שיר:

שׁוּבִי נַפְשִׁי לְקוֹנֵךְ/ יוסף אבן סולי

שׁוּבִי, נַפְשִׁי, לְקוֹנֵךְ

וְהִכָּלְמִי מֵעֲווֹנֵךְ –

עַד מָתַי תָּלִין בְּקִרְבֵּךְ

מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ?

יוֹם דִּינֵךְ שָׁכַחְתְּ

וְצוּר עֻזֵּךְ זָנַחְתְּ,

רָדַפְתְּ יֵצֶר הוֹלֵם,

מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם.

וְאַחֲרֵי רְאוּת עֵינַיִךְ

הָלְכוּ רַעְיוֹנַיִךְ,

וּמוּסָר לֹא שָׁמֵעוּ,

גַּם הַכְלִים לֹא יָדָעוּ.

שִׂמְלַת גִּילִי אֶקְרַע,

כִּי פָנַי לַעֲשׂוֹת רַע

כַּחַלָּמִישׁ שַׂמְתִּי –

עַל כֵּן לֹא נִכְלַמְתִּי.

פְּרִי כַחֲשִׁי אָכַלְתִּי

וְעֹל פְּשָׁעַי סָבַלְתִּי,

נָשָׂאתִי חֶרְפָּתִי,

בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי.

בָּנִים לָאֵל חָטְאוּ

וּלְמֵי יֶשַׁע צָמְאוּ

בְּזָכְרָם כָּל אֲשֶׁר אָשְׁמוּ

יֵבוֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ.

נֶאֱלַמְתִּי דּוּמִיָּה

וְנַפְשִׁי בִּי הוֹמִיָּה.

בְּשׁוּרִי הָרֵי עֲווֹנַי

כִּסְּתָה כְלִמָּה פָּנַי.

סַרְתִּי מִנֵּי דֶרֶךְ,

לְזֹאת אֶסְפֹּק עַל יָרֵךְ,

מֵחַטָּאתִי פַחְדִּי

וּכְלִמָּתִי נֶגְדִּי.

וּשְׂעִפַּי יְשִׁיבוּנִי

וּמַחְשְׁבוֹתַי יְרִיבוּנִי:

הֲרוֹדֵף רַע וּמְזִמּוֹת

לֹא יִסַּג כְּלִמּוֹת?

לִמְשָׁרְתָיו בְּעַד נַפְשִׁי

יְצַו מַלְכִּי וּקְדוֹשִׁי:

״בְּסוֹד בָּרִים תְּשִׂימוּהָ

וְלֹא תַכְלִימוּהָ!״