מסה:
מעשה דברוריא / אבינועם חקלאי
——————-
רבי חנינא בן תרדיון חי בתקופת מרד בר כוכבא ולאחר מכן בזמן גזירות השמד של אדריאנוס. גזירות אלו היו בתקופה שלאחר מרד בר כוכבא ונפילת ביתר, ומטרתם הייתה ביטול היהדות והמצוות הבסיסיות שבה. רבי חנינא בן תרדיון ממשיך את דרכו של ר' עקיבא שתמך במרד בר כוכבא, והוא פועל בצורה אקטיבית כנגד הרומאים.
עונשו של חנינא הוא שריפה עם ספרו, אשתו נענשת בהריגה ובתו נשלחת לקובה של זונות.
בת נוספת הייתה לרבי חנינא בן תרדיון ושמה ברוריא. ברוריא נישאה לרבי מאיר, ובנוסף לכך היא היתה אישה מפורסמת בזכות עצמה. ברוריא ביקשה מרבי מאיר שיצא להציל את אחותה וימלט אותה מעונשה.
לאחר שהצילה (וגם וידא כי שמרה על תומתה) , ואף מסופר כי בזכות כוחות על אנושיים שבזכותם כונה ״רבי מאיר בעל הנס״, מסופר כי ערק לבבל בבושה בשל ״מעשה דברוריא״.
דמותה של ברוריא
מלבד העובדה שברוריא הייתה אשתו של רבי מאיר, היא הייתה תלמידת חכמים גדולה מאוד. ברוריא מובאת בתוספתא ברמה הזהה לרמתו של תנא, ור' יהודה מכריע במחלוקת התנאים שם כפי הכרעתה של ברוריא. במקום אחר, אנו מוצאים כי ברוריא מלמדת את רבי מאיר דרשה שמשנה את הבנתו לגבי היחס לחוטאים בהצביעה על קריאת המילה חוטאים כחטאים בהתאם לניקוד. לא מוות לחוטאים, אלא לחטאים. היא מצטיירת כתלמידת חכמים גדולה מאוד המעזה לנזוף ברבי יוסי הגלילי המרבה כביכול בדיבור איתה (לא ברור אם היא נוזפת בו על שאינו מצמצם איתה את הדיבור על פי המצווה שאין להרבות מילים עם אישה, או שמא היא דווקא אירונית כלפי מצווה זו בהיותה אישה שהמרבה לשוחח איתה ללא ספק מחכים).
מהו מעשה דברוריא?
כאמור, הגמרא מביאה אפשרות כי רבי מאיר עזב את ארץ ישראל לבבל בעקבות מעשה שקשור בברוריא. רש"י מסביר מהו אותו מעשה: "שפעם אחת לגלגה על שאמרו חכמים נשים דעתן קלות הן עלייהו, ואמר לה חייך סופך להודות לדבריהם. וצוה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית, וכשנודע לה חנקה עצמה וערק רבי מאיר מחמת כסופא" (רבי מאיר מבקש מתלמידו שיפתה את ברוריא ולאחר ימים רבים של פיתויים היא מתרצה לתלמיד ושוכבת עימו). סיפור זה מפתיע וקשה מאוד. אנו לא מוצאים את הסיפור הזה במקור אחר בתקופת הראשונים חוץ מבדברי רש"י, ולא ברור מהיכן שאב רש"י את הביאור הנ"ל. בעלי התוספות ופרשנים נוספים לגמרא אינם מפרשים כך, וכלל אינם דנים בדברים אלו. בנוסף, מעשהו של רבי מאיר נראה תמוה- האם בעקבות הקנטה של אשתו הוא בא להוכיח לה משהו? באיזה דרך הוא עושה את זה? יש כאן בעיה כפולה: ראשית בעיה הלכתית - רבי מאיר עובר על איסור 'לפני עיור' גם כלפי ברוריא וגם כלפי תלמידו, היות ומדובר באשת איש. מעבר לכך עולה כאן השאלה המוסרית הפשוטה- האם יעלה על הדעת שבעל יגיד לתלמידו לפתות את אשתו?! ועוד רבי מאיר?! דבר זה נראה מאוד תמוה וקשה ללב ליישבו. בסופו של דבר מובא בסיפור כי ברוריא התאבדה לאחר שנודע לה הדבר. מהו בדיוק הדבר שנודע לה? האם היא התאבדה לאחר שגילתה שרבי מאיר יזם זאת? האם העובדה שרבי מאיר ידע על כך גרמה לה למעשה זה? האם ניתן לומר שתלמיד חכם בשיעור קומה של ברוריא ביצע עבירה כה חמורה, ולאחר מכן הוסיף חטא על פשע והתאבד על כל המשמעות ההלכתית הנגזרת מכך?
בהקשר זה, יש להזכיר את הסיפור המובא בגמרא בקידושין על רבי מאיר:
"רבי מאיר הוה מתלוצץ בעוברי עבירה, יומא חד אידמי ליה שטן כאיתתא בהך גיסא דנהרא, לא הוה מברא, נקט מצרא וקא עבר. כי מטא פלגא מצרא שבקיה, אמר: אי לאו דקא מכרזי ברקיעא הזהרו בר' מאיר ותורתו, שויתיה לדמך תרתי מעי" תרגום לעברית מודרנית: רבי מאיר היה רגיל ללעוג לעוברי עבירה, כלומר לזלזל באנשים שנכשלים ביצרם. יום אחד נראה לו השטן בדמות אישה יפה מעבר השני של הנהר. לא היו גשר או מעבורת, אז אחז בחבל (מצרא) ומתוך תשוקתו החל לעבור את הנהר כדי להגיע אליה. כאשר הגיע לאמצע הנהר, עזב השטן את הדמות (נעלם). ואמר השטן: “אלמלא שמכריזים בשמים: היזהרו ברבי מאיר ותורתו — הייתי עושה את דמך לשניים במעיך” (כלומר: היית מת לחלוטין — הייתי ממית אותך מיד). אנו מוצאים כאן סיפור מאוד דומה לנפילתה של ברוריא על פי רש"י, אלא שהפעם הסיפור הוא על רבי מאיר. אם נשווה בין שני הסיפורים נראה מספר נקודות מעניינות:
- את ברוריא ניסו לפתות במשך ימים רבים ולא הצליחו, ולעומת זאת את רבי מאיר הצליחו בפעם אחת ולא על ידי מעשה אקטיבי.
- רבי מאיר אף עשה מעשה אקטיבי (לחצות את הנהר) כדי לבצע את העבירה, ואילו ברוריא היתה פסיבית ולא יזמה את העברה.
- כמו כן אנו רואים כי ברוריא לקחה אחריות על העברה (ויתכן וההתאבדות מוזכרת כמעשה הירואי של תשובה), ולעומת זאת רבי מאיר לא לקח אחריות על מעשיו אלא ברח לבבל.
נראה כי סיפור זה אף קשה יותר מקודמו, ואכן נמצא פירוש אחר בדברי רבינו ניסים (בספרו חיבור יפה מן הישועה) המסיים את הסיפור כך: "הלך רבי מאיר, לקח את אשתו וכל מה שהיה לו ועבר על עירק". לרבי מאיר היו סיבות לא מעטות לעזוב את הארץ עם משפחתו מתוך בושה על ההתענגות שהזוג המפורסם הזה ידע לטבול בו לא מעט…
ידע בלתי נסבל
״מעשה דברוריא״ הוליך לכמה שאלות קשות במסורת ההלכתית היהודית: כיצד מסבירים את התנהגותו של רבי מאיר הדגול המפציר בתלמידו להכשיל את אשתו (של רבי מאיר) בעבירה שתמית על שניהם חורבן? כיצד מסבירים את מעשיה של ברוריא הדגולה מרבבה? הכיצד מעז רש״י להביא סיפור זה ממקורות צדדיים עלומים שאיש מלבדו לא הכיר?
תשובות אפשריות לשאלות אלה ניתן אולי לחלץ ממנהגו של רש״י להצביע על הבלתי נסבל, הקשה למחשבה ולייצוג במניעיו של האדם, גם ובעיקר כאשר מדובר בדמות מופת. למשל, בסוף סיפור העקדה, כאשר מלאך האל מונע מאברהם להקריב את בנו מתרחשת הדרמה הבאה:
בראשית כ״ב, י״ב:
הפסוק אומר:
“וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה…”
רש״י מפרש שם כך:
“אל תשלח ידך אל הנער — לשחטו.
ואל תעש לו מאומה — להוציא ממנו אפילו מום.
אמר לו (אברהם): אחותיהו מעט —
אמר לו (המלאך): אל תעש לו מאומה —
אל תעשה בו שום מום.
דבריו מבוססים על בראשית רבה נ״ו, ז:
“אל תשלח ידך אל הנער — לשחטו.
אמר לו: אחנוק אותו?
אמר לו: ואל תעש לו מאומה.
אמר לו: נוציא ממנו דם אחד?
אמר לו: ואל תעש לו מאומה!”
כלומר במדרש, אברהם ממשיך לבקש — אחרי שנאמר לו “אל תשלח ידך” — לפחות לעשות “דבר מה” כדי שיראה שהעקדה לא הייתה לשווא: לחנוק, או לפצוע, או להוציא טיפת דם.
והמלאך עוצר אותו לגמרי.
פירושו של רש״י קשה מנשוא בריבוע; גם הצבעה על הדחפיות הרצחנית של אבי המונותאיזם אשר אמור להוות דמות מופת, וגם הפניית דחף זה אל הבן האהוב. רש״י אינו מתבלבל כלל כאשר הוא מערב באהבה את הדחף ואת ממשות ההתענגות על הילד כאובייקט, ובהצביעו על אברהם כגבר מסורס, כלומר, לא אב דמיוני אידיאלי וקדוש, אלא גבר מתאווה.
אם כך, האין זה הגיוני שגם רבי מאיר יוצג כך על ידו? גבר בעל לוגיקה עילאית, שאומץ ליבו (במסע ההצלה של גיסתו), אהבתו לאשתו והערכתו אותה עשויים מאותה תשוקה הדוחפת אותו לפרוורסיה ובאותה עוצמה בה הוא חותר אל אישה יפה המתגלה כשטן?
העניין הופך עמוק יותר כאשר מדובר בברוריא. מצד אחד, אישה שאינה נופלת, ואף עולה בלוגוס שלה על הדור הרביעי של התנאים בקרבו היא מתהלכת. בד בבד היא נחשפת כמי שאינה חוסכת את דעתה ושבט לשונה מאיש. כלומר, מצד שני לא מדובר כאן רק בלוגוס המשויך ללוגיקה הפאלית הגברית, אלא גם במשהו שהוא מעבר לפאלוס המארגן ומווסת את הדחפיות ומתפקד גם כאוגדן לשוני (כלומר, כמנגנון המאפשר לבנות משפט בעל נושא ונשוא); ומה שמעבר לפאלוס הוא הנשיות. וכיצד מתבטאת נשיות זו? הנה, בסיפור הבא: במדרש משלי מסופר ששני בניה בעלי המידות הטובות ותלמידי חכמים בעצמם נפטרו בשבת. היא כיסתה אותם בסדין וחיכתה לבעלה שישוב מבית המדרש במוצאי שבת כי אין מתאבלים בשבת. כשהגיע הביתה דאגה שיערוך הבדלה ויאכל דבר מה לפני ששאלה אותו בעדינות מה יש לעשות אם אדם אשר הפקיד אצלו פיקדון מבקשו עכשיו בחזרה? משענה לה נחרצות כי יש להשיבו הביאה אותו אל הבנים ואמרה לו כי האל ביקש את הפיקדון בחזרה. בנחמה אותו כך קראו עליה את הפסוק ״אשת חיל מי ימצא״. ואמנם זוהי דוגמה למופת לאיפוק של אם שכולה, אך הפסוק ״אשת חיל״ מדייק יותר. יותר משזהו מופת לאיפוק, זוהי המחשה לנשיותה של ברוריא המתגברת באהבתה לגבר על אהבת האם לבנים כה יקרים אשר נפטרו. האישה גוברת על האם בגרסה יהודית המדגישה את דחף החיים, המתכתבת עם הדוגמה הנוראה של לאקאן לנשיות נוסח מדיאה מן המיתולוגיה היוונית (מדיאה רצחה את ילדיה כנקמה באביהם הבוגדני).
מכאן שאמירתו של לאקאן (אני עושה עליה פראפרזה) שאב ראוי לכבוד ואולי אף לאהבה אם עשה מאישה אחת אובייקט סיבת האיווי שלו; אמירה המדגישה את הפרוורסיה הגברית שלו כזו העושה אותו ראוי לכבוד ולאהבה, בהחלט הופכת את הדרמה הפרוורטית אותה יוזם רבי מאיר סביב אשתו האהובה להגיונית, על אף שלבד מרש״י היא בלתי מתקבלת על דעת החכמים. והיותה של ברוריא אישה שהתענגותה היא גם מעבר לפאלוס, כלומר בלתי צפויה, טרנסגרטיבית ומעל הכל, נענית (אולי באופן לא מודע) לאיווי הפרוורטי של בעלה בשם אהבתה אותו; עושה אותה אובייקט אפשרי הנותן עצמו להתענגות של גבר מתוך התענגות נשית המעורבת באהבה. נראה שדורות החכמים היהודיים נתונים לשקר ההכרחי של שם האב המוליך אותם שולל ומוביל אותם אל המסקנה כי סיפור מעשה ברוריא התגנב בטעות לפירוש רש״י תוך הישענות על מסורת העריכה של הכתבים ופירושם על ידי אחד מתלמידיו. אלא שאמת אנושית (גם אם נוראה) זו אינה זרה לרש״י, כפי שמצביע על כך לאקאן בסמינר ״שמות האב״; סמינר שממנו הספיק ללמד שיעור אחד לפני שהודח מהאיגוד הבינלאומי לפסיכואנליזה בשנת 1963, בגלל מנהגו להצביע על אמיתות בלתי נסבלות, ועל כן מודחקות, נוסח רש״י. בסמינר זה מביא לאקאן את דברי רש״י באשר לסיפור העקדה כדי לרמוז לנו כי ההתענגות הפגאנית של הקרבת הבן לאלים האפלים נאסרה ועל כן הפכה למשאלה מודחקת תחת המוסר המונותיאיסטי.
לסיכום:
הידע על האיווי הפרוורטי המודחק של הגבר, כמו גם הידע על נכונות האישה להתענגות נוראה בשם האהבה, הופכים את ״מעשה דברוריא״ למעשה אפשרי שאולי אירע ואולי לא, והוא ממתין כשארית שלא רוצים לדעת עליה בשולי המסורת ההלכתית היהודית.
אבינועם
