שיר:

תיבת כלי התפירה שיר מאת תומאס הארדי מאנגלית צור ארליך

"תִּרְאִי מָה הֵכַנְתִּי רַק לָךְ, אִשְׁתִּי:

תֵּבַת עֵץ לִכְלֵי תְּפִירָה".

הוּא הָיָה נַגָּר, בֶּן חַיֵּי כְּפָר פְּשׁוּטִים,

הִיא הִגִּיעָה מֵעֲיָרָה.

הוּא מֵרִים מִנְחָתוֹ, שֶׁתּוּכַל לִרְאוֹת,

בְּעוֹד הִיא קְרֵבָה מְחַיֶּכֶת

וְעוֹנָה לַיּוֹצֵר: "זֶה יַסְפִּיק לִתְפִירוֹת

לְכָל חַיַּי וְחַיֶּיךָ!"

"גַּם אַחַר כָּךְ, חֶמְדָּה. הַלְּוַאי שֶׁנִּזְכֶּה.

זֶה אַלּוֹן, זוֹ קוֹרָה תְּמִימָה,

שְׁאֵרִית הָאָרוֹן שֶׁל גּ'וֹן וֵויווֹרְד, מִסְכֵּן,

שֶׁמֵּת לֹא יָדוּעַ מִמָּה.

"הַדֶּגֶם הַזֶּה שֶׁנִּרְאֶה לָךְ שָׁבוּר

בִּקְצֵה הַתֵּבָה, בְּעֶצֶם

מַשְׁלִים טַבָּעוֹת בָּאָרוֹן שֶׁקָּבוּר

עִם הַמֵּת מִתַּחַת לָעֵשֶׂב.

"כְּשֶׁנִּסַּרְתִּי אוֹתוֹ חָשַׁבְתִּי עַל כָּךְ

שֶׁמּוּזָר לִהְיוֹת בּוּל מֵעֵץ:

אִינְץ' אֶחָד מְגֻלָּף לְמִשְׁתֵּה הַמַּלְכָּה

וְהָאִינְץ' הַשָּׁכֵן עִם הַמֵּת.

"אֲבָל, יַקִּירָה, לָמָּה הֶחְוַרְתְּ,

לָמָּה הִפְנֵית צַוָּארֵךְ?

אֶת הַמֵּת הַזֶּה בֶּטַח לֹא הִכַּרְתְּ;

אוֹ שֶׁכֵּן, כִּי הוּא בֶּן עִירֵךְ?"

"אֵיךְ אַכִּיר אֶת הָאִישׁ הַצָּעִיר?

שְׁנֵינוּ מֵאוֹתָהּ עִיר וְקֶרֶת,

אֲבָל הוּא וַדַּאי עָזַב אֶת הָעִיר

לִפְנֵי שֶׁהָיִיתִי בּוֹגֶרֶת".

"אָה, נוּ. אָז בָּרוּר לָמָּה נִבְהַלְתְּ.

הָיִיתִי צָרִיךְ לְהָבִין.

מַפְחִיד לַחְשֹׁב שֶׁהֶמְשֵׁךְ הַתֵּבָה

בַּקֶּבֶר בֵּין רְגָבִים".

"לֹא, יַקִּירִי, בּוֹא לֹא נַשְׁפִּיל

אֶת הַשֵּׂכֶל שֶׁלִּי כָּאן הַיּוֹם.

מִקְרִים כָּאֵלֶּה אֵינָם מַשְׁפִּיעִים

לִי אַף פַּעַם עַל הַדִּמְיוֹן".

וּבְכָל זֹאת שְׂפָתֶיהָ נוֹתְרוּ אֲנוּשׁוֹת

וְרֹאשָׁהּ אֶל הַצַּד מִשְׁתַּמֵּט,

כְּאִלּוּ לֹא רַק שֶׁהִכִּירָה אֶת גּ'וֹן

אֶלָּא גַּם יָדְעָה מִמָּה מֵת.

The Workbox

‘See, here's the workbox, little wife,

 That I made of polished oak.'

He was a joiner, of village life;

 She came of borough folk.

He holds the present up to her

 As with a smile she nears

And answers to the profferer,

 ''Twill last all my sewing years!'

'I warrant it will. And longer too.

 'Tis a scantling that I got

Off poor John Wayward's coffin, who

 Died of they knew not what.

'The shingled pattern that seems to cease

 Against your box's rim

Continues right on in the piece

 That's underground with him.

'And while I worked it made me think

 Of timber's varied doom;

One inch where people eat and drink,

 The next inch in a tomb.

'But why do you look so white, my dear,

 And turn aside your face?

You knew not that good lad, I fear,

 Though he came from your native place?'

'How could I know that good young man,

 Though he came from my native town,

When he must have left there earlier than

 I was a woman grown?'

'Ah, no. I should have understood!

 It shocked you that I gave

To you one end of a piece of wood

 Whose other is in a grave?'

'Don't, dear, despise my intellect,

 Mere accidental things

Of that sort never have effect

 On my imaginings.'

Yet still her lips were limp and wan,

 Her face still held aside,

As if she had known not only John,

 But known of what he died.