תערוכות במוזיאון רמת גן/  מארי רוזנבלום

שלהן: פיסות היסטוריה מחודשת

"האם ניתן לספר את ההיסטוריה מחדש? והרי היסטוריה מורכבת מהמוני סיפורים, שהתגבשו לכדי נרטיב מרכזי. מה אם נפורר אותה למרכיביה ונתבונן שוב בכל פיסה מנקודת מבט רעננה? 

האשכול הנוכחי מורכב מארבע תערוכות, המציגות ראייה נשית, מלאכת ידיים ורגש. המבט עובר בין אמניות, אוצרות, אספניות וחוקרות, ודרכן אנו נחשפים לחלקים שונים מן הסיפור השלם. כל אחת מהן, בתורה, מציגה נשים נוספות, שהשפיעו על יצירתה: דמויות היסטוריות ומיתולוגיות, מוזות מחיי היומיום ועוד. הפרגמנטים אינם מצטרפים לתמונה אחידה, אלא מכוננים מכלול, שנארג מריבוי נקודות מבט הנעות על קו התפר שבין האישי לפוליטי, בין התיעודי לבדיוני, ומעיד על הצורך לנסח מחדש ולהותיר חותם. אשכול זה הוא "שלהן". אין בו כוונה לאתגר את ההיסטוריה הקיימת, אלא לתת מקום לקולות נשכחים או עלומים ולהרחיב את מארג התרבות המקומי.

בכל התערוכות מתקיים ממד של חשיפה או של חשיפה מחודשת; מעין זרקור, המופנה אל העבר, והבהוביו כמו מעלים באוב דמויות ומושגים שונים לעיון מחודש. המשותף לכולן הוא המבט הבין-דורי, המוליד גרסה חדשה ל"מלאך ההיסטוריה" – מושג שטבע הפילוסוף היהודי, ולטר בנימין, בשנות ה-40 של המאה ה-20 בהתייחס לציורו של פאול קלה (Klee), Angelus Novus (1920). המלאך של בנימין מסמל התבוננות אתית וביקורתית בהיסטוריה – ניסיון לראות לא את ציר ההתקדמות, אלא את סבלם של הנפגעים והנשכחים.

מעל האשכול הנוכחי מרחפת רוחה של "מלאכית ההיסטוריה", המביטה בעת ובעונה אחת אחורנית וקדימה; לא רק רואה את שברי ההיסטוריה, אלא נושאת אותם בגופה. היא מגלמת את הזיכרון כפצע שאינו מגליד, ומתבוננת בהיסטוריה מתוך אחריות, במקביל לשבר. המלאכית מעזה לשאת את קולה במקום שבו הושתקו אחרות. היא אינה קופאת על שמריה, אלא היא נזילה, משתנה ומתפתחת. היא אינה כבולה לקאנון המקובל, אלא מוסיפה לו כרצונה מעצמה, מרגישותה ומעולמה, ומזכירה לנו שהאמת אינה בינארית ואף לא מוחלטת. מתוך סיפורים ששמענו בעבר עולים וצפים נרטיבים חדשים, צורות וזוויות נוספות, הממתינות לשיתוף ומבקשות להפוך לנחלת הכלל."

 לְכִי לָךְ

אלינה אורלוב / אן בן אור / אלכסנדרה פרגל

אוצרת: דינה יקרסון

תערוכה המחברת שלוש אמניות ממדינות ודורות שונים. באמצעות ציור ווידיאו, נפרשת חוויית הגירה נשית של תלישות וכאב לצד הרפתקה וצמיחה. יצירתה של פרגל, שהייתה חלק ממעגלים אמנותיים חשובים במאה ה-20, נפגשת בדיאלוג מפתיע עם ציוריה של בן אור, ואילו הווידיאו של אורלוב מסכם את החוויה הרגשית בגרסה עכשווית ומצמררת. שם התערוכה מהדהד את סיפורן האישי, במסע שמתחיל בעקירה ומסתיים ביצירה.

עבודת שדה

מיטל כץ מינרבו

מחקר ואוצרות: דרורית גור אריה

בהשראת חוות העלמות, יוזמה חקלאית של נשים ב-1911, כץ מינרבו יוצרת גן קלוע, חושי ופיוטי המשלב קליעה, רישום וסאונד. עבודתה חושפת את סיפורן של נשים שנדחקו משולי ההיסטוריה, ומייצרת לקסיקון בוטני נשי חדש, שמציע תפיסה אלטרנטיבית של טבע, גוף וזהות. השפה הצמחית-קולית של המיצב מדגישה את כוחן של נשים לנסח זיכרון ולהיאבק בשכחה.

בצלמה ובדמותה: עבודות מאוסף צילה ירון

אוצרת: שרי גולן

ע. אוצרת: דינה יקרסון

תערוכה מאוסף פרטי שנבנה מתוך אהבה עמוקה לאמנות הישראלית. האוסף משלב בין יצירות של אמנים מובילים ויוצרים שפעלו בשוליים, ובין אמנות גבוהה לעבודות קראפט וקרמיקה. צילה ירון, אספנית, חוקרת וחובבת אמנות, יצרה בבית הפרטי שלה מרחב תצוגה רגיש ועצמאי. האוסף חושף עולם נשי ואישי, שבו הנוף, הגוף והצבע מספרים סיפור של מחויבות תרבותית ואנושית עמוקה.

הכפר האולימפי - הלביץ רותי כהן

" אוצרת: שרי גולן, עוזרת אוצרת: גילי זיידמן

בחרתי להרחיב מעט על הכפר האולימפי.

רות הלביץ כהן היא אומנית וציירת ישראלית, בעלת תואר שני באומנות. למדה באוניברסיטת חיפה, באקדמיה לאומנות ועיצוב בצלאל, בבית ברל. מרצה, מורה לציור, אוצרת ומנחה מחקר מבוסס יצירה. ABR

הלביץ רווית פרסים ותערוכות.

עתה יש לה תערוכה במוזיאון רמת גן. תערוכה מעניינת !

בתערוכה זו נשזרות טראומות בין-דוריות, היסטוריה אישית ודימויים פנטסטיים.

דרך קולאז'ים מונומנטליים על כרזות מהכפר האולימפי בגרמניה 1936, יוצרת הלביץ כהן נרטיב חדש. השילוב בין דימויים מצולמים, רדי-מייד, דמיון וחומריות חושף מתח מתמיד בין עולמות, אשר מייצר "מרחב שלישי" — מושג פסיכואנליטי בין מטפל למטופל, כאן בהקשר אמנותי ופוליטי.

"התערוכה מסכמת שלוש שנים של עבודת מחקר מקיפה, הן בכפר האולימפי שבגרמניה והן בארץ, ותוצג לראשונה כאן. בהמשך היא תנדוד לכפר האולימפי עצמו ולמוקדים נוספים בגרמניה.

העבודה נולדה מתוך מפגש עם ארכיון ייחודי בכפר האולימפי שנבנה לקראת האולימפיאדה ה־11 בברלין, 1936. הכפר, שתוכנן ב־1934–1936 בידי האדריכלים ורנר מרך (Werner March), שתכנן גם את אצטדיון ברלין, ופרוליכט (Frolovitz) תחת פיקוחו הישיר של היטלר, נשא מראשיתו שתי פנים: מצד אחד שימש כפר אולימפי “נאור” עבור משלחות ספורטאים גברים מכל העולם, חלק ממערך תעמולה גרמני להאדרת המשטר הנאצי; ומצד שני תוכנן מראש כך שיוכל להפוך למפקדה צבאית נאצית.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, המבנים שינו באחת את ייעודם – מטבח הכפר הפך לבית חולים צבאי, מבני מגורים שימשו כבסיסי פיקוד, והאתר כולו נסגר לקהל. השקר והמניפולציה מעולם לא הוצפו בפני הציבור. בשנות השבעים הודפסו בכפר סדרת באנרים המציגים את המבנים בצילומיהם המקוריים, מעין “חלון” למה שהיו לפני המלחמה. בהמשך נסגר המקום לחלוטין ועבר לידיים פרטיות של יזמי נדל״ן. כיום הוא אינו פתוח לציבור, ורק היסטוריון ואמן בשם  Jan Bejsovec , מתעד את ההיסטוריה שלו ובונה ארכיון אישי.

הכרותי עם יאן החלה בעקבות מפגש בתערוכה אחרת, בבית אספנית משותפת. בהמשך הוא הזמין אותי לסיור מקיף באתר עצמו, ומתוך הדיאלוג בינינו, בין זיכרון משפחתו (נכד של חייל נאצי) לבין זיכרוני שלי (משפחת סבתי שנרצחה באושוויץ ואבי שגדל במשפחה שכולה) נבט הפרויקט.

הבאנרים ההיסטוריים שהעניק לי יאן שימשו נקודת מוצא לעבודותיי. מתוך החומר הארכיוני הזה אני יוצרת שכבות חדשות של דימויים, חיבור בין תיעוד לבין בדייה, בין היסטוריה לבין טראומה בין־דורית, ובין עבר שלא ניתן להשיבו לבין הווה טעון ומעוות. באמצעות החיבור הזה אני חוקרת את מנגנוני ההסתרה, ההדחקה והשקר, ובונה מציאות פנטסטית שמציעה מבט חדש על ההיסטוריה והזיכרון.

בלב התערוכה עומדת סדרה של קולאז'ים מונומנטליים, מצוירים על גבי כרזות פרסום ישנות הנושאות תצלומים אנונימיים, שבהם מתועד הכפר האולימפי בגרמניה, טרום מלחמת העולם השנייה, שהוקם בשנת 1936 לקראת אולימפיאדת ברלין ושימש כמתחם אימונים למשלחות ספורטאים-גברים מרחבי העולם.

בהוראת היטלר הכפר שינה את ייעודו, עם תום המשחקים והוסב לשימוש צבאי.

את הבאנרים גדולי הממדים, שעליהם הודפסו התצלומים, קיבלה הלביץ כהן מיאן בייסוביץ, היסטוריון ואמן ברלינאי, החוקר את תולדות הכפר האולימפי ובימים אלה מקים בו ארכיון היסטורי.

העולם האמנותי של הלביץ כהן מתנהל זה שנים כמשק אוטרקי סגור, שבו סמלים ודימויים נשזרים אלה באלה באמצעות שפה חומרית מובהקת.

בתערוכה הנוכחית נפרץ המעגל, ושפתה מצטלבת עם עולם צילומי זר מן-

באמצעות חיבורים בין כוחות הופכיים – מציאות ובדיה, קורבן ומקרבן, מודע ולא מודע, אנושי ומיתי, בתולה ומופקרת, חי ודומם – בוראת הלביץ כהן מרחב תודעתי שלישי מדומיין משלה."

בתערוכת הכפר האולימפי שוזרת רותי הלביץ כהן בין אירועים היסטוריים לבין סיפורים אישיים עטופים בפנטזיה ומייצרת מפגש בין שני צירים מקבילים לכאורה. מתוך המתח וההדהוד בין שני העולמות היא טווה סיפור חדש – נרטיב הנובע מן העיסוק בטראומה בין-דורית ומוביל לשרשרת של חוויות, המתעצבות במגוון צורות.

הייתה והתרשמה: מארי רוזנבלום "בכוון הרוח"