על הסרט קרב רודף קרב/  ארמן אוונוב

הסרט  הזה ,אורכו כמעט שלוש שעות. עכשיו דמיינו לעצמכם רכבת הרים מסחררת עם לולאות אינסופיות, זה הסרט "קרב רודף קרב": מסחרר, מורט עצבים, ומרגש באופן מפתיע.

העלילה, בהשראת הרומן של תומאס פינצ'ון, היא מערבולת של תככים פוליטיים, הומור אבסורדי ודרמה אישית. היא מתחילה במבצע של קבוצת מהפכנים רדיקלים, ושנים לאחר מכן, מעבירה אותנו לתוצאותיו - חייו של המהפכן לשעבר בוב פרגוסון, המנסה להגן על בתו מרוחות העבר  וכאן מתחיל מרוץ ההישרדות האמיתי.

הבמאי ,פול תומאס אנדרסון משיג את הבלתי אפשרי: הוא מצליח לשזור יחד ז'אנרים שנועדו לסתור זה את זה. מותחן פוליטי שנוגע בחריפות לנושאים אקטואליים של הגירה, דרמה שמעלה שאלות של מאבק גזעי, קומדיה וסרט קונספירציה ,שטוענים לשליטה של הימין הקיצוני בכל ממסדי הממשלה, סרט פעולה שבו כל דמות הוא מטאפורה מהלכת.

קבוצת French 75 נלחמת למען זכויותיהם של מהגרים המוחזקים במחנות בגבול מקסיקו לפני גירושם. אלו נשים שזכותן על גופן מוכתב על ידי החברה והמדינה (הפלה אינה חוקית בחלק ממדינות ארה"ב), קורבנות הקפיטליזם, המנוצלות ללא רחם על ידי תאגידים טובים וישנים, כלכלת החלטורה המתהווה ומגזר הבנקאות.

בשם החירות, חברי הקבוצה משחררים את המהגרים ועוזרים להם להימלט, בשם המאבק הם הורסים את מרתפי הכספות בבנק ומבני העירייה (לאחר שעות העבודה כדי למנוע נפגעים). חייהם של המהפכנים תוססים וטעונים ומה שיכול לשנות את מסלולן מקצה לקצה זה אחד משני הדברים הבאים: סורג ובריח או לידת ילד. או שני הדברים יחד.

מנהיגת הקבוצה, מהפכנית שחורה  בשם -פרפידיה בוורלי הילס (אותה מגלמת טייאנה טיילור) שעבורה מאבק מזויין הוא לא יותר ממשחק תפקידים עם צעצועי מין (מקלעים, רובים וחפצים חדים). וכמובן, במהלך המאבק לחופש, ישנו שימוש נרחב בחומרי נפץ ושלטים עליהם כתוב "חירות, שוויון, אחווה". דמות אנטגוניסטית למהפכנית שחורה, מהווה דימוי מורכב של בוחר/שליט ימני. קולונל סטיבן ג'יי לוקג'ו גבר לבן בשנות ה-60 לחייו, איש צבא, שעבורו העולם פשוט למדי ומבוסס על עקרונות של נצרות, מסורת, החזק טורף את החלש. יחד עם זאת, נראה שמחסנית אקדחו טעונה בלא מעט תסביכים שנחשפים בהדרגה ככל שהסרט מתקדם. את הלוחם מגלם שון פן בצורה מושלמת.

הסרט מתחיל בצורה טיפוסית לסרטי פעולה. אתה צופה בו וחושב, "טוב, הנה אנחנו מתחילים. שוב סרט על אג'נדה. שוב Black Lives Matter, שוב אנרכיסטים שנלחמים במערכת, עוד מועדון של טהרנים גזעיים. נו טוב, לפחות אני אראה את דיקפריו בתפקיד חדש". אבל בשלב מסוים אתה מבין שהסרט לא באמת עוסק בזה. או אולי בכלל לא בזה. נראה שהאג'נדה נשארת אבל חשיבותה דועכת בהדרגה אל הרקע צורם ומרעיש. ומה נשאר בקדמת הבמה?

ישנם אנשים מיוחדים שהם בלתי פגיעים. הבימאי פול תומאס אנדרסון מראה שבמציאות כל המהפכות, הקרבות והמלחמות הללו הן למעשה לא רלוונטיים. כולנו חיים תחת כיפה של אלה שקבעו את החוקים הלא כתובים . משום כך, ליצור שינוי במערכת הזו הוא משימה בלתי אפשרית. אפילו גילוי נאמנות מוחלטת למערכת לא מבטיח את דרכך בהמשך.

דמותו של ליאו הצליחה להשתנות, אך זו של שון פן לא. אחד היה מוכן להתפשר ולהשאיר את עברו מאחור למען משפחתו, בעוד שהשני חיפש עוד יותר כוח ולמרות הלויאליות נפל קורבן לעקרונות בהם דגל.

משחק

אנדרסון ודיקפריו חיכו לשיתוף פעולה זה כשלושים שנים. הטירוף הקל של ליאו, שמתרוצץ לבוש בחלוק ישן כמעט לכל אורך הסרט זה מה שעיצב את הדמות. תגלית השחקנית החדשה צ'ייס אינפיניטי, לדברי הבמאי, הוא ראה בה את בנותיו ויצר קשר חם מאוד עם עמיתתו. השחקנית שבאמת שלטה בתפקידה המורכב שמשלב חוסן ופגיעות בו זמנית. הישג נדיר עבור שחקנית חדשה בתעשייה. טייאנה טיילור, למרות שזמן המסך שלה היה די המוגבל, פשוטו כמשמעו מתפרצת לתוך הפריים עם האנרגיה שלה כפרפידיה, המהפכנית הגדולה והבוגדת לא פחות. גם שון פן היה מעולה, בסופו של דבר נטש את ניסיונותיו חסרי התוחלת לביים וחזר להפיק תועלת עבור הצופה בעזרת כישרון המשחק שלו. קולונל סטיבן ג'יי לוקג'ו, דמות מטופשת ומעט מאיימת בשאיפותיה, שימש לעתים קרובות כדמות קומית, אם כי עצבנית ואגרסיבית. נקודת האיזון בכאוס של העלילה הוא בניסיו דל טורו. כאשר הטורים של העלילה מגיעים לקצה, רוגעו ועמידתו האיתנה כאילו מורידים את הטמפרטורה בחדר.

עייפנו מעוול, עייפנו מדילמת "אבות ובנים", עייפנו מקפיטליזם, עייפנו מהמאבק בין שמאל לימין, עייפנו מוויכוחים. גם דמותו של דיקפריו, שטובל בסמים, עייפה. הוא מגלם תפקיד נשי וזה יוצא דופן עבורו. הוא נאלץ לקחת על עצמו את תפקיד האם ולהשאיר את עברו הליברלי-מהפכני מאחור. אבל העבר רודף אותו.

דיקפריו מגלם בעקביות דמויות ספציפיות מאוד לאחרונה: קצת אבודות, שחוקות, פרנואידיות. בלי ניצוץ, בלי גבורה, בלי ביטחון עצמי. בני אדם תקועים בחיים שכבר חולפים על פניהם. וכך גם דמותו החדשה. הוא חי עם בתו בת השש עשרה, בשבילו היא כל מה שנותר בגיל ארבעים. הוא שוכב מסטול על הספה, ואז קופץ רועד ומבוהל. ברור שהוא לא הגיבור, ברור שהוא לא מוכן לשום הרפתקה וגם ככל שהעלילה מתקדמת הוא לא הופך למישהו שכן. אבל עושה מנסה להתמודד עם ההשלכות הפתאומיות של נעוריו. וזה נראה מדהים. משחק, כרגיל, מעולה. דיקפריו נהדר. אי אפשר להסיר ממנו את העיניים. וכשהוא לבד בפריים, בתקריב, זה ריגוש אמיתי.

שון פן, למרות שדמותו קצת קריקטוריסטית, הוא כריזמטי. הוא כוח שיש להתחשב בו. אחת מקווי העלילה המרכזיים שייכת לשון פן אשר, כלוחם שמרן נאמן, מנסה להיכנס לקאסטה של ​​האנשים המיוחדים ששולטים בחברה האמריקאית. באחד הסבבים של מבחני קבלה התגלה שיש לו בת מעורבת, פרי יחסים שקיים עם פרפידיה. הוא מנסה להיפתר ממנה אך סופו כבר ברור.

שון פן מהבעות פניו ועד להליכתו, הכול מתוכנן בקפידה ומבוצע ברמה גבוהה ביותר מה שמבטיח שהזקן יקבל על התפקיד את פסלון האוסקר. תאמינו לי, זה יקרה בסוף השנה.

בניסיו דל טורו, למרות תפקידו קטן, מביא חיוך, רוגע וביטחון. מדהים, הוא פשוט גנב כל סצנה בה היה עם ליאו.

סמלים ומטא-טקסט

אמן משתמש בסמלים כדי להעביר רעיונות מסוימים. מדוע כבר בתחילת הסרט אנדרסון משתמש בסמליות אנאלית-גניטלית? מה זה אומר עליו ועל מערכת היחסים שלו עם הצופה? סרט זה בטוח ייזכר בזכות הזקפה של שון פן, הבטן ההרה של טיאנה טיילור, פאותיו השומניות והחלוק הדהוי של דיקפריו.

מדוע מהפכנית רדיקלית דורש תמחייל זקן "אני רוצה שיתקשה לך?" ברגע שמכוונת עליו אקדח. האם מהפכה עולמית לא תתרחש מבלי שנוודה שלאויב ישנה יכולת להגיב לאיום על חייו באטרקציה? מאוד סמלי ,אבל לא הבנתי.

באשר דיקפריו מסביר כיצד לחבר נפץ שלטי בירה באדווייזר נמצאים בכל מקום.

חבורה "75 הצרפתים" נקראת על שם קוקטייל של ג'ין, שמפניה ומיץ לימון. אולי אנדרסון רומז לערבוב אמונות גורלות בסרט שמשאירים טעם קצת חמוץ. בדיחה מטא-טקסטואלית נוספת היא שם קולונל סטיבן ג'יי לוקג'ו - "לסת נעולה", שם קנוי לחיידק טטנוס שגורם לכיווץ שרירים ונעילת לסתות. התנהגותו האיתנה כחייל מתחרזת עם נזק למערכת העצבים וזו מטאפורה לחברה ששואפת לשליטה מרבית אך הורסת את עצמה מבפנים. לבסוף, "פרפידיה" נקראת ככל הנראה על שם שיר בשפה הספרדית על בגידה, שהפך לפופולרי בזכות הסרט "קזבלנקה".

לסיכום
למרות שהסרט מדגיש חוסר משמעות במאבק נגד הממסד, מהדקות הראשונות הצליח לעורר בי
אופטימיות כאשר ראיתי שלשון פן בגיל שישים וחמש עדיין עומד לו.

בימוי:פול תומאס אנדרסון 170 דקות 

שחקנים ראשיים: ליאונרדו דה קפריו. שון פן.טאיינה טיילור.בניסוי דל טורו.