מסה:

'עוקד והנעקד והמזבח' מבטא את הגורל היהודי / בלפור חקק

הפיוט "עוקד והנעקד והמזבח" הוא הלוז של הימים הנוראים.

מוטיב העקידה מבטא את היצירה העברית לאורך דורות. הסיפור המקראי על אברהם העוקד ויצחק הנעקד הפך מסיפור של אמונה וניסיון מול בורא עולם למוטיב מפתח של הגורל היהודי. בסיפור העקידה המקראי מדובר בצו אלוהי, באחד מן הניסיונות שהאל מנסה את אברהם אבי האומה.

מוטיב העקידה מתגלגל בתרבות היהודית: מגורלו של יצחק  הוא מתרחב לגורל העם היהודי לאורך דורות.

פתיחה: סיפור העקידה כיסוד תרבותי

סיפור עקידת יצחק, כפי שהוא מופיע בפרשת "וירא" שבספר בראשית, נחשב לאחד המיתוסים המכוננים והמטלטלים ביותר בתרבות היהודית. במרכזו עומד מבחן אמונה, שבו מצוּוה אברהם להעלות את בנו האהוב יצחק לעולה. הסיפור אמנם מסתיים בהצלתו של יצחק על ידי מלאך ה' ובהקרבת איל תחתיו, אך התחושות שהוא מותיר אחריו – של מתח בין אמונה לצידוק מוסרי, בין אהבה לבן למסירות לצו האל, בין חיים למוות – מהדהדות לאורך הדורות. המושג "עקידה" הפך לא רק לזיכרון מקראי אלא למטפורה עמוקה לחוויות הקיום היהודי לדורותיו. מטפורה לגורל היהודי.

עקידת יצחק – מוטיב יסוד בהבנת הגורל היהודי

במהלך הדורות הפכה העקידה לסמל להתמסרות  ולדבקות בדבר האל.. אברהם נתפס מופת לאמונה, למודל של צדיקות. יצחק – שעל פי חלק מהמדרשים אף הסכים להיעקד – הפך לדמות מופת של נכונות להקרבה. כבר בתקופת בית שני ומעלה, חז"ל מפתחים את סיפור העקידה כמעשה של מסירות נפש שמזכה את זרעו של יצחק ברחמי שמים. לדוגמה, בתפילות ראש השנה מזכירים את "עקידת יצחק", ומבקשים: "ועקדת יצחק תזכור לברית אברהם היום ברחמים."

מוטיב העקידה בגולה: קורבנות על קידוש השם

בימי הביניים, עם פרעות, מסעות הצלב וגזירות שונות, הפך מוטיב העקידה לביטוי של ההקרבה היהודית לנוכח רדיפות. יהודים רבים – ביניהם הורים ובנים – בחרו למות על קידוש השם מאשר להמיר את דתם. הסיפורים על קהילות שנעקדו כליל, כמו זו של שפיירא או ורמייזא, מתוארים כעקידות מודרניות, וכתבי התקופה השתמשו במונחים ברורים שנשאבו ישירות מהשפה של עקידת יצחק. אל נשכח את הפואמה של שאול טשרניחובסקי: "ברוך ממגנצא".

מתברר שמאז חורבן בית ראשון ובית שני והרדיפות שנרדפו יהודים בגלויותיהם הפך מוטיב העקידה סמל לגורל היהודי. בתפילותינו העקידה נקשרת לראש השנה וליום הכיפורים. אך במשך הדורות היא נקשרה לאירועי קידוש השם של יהודים נרדפים, ובדורנו לקורבן הבנים במלחמות ישראל. גם כאן רווח המושג "עקידה". השירה העברית רוויה שירי עקידה, והצירוף הבולט מכולם הוא בשיר "ירושה" של חיים גורי, שם כתוב: "הם נולדים ומאכלת בלבם".

ביום כיפור בתפילת נעילה תוקעים בשופר, בקרן של איל. בכך יש זכר לעקידה, מתוך ציפייה לחסד של האל שישלח איל תמורת הקורבן. האיל מבשר הצלה וישועה. הקריאה "אל תשלח ידך אל הנער" בבראשית כ"ב הופכת לקריאה לאורך כל הדורות: קריאה לאל לחלץ את הנער מן העקידה, את היהודים מצרותיהם.

העקידה בספר "מקבים" (חשמונאים):

הנהרגים בידי הגויים בימי החשמונאים נתפסים כהרוגים על קידוש השם, ובכך יש נאמנות לתורה ולאל מול גזירות אנטיוכוס. מופיע סיפור על רצח של ישיש ועל רצח בניה של חנה. בסיפור על חנה ושבעת בניה, היא קוראת לילדיה טרם הירצחם:

"בניי, הקרב הוא נעלה. כשתידרשו אליו להעיד בעד עמכם, הילחמו בלב מרומם על תורת האבות, יען לחרפה יהיה אם הישיש ישא את היסורים על יראת אלהים, ואתם הצעירים ממנו, תחתו מפני העינויים... גם אברהם אבינו מיהר לשחוט את בנו, את יצחק, אבי לאומים, וזה לא נבהל בראותו את יד אביו עם המאכלת יורדת עליו"...

ספר המקבים רואה בזה מעשה גבורה כדי לשמור על רוח היהדות, על רוחו של אברהם אבינו:

"... הירח ברקיע יחד עם הכוכבים לא יעמוד כה נשגב, כאשר את עומדת בכבוד אצל אלוהים, כי הולכת שבעת בנייך הדומים לכוכבים בשביל המזהיר אל יראת אלוהים ותעמדו בשמיים איתם יחד: הלא חינוך בנייך היה כחינוך בן אברהם". (ספר חשמונאים, מהדורת כהנא).

מוטיב זה מופיע גם במדרש: בבלי גיטין נ"ז ע"ב:

" 'עליך הורגנו כל היום' זה אשה ושבעת בניה... לכו ואימרו לאברהם אביכם: אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות. אף היא עלתה על הגג ונפלה ומתה. יצתה בת-קול ואמרה: 'אם הבנים שמחה' (תהלים קי"ג, ט)".

המוטיב של העקידה לאורך הדורות נשען על העקידה של יצחק בידי אביו אברהם, מתוך ציפייה שהאל יציל את הנעקד ואת מקדשי השם בכל הדורות, כפי שהציל את יצחק.

במדרשים שבהם הנעקדים מוצאים להורג, ההשוואה לאברהם מעניקה למעשהו משמעות אחרת: מעשה העקידה של אברהם ויצחק נתפס כמוות על קידוש השם ולא כניסיון של הבורא. הדגש אז הוא על יצחק הנעקד. במדרש התפיסה היא שאפרו של יצחק צָבור על גבי המזבח:

"וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכר18 למה נאמר באברהם וביעקב זכירה וביצחק לא נאמרה זכירה – אלא רואין את אפרו כאילו צָבור הוא על גב המזבח".

האפר של יצחק על גבי המזבח הופך לסמל לאומי שמבטא את גורל העם לאורך דורות הגלות וגם במאבק על קיומנו כאן בארץ. ואנו נוהגים להצדיק את הקורבן במשפט: "במותם הם ציוו לנו את החיים".

רש"י כותב:

 "עקידת יצחק מזכירין כדי שייזכר לנו היום במשפט".

במחזור ליום הכיפורים כתוב בהקשר של תקיעת שופר:

"אמר הקב"ה: תקעו לפני בשופט של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני".

דברים על הפיוט "עת שערי רצון להיפתח"

זה הפיוט המרשים ביותר והמרגש ביותר בתפילות הימים הנוראים. הפזמון החוזר "עוקד והנעקד והמזבח" מטיל צמרמורת במתפללים מדי שנה בשנה.

מחבר הפיוט: יהודה בן שמואל עבאס (מאה 12).

הוא בחר בצירוף "עוקד והנעקד והמזבח"- שלושת הגיבורים  על במת האירוע הדרמתי.

הפייטן אומר: "אנא זכור נא לי ביום הוכח": זכור לי את עקידת יום ביום הדין, יום התוכחה. צו האל: "קום העלהו לי לעולה ברה": האל מבקש מאברהם להעלות את יצחק ככבשה תמה. על פי הפיוט יצחק נלקח לעקידה, כשהוא רך בשנים "ולא למד עבודת שחק"- עדיין לא למד עבודת שמים, יראת האל ומצוותיו. הבן העקוד שואל לפשר עקידתו, ואברהם עונה: "דע כי כל אשר חפץ אלוהים יעשה/ נבנה היום לפניו כיסא". המזבח הוא כיסאו של האל לגילוי כוחו ומלכותו. על רגשותיו של אברהם הוא כותב: "עין במר בוכה ולב שמח". כאבה של האם שרה לא נשכח כאן: "שיחו לאמי כי ששונה פנה/ הבן אשר ילדה לתשעים שנה/ היא לאש ולמאכלת מנה/ אנא אבקש לה מנחה אנא/ צר לי לאם תבכה ותתיפח". כלומר: יש דגש על צערה של האם: שמחתה אבדה עכשיו (ששונה פנה). יצחק הרואה את המאכלת מתרגש בדבריו: "ממאכלת יהמה מדברי"- ממראה המאכלת נרגש הדיבור שלי. מצטייר כאן מראה מצמרר, מחשבה ששרה תקבל את האפר של יצחק, זה הריח שנותר מיצחק: "קח עמך הנשאר מאפרי/ ואמור לשרה זה ליצחק ריח/ עוקד והנעקד והמזבח". בפיוט כאן מופיע מדרש- חיזיון שאינו מופיע במקרא. המלאכים צופים בנעשה והם נרעשים מאוד: " ויהמו כל מלאכי מרכבה/...אנא תנה פדיום וכופר הבה"- הם מבקשים מהאל פדיון, גאולה ליצחק. החשש הוא שעם מותו של יצחק נגרע מהעולם "שליש אוריים"- שליש מן המאורות של העולם: שלושת האבות (אברהם, יצחק ויעקב).

לאחר הצלת יצחק נרמז שהגאולה תבוא בעתיד: "יִנון ואליָה אני שולח": יִנון הוא שמו של המשיח, ואליָה הוא אליהו הנביא שיגיע לבשר טוב.