרדיטים, אני רוצה להאמין שהחיוך הקטנטן שלה זה שמתחיל בזווית אחת ומגלה הכול , יישאר איתנו עוד הרבה אחרי שההקרנה של חייה הסתיימה.