הנשיםהמכריעות גורל עם
בפרשתשמות
אסתר ויתקון
ששנשיםמוזכרותבפרשתשמותהפותחתאתספר
שמות. ספרהגאולהשלעםישראל בדרכו משעבוד
ממצריםדרך ההליכההקשהבמדבראלמעמדהרסיני
וקבלת התורה ובהמשךמסע אלהארץהמובטחת,
שיארך ארבעים שנה ואשר יתואר בספרים -שמות,
במדבר, ויקרא ודברים.
הנשים המופיעות ומכריעות גורל אדם, ובכך מכריעות
גורל עם. עם ישראל הן :יוכבדאםמשה, שפרהופועה
המילדות, מריםאחותמשה, בתפרעה, צפורהבתושל
יתרושהשיאהלמשה.
בתיהמופיעהפעםאחתויחידהבתורה,ובעיניהיא
הדמותהמרתקתוהנפלאהמכולן. ועל כך בהמשך.
מריםוציפורהתחזורנהותופענהבהמשך הספר.
כלהנשיםהללומסתכנותונוקטותיוזמהעצמאית
למעןהצלתחייהםשלתינוקותשישלהןזיקה
משפחתית אליהם או זיקה לאומית ישירהאו עקיפה
כמו לצפורה, לעמן.
שונה מכלל זה היאבתפרעהשמצילהתינוק זר מעם
זר, דחוי, שנוא משועבד ונרדף,אתמשהומאמצתאותו
לבן, כשאיןלה זיקהכל שהיא אפריורי,
מלבדטובליבההאנושי, נטו.
אתחיל במיילדות העבריות -שיפרה ופועה .
הן מקפידות לא להסגיר את הבנים הזכרים, שהן
מילדות לידי המשטרה המצרית, בניגוד מפורש
להוראה אישית של פרעה אליהן. ברור שהן מסתכנות
בעונש חמור ואולי במוות בעברן את פי פרעה.
התורה לא מספרת כיצד הצליחו להערים על פרעה.
לכן הן זוכות לגמול רציני מאד מאלוהים.
הוא בונה להם בתים. חז"ל מפרשים שהן זכו
לבניהן לאורך כל הדורות הבאים הקימו
משפחות חשובות ומכובדות בעם ישראל.
יוכבד יולדת תינוק. היא מצפינה את תינוקה
(משה בעתיד) שלושה חודשים מפני המשטרה
המצרית שאמורה להורגו בהשלכתו ליאור.
היא מסכנת בכך את חייה. הצורך להצפין את
תינוקה מלמד שהמשטרה המצרית עברה בין בתי
ישראל ובדקה אם נולדו בה תינוקות בנים. כנראה
משום לא שהמיילדות שלא דיווחו על הולדת בנים.
משלא יכלה יוכבד יותר לצפינו, היא מניחה אותו
בכאב תהומי, אני מניחה, בתיבה ומשיטה אותה
בנהר.
אני מתארת לעצמי שהיא נוטשת את בנה בנהר
ומסתלקת כדי לא לראות בגורלו המר של
בנה. ועם זאת, יש בשיפולי נפשה קרן תקווה
זעירה. אולי יקרה לו נס והתיבה תהיה לו
מעין רחם מגוננת עד ללידה חדשה. ..
מי שלא מסתלקת זו מרים, אחות משה.
היא משגיחה מרחוק על אחיה התינוק המונח
בתיבה ושט עם זרם הנילוס.
היא חרדה לגורלו ועוקבת אחריו בדריכות.
תנין עלול להפוך את התיבה ולבלוע את התינוק
הרך. אך היא גם מקווה לטוב. בדיוק באותה
שעה יוצאת בת פרעה עם נערותיה לגדת הנהר.
אולי מרים ואמה יוכבד ידעה את קיום המנהג
והמקום הזה. מסופר שיוכבד ראתה את בנה
מיד עם לידתו כי טוב מראה הוא. יפה במיוחד
ושובה לב. אולי העיתוי היה מחושב. אולי
הן חשבו שיש סיכוי קלוש ובכל זאת סיכוי,
שבת פרעה תראה את התיבה השטה, תסתכל
וחמדתו ומתיקותו של התינוק ישבו את ליבה.
ואמנם כך היה, ומעבר למצופה ומעבר לכל חלום
נפלא שיכלו יוכבד ומרים לחלום.
מבת פרעה מבחינה בתיבה. היא שומעת קול בכי
של תינוק. נערותיה מיד מידעות אותה שהתינוק הוא
מן העבריות.
היא מחליטה, ללא היסוס להצילו.
מרים רואה עוקבת ושומעת. כנאה ליוותה
את התיבה השטה, בהלכה לאורך גדת הנהר.
היא מגיעה אל החבורה הנשית המלכותית
ומציעה מינקת לתינוק מן העבריות. בחוש
אמהי טבעי היא מציעה את אמה יוכבד, להיות
מינקת לאחיה, בלי לציין שזו אמו של התינוק,
ושהיא אחותו.
בת פרעה מסכימה. היא לוקחת את יוכבד כמניקה
לתינוק ואף נותנת לו את שמו- 'משה' -"כי מן המים
משיתיהו". כאילו היא זו שילדה אותו. היא ילדה
אותו כביכול מרחם התיבה.
( אנו יודעים מספר בראשית, שלרוב, האמהות
היו אלו שהעניקו שם לבניהם מיד עם היוולדם.
זו היתה הפריבילגיה שלהן.
היא מגלה אצילות רוחנית בכך שהיא נותנת לו שם
עברי. כי היא יודעת שזהו מוצאו. ואולי גם מנחשת
שמרים היא אחותו ויוכבד היא אמו. אישה רגישה
ואנושית כמוה בוודאי הבחינה באהבתן המיוחדת
של מרים ויוכבד לתינוק.
משה גדל בבית פרעה, באגף של בתיה בתו, כבנה.
במשך שלוש שנות ההנקה הוא קשור לאמו
הביולוגית. ואולי אף זמן ארוך יותר. (ידוע שנשים
אפילו במאה העשרים נהגו להניק עד גיל ארבע
כאמצעי למניעת כניסה להריון). מאד סביר
שיוכבד משוחחת עם בנה בשפתה, בעברית.
אולי אף שומע ממנה על גורל המשפחה והעם.
ילד בן שלוש יכול כבר להבין משהו. לפחות את
ההרגשה והמועקה, היאוש וחוסר התקווה.
ומכאן נוכל להבין כיצד מספרת התורה על משה
שמשגדל, יצא לראות בסבלות אחיו. הכוונה
בסבלות בני עמו, שהוא חש כלפיהם תחושת אחווה
עמוקה. הוא ידע כנראה משחר חייו שהם אחיו.
בת פרעה מפליאה אותנו בטוב ליבה באומץ רוחה
ובתושייתה להסוות את האמת מפניו של פרעה
ועם זאת לקחת סיכון לא ישוער. נערותיה בוודאי
אהבו אותה מאד אם שמרו לה אמונים ושתקו.
כל זאת לא מסופר בפרשה. אך ניתן להסיק זאת
מעצם הצלחת האימוץ.
המניעה של בת פרעה היה אנושי טהור ועל כן
לא פלא שחז"ל העניקו לה את השם הנפלא
בת-יה. הבת של אלוהים בקיצור שם ההויה
שהוא מפורש ביהדות כמבטא את מידת הרחמים
של האל. היא היתה שליחה של האל...
בזכות בתיה , זכה משה להיות המנהיג הנבחר
מאת אלוהים , בניגוד לרצונו המפורש שלא
להשלח אל פרעה ואל העם. משה שהתגלה
כאדם איכפתי המעורב רגשית ומעשית
בהרגו את המצרי המתעלל בעבד העברי,
והמתערב במריבה של שני עברים ניצים
זה לזה וגוער באחד מהם -"רשע, למה תכה
רעך" , נאלץ לברוח למדין משום שנתגלה
לפרעה, שהוא זה שהרג את השוטר המצרי.
משה שמציל את בנות יתרו מגסות ליבם
של הרועים הדוחפים אותן מן באר המים,
ולא נותנים להן להשקות את צאן אביהן,
הוא זה שזוכה להתגלות ה' בסנה על הר
חורב ולמינויו כמנהיג להוציא את העם
ממצרים.
נראה לי שמשה שניכן בתכונה הזו של
איכפתיות רגשית ומעשית כלפי החלשים
והיחלצותו להושיעם מבלי לחשוב על
המחיר שיצטרך לשלם, מקורה, של תכונה
זו היא באמו המאמצת, בבת פרעה בבתיה.
בבת-יה.
ושוב פעם מלמדת אותנו התורה, שהטוב
יכול להמצא בכל מקום. אפילו בבית
פרעה ואפילו באחת מצאצאיו...
צפורה, האחרונה בסידרת הנשים המופיעות
בפרשה היא אשת משה. גם היא מופיעה כמי
שמצילה בתושיתה ובזריזותה את משה
ממות וכנראה גם את בנה כשהיא מלה את
בנה בדרכם ממדין למצרים בשליחות ה'
אל פרעה ואל עם ישראל. למרות שהאל
התגלה למשה בסנה ומינה אותו לשליח אל
פרעה ואל עם ישראל להוציאם ממצרים,
הוא אינו עושה הנחות לנבחריו. האל כמעט
ממית את משה בהיותם בפונדק בדרך אל מצרים
משום שמשה שכח למול את בנו גרשום. (או אולי
חשש מתלאות הדרך שיפגעו בתינוק הנימול כפי
שחז"ל מפרשים )
ציפורה מבינה שזו הסיבה וממהרת למול את בנה
ומלאך המוות סר ממשה. והיא קוראת לו בשם
חדש – "חתן דמים למולת".
לסיכום- הנשים בפרשת שמות הפותחת את ספר
שמות, ספר הגאולה, כדמויות משנה, כביכול,
מופיעות בפרשה כדמויות החשובות והמכריעות
את גורל המהלך האלוקי העצום, גאולת עם
ישראל מעבדות לחרות. כי בלי מסירותן
ותושייתן ואומץ ליבן הדמות הראשית - משה
לא היתה שורדת, ולא היה מי שיגאל את עם
ישראל. לפחות לא באותו דור.
