מאמר:

החצב זוכר את שיריו / אמוץ דפני

צילום: נועם עביצל

    כאשר מעיינים בספר זיכרונותיו של החצב, מיד נגלים לעין שלושה מרכיבים השזורים זה בזה: החצב כחייל ממושמע של ממלכת חילוף העונות, החצב כנר זיכרון למתים וכזקיף הממונה על גבול החלקות.

    כבר בגן הילדים דקלמנו "החצב פורח, הסתיו אורח והקיץ בורח." ולא תהיה זו משום ההגזמה להעניק לחצב את התואר 'שרביט מלכות סוף הקיץ.' פרופ' זיוה בן-פורת שחקרה את הסתיו בשירה העברית מצאה שכאשר נתבקשו ילדים ובני נוער לרשום במהירות את עשרת הדברים העולים בדעתם כאשר הם שומעים את המילה 'סתיו' – זכה החצב במקום הראשון אצל ילדים ובמקום השלישי אצל בני 15 ומעלה. מסקנתה החד-משמעית היא "החצב נחרת אפוא בזיכרון, כקשור לסתיו". זאת למרות ש"רק ילדים החיים בסביבה כפרית או שהוריהם מרבים בנסיעות אל חיק הטבע, פוגשים בספטמבר בפועל בחצבים פורחים". אולי אין בכך ממידת ההפרזה לכנות את החצב כ'סמל לאומי של הסתיו' לאור כיכובו בבתי הספר בארץ בכל שיעורי הטבע.

    התמדתו העיקשת של החצב לפרוח 'דווקא' בעונה, לכאורה, כפוית הטובה של שלהי הקיץ כאילו מתורגמת מהכורח אל הפועל בדברי יהודה עמיחי, אם כי נאמרו בהקשר אחר לחלוטין.

כָּל הַקַּיִץ הִתְאַמְּנוּ פְּרָחִים לִפְרוֹחַ,

בְּתוֹךְ הָאֲדָמָה הַסַּבְלָנִית; וְצָבְרוּ כֹּחַ."   

    (יהודה עמיחי / בלדה על השער הארוך והשער הקצר).

צילום: נעם עביצל

החצב המתחדש מסמל את התקווה האנושית שאנחנו זקוקים לה כך כל בימים האלה ובימים אחרים.

"בְּלֵילוֹת אֵלֶּה שֶׁל תְּחִלַּת הַסְּתָו

כַּאֲשֶׁר פַּקְעוֹת הַחֲצָבִים מַבְקִיעוֹת לָהֶן

אֶת הָאֲדָמָה שֶׁהִתְקַשְּׁתָה מֵחֻמּוֹ שֶׁל הַקַּיִץ

בְּכוֹחַ הַשָּׁמוּר לִפְקָעוֹת בִּלְבַד

נִדְמֶה כִּי גַּם אֵצֶל בֶּן הָאָדָם

נוֹבֶטֶת לָהּ תִּקְוָה חֲרִישִׁית"

    (יהונדב פרלמן / סתיו בחיפה)

 לתקוות נישאות עם פריחת החצב בסמוך לחגים מצטרפת נעמי שמר

"כְּמוֹ חָצָב לְהִתְבַּצֵּר

בְּמַעֲבֵה-הָאֲדָמָה

וּלְחַכּוֹת לְסִיּוּמָהּ

שֶׁל הָעוֹנָה הֲכִי חַמָּה

וְאַחַר-כָּךְ לְהִתַּמֵּר

וּכְעַמּוּד עָשָׁן לָבָן

שְׁמוּעָה טוֹבָה לְהַעֲבִיר

שֶׁהַחַגִּים כְּבָר בָּאֲוִיר"

    (נעמי שמר / כמו חצב)

החצב כמו מודיע בהתרסה זקופה, שאי אפשר להתעלם ממנה כי הסתיו בשער, במסלול העונות של ארץ ישראל. מכאן הדרך אל בתי השיר קצרה ביותר.

    כמה משוררים נדרשו לחצב כאות לחילוף העונות, כסמן לסופיותם של אירועים במחזור חיי הטבע והאדם מחד וכסמל לעיקשות והתחדשות בלתי צפויה מאידך, לאחר קיץ מתיש ושומם.

צילום: עמית דפני

    חילופי העונות באים לידי ביטוי אצל יהודה עמיחי:

"שׁוּב חָצָב. אַתָּה מַבִּיט בּוֹ

בְּמַבָּט חֲטוּף, כְּאָדָם בְּשְׁעוֹנוֹ

בְּלִי שֶׁהִתְכַּוֵּן לְכָךְ. יָפִים הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים

בְּהָרֵי יְהוּדָה שֶׁעֲנָנִים בָּאִים לָהֶם מִמַּעֲרָב.

עֲנָנִים כָּאֵלֶּה הוֹפְכִים אוֹתְךָ לְנָבִיא – יִהְיֶה גֶּשֶׁם

לִשְׁעַת נְבוּאָה קַלָּה, בְּלִי יִסּוּרִים."

 (יהודה עמיחי / סתיו בהרי יהודה).

    כאן בא לידי ביטוי אופיו הבלתי מעורער של החצב כ'מבשר גשם' (כך מכונים כל הצמחים הפורחים בסוף הקיץ לפני הגשם הראשון) דייקן, פריחתו של החצב כנבואה בטוחה המגשימה את עצמה - יהיה גשם! בשיר זה יש הד לסברה העממית שעוצמת הפריחה של החצב מנבאת את כמות הגשם בשנה הבאה.    שמותיו הערביים של החצב משקפים את האמונה העממית שפריחת החצב מנבאת את כמות הגשם הצפויה בשנה הקרובה, פריחה שופעת סימן לשנה ברוכה ואילו פריחה מצערה – אות לשנה שחונה. מכאן ניבוי שמותיו בערבית: "מבשר הגשם", "סימן השנה", מאזני השנה", "קנה הרטיבות" ו"אות השנה". האמת המדעית היא שמידת הגשמים בחורף קובעת את כמות חומרי התישמורת הנאגרת בבצל וככל שאלו מרובים יותר תובטח פריחה שופעת יותר בקיץ הקרוב.

לעתים החצב יוצר מושבות של בצלים הסמוכים זה לזה ואז,    בקיעת עשרות עמודי הפריחה כאילו נורו כלפי מעלה לפני מופע הזיקוקים של הפרחים האמורים לכפר על זיכרונות אבודים וגעגועים נעלמים שלא התממשו.

"בִּרְבוֹת יָמִים

נִימִים עֲלוּמִים

נִשְׁזָרִים בַּכִּשּׁוֹר,

הַזִּכָּרוֹן הַמְעֻצָּב

גּוֹלֵל עָקֹב לְמִישׁוֹר

וְאָפְקִי לְנִצָּב

כְּלֹא הָיָה.

קָם פֶּלֶא לִתְחִיָּה,

פְּרִיחַת חָצָב

בְּדִמְעוֹת הוֹדָיָה

וְיוֹרֶה מַמְטִיר

חִצָּיו."

    (פריחת החצב / אמוץ דפני)

צילום: אמוץ דפני

הסביונים כמו מכשירים את בוא האביב, הבוגנוילאה את הקיץ והרותם את החרף. כל הצמחים האלו הרי הם פועלים מכוח עובדת טבע חיצונית שאין עליה עוררין ורק לחצב העניק המשורר את כוח הזיכרון הפנימי לדייק בפריחותיו, מעין טקס החוזר על עצמו מידי שנה. זאת במקביל לדבר הנביא " גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ וְתֹר וְסִיס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֵת מִשְׁפַּט יְהוָה (ירמיהו ח', ז').

"הַסַּבְיוֹנִים אֲמוּרִים לְהַשִּׁיב אֶת הָאָבִיב,

הַבּוּגַנְוִילֵאָה אֶת הַקַּיִץ,

הָרוֹתֶם אֶת הַחֹרֶף,

רַק הֶחָצָב זוֹכֵר אֶת מוֹעֲדָיו בְּשׁוּלֵי הַסְּתָו."

    (נתן יונתן / היקום הגדול הזה)

    אנחנו מסוגלים להעביר את העונות גם בלי ציוני דרך הזמן האחרים הסביונים, הבוגנוילאות והרותם אך איננו יכולים בלעדי החצב המקל עלינו לשאת את שממת סוף הקיץ. על מחזוריותו של החצב כסמן עונות עמדה גם לאה גולדברג "שׁוּב סְתָו וְעָנָן וְעָנֹג, שׁוּב נֵרוֹת הֶחָצָב." (לאה גולדברג, ימי הסתיו האלה), כאן זו עובדת טבע, החוזרת על עצמה מדי שנה, ברורה ורגילה כשעונו של יהודה עמיחי שצוטט לעיל.

    *

    ויש הרואים בחצב דווקא כגוזר דין חילוף העונות. החצבים הלבנים כאילו מתנשאים על אפרוריות הסתיו ונושאים בחובם את גזר דין הימים וחילוף העונות והן את בשורת הגשם. למרות היותם גוזרי דין הרי פריחתם בשורה היא בעת דלת-ימים והדר הפריחה יגווע כלא היה. החצב גוזר דין הימים והעונות ומביא הגשם גווע בעצמו לאחר מילוי לפיד בשורתו בהדרה.

"שַׁרְבִיטֵי חֲצָבִים

בְּהִתְנַשְּׂאוּת מַלְבִּינָה

עַל סְתָו מַשְׁכּוּכִית-עֶדְרֵי-עָנָן.

הַחַצָּבִים, שְׁלִיחֵי גּוֹזֵר-דִּינֵי

חֲלוֹף-עוֹנוֹת.

גְּשָׁמִים יָבוֹאוּ מְאֻחָר יוֹתֵר

וּלְעֵת דַּלַּת-יָמִים

עֲדַיִן תִּתְנַשֵּׂא לַבְנוּנִיתָם

שֶׁל לַפִּידֵי הַמְּבַשְּׂרִים

עַד מְהֵרָה תִּגְוַע

לְמַעֲצֵבָה בְּהַדָּרָה

כְּלֹא הָיְתָה."

    יעל בן-ארי / חצבים)

    שרביטי הפריחה של החצב כמוהם כנרות זיכרון:

"מָה יָפִים אָז נֵרוֹת הֶחָצָב.

הַדּוֹלְקִים וְכָבִים עִם הַשֶּׁמֶשׁ.

וּתְפִלַּת הַקְּבָרִים הַנִּצְחִית

עַתִּיקָה אַךְ לֹא עֲצוּבָה."

    (נתן יונתן / נרות החצב הלבנים)

ובשירה של לאה גולדברג משחירים הנרות לאות אבל...

"בַּכֶּרֶם נָשְׁרוּ הֶעָלִים,

בָּהָרִים פָּרַח הֶחָצָב.

אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי חוֹלֶפֶת,

נֵר שָׁחוֹר דוֹלֵק בָּהָרִים.

בָּהָרִים הַקֶּבֶר נֶחְצָב…"

    (לאה גולדברג / משירי שני סתווים)

הערבים מרבים להעתיק חצבים לבתי קברות, החצב מכונה בערבית, בין היתר, בשמות "בסל אל-מייתין" כלומר "בצל המתים" ו"בסל אל מקברה" בצל בית הקברות. לפי דבריהם החצב, מעמיק השורשים, מעביר את תפילות הנפטרים אל השמים בעמודי הפריחה הלבנים. כשם שנהוג לגבי החצב, בכפר הערבי שותלים בבתי קברות פרחים לבנים (או בעלי צבע בהיר) נוספים כמו: אהל הגבישים ונרקיס מצוי, אירוס ארם נהריים, עירית גדולה,    חבצלת החוף (בבית הקברות הבריטי בהר הצופים של חללי הכיבוש על הארץ נטעו חבצלות החוף שאין גדלות כלל באזור זה והובאו המיוחד מאזור חוף הים בית גידולה הבלעדי של החבצלת), חבצלת קטנת פרחים וכן אהל הגבישים.

 הפרחים הלבנים באים להעיד על צדקת המת. בפולקלור האירופי מסופר כי פרח השושן הצחור מסמל נשמות טהורות. והיה והוציא להורג אדם נקי כפיים, יעלו פרחי השושן על קברו להגיד צדקו. גם מקורותינו קושרים את פרחי השושן הצחורים לבתי קברות כמסופר "תינוק שנמצא בצד בית הקברות והשושנים בידו ואין השושנים אלא במקום הטומאה, טהור, שאני אומר אחר לקטו ונתן לו" (טהרות, פ"ג, מ"ז).

כאשר נשאלו כפריים בגליל    אודות המנהג לשתול פרחים לבנים על קברים, קבלנו את התשובות הבאות "הצבע הלבן הוא סימן שהאדם היה טהור ונקי", "הצבע הלבן אהוב על ידי אלוהים וימחק את חטאי הנפטר" ו"הפרחים הלבנים הם כמו הנשמה הטהורה של המתים". ממש כמילותיו של יורם בן מאיר " שַׁרְבִיט חָצָב, תִּמּוֹר טֹהַר" (יורם בן מאיר / זקיפת חושים).

בַּדִּמְדּוּמִים הָיְתָה הָאָרֶץ

מְפֻרְקֶדֶת זְמַן־מָה

בֵּין הַחֲצָבִים וַחֲבַצְּלוֹת־הַחוֹף,

כַּפּוֹת־רַגְלֶיהָ הַחוֹלִיּוֹת

טוֹבְלוֹת בַּיָּם.

מְהַרְהֶרֶת הָיְתָה

בִּבְנֵי־הָאָדָם הַבִּלְתִּי מִתְחַדְּשִׁים

הַשּׁוֹכְבִים לְבַדָּם בַּאֲרוֹנוֹת הָעֵץ הַקְּטַנִּים

בְּתוֹכָהּ

אַחֲרֵי שֶׁהַלְּוָיוֹת נִגְמְרוּ

וְכֻלָּם הָלְכוּ הַבַּיְתָה.

הַפְּרָחִים הַלְּבָנִים נָעוּ רֶגַע

בְּאֵי־נוֹחוּת.

...

הִיא זָעָה בְּמָה שֶׁיָּכוֹל הָיָה לִהְיוֹת צַעַר

אֲבָל הָיָה רַק נְשִׁימָה חֲרִישִׁית לְבָנָה

שֶׁחָלְפָה בַּחֲצָבִים

וּבַחֲבַצְּלוֹת־הַחוֹף

    (יהודית כפרי / בדמדומים)

    החצבים והחבצלות הם רב שנתיים ופורחים מדי שנה בעוד בני האדם בלתי מתחדשים. בעוד הפרחים יחזרו לאפלה הזמנית בבצל הרי אפלת ארונות העץ הקטנים, מות הילדים, היא סופית.    היופי עשוי להמתיק את המוות החזק אפילו מהאישה השכולה וכל נהימת לבה נשימה חרישית לבנה המתנחמת בחצבים ובחבצלות.    תחילה היה שדה חבצלות וחצבים שלאור מות הילדים חשו אפילו הם, סמלי האבל, אי-נוחות. החבצלת הקטופה לשימה על הקבר היא חלופת העצב ונשימת האם מרעידה חצבים וחבצלות בתמורת הצער.

 בפולקלור המקומי ישנם ספורים הקושרים הופעת פרחים לבנים כעדות לצדקת המתים שנעשה להם עוול בחייהם ותומתם לא נודעה. סיפור דרוזי מבית ג'אן (ארכיון הסיפור העממי מס' 16288): "החטיא סוקין את אנשיו שהפכו לשודדים ולרוצחים. הנסיך הישר מועדאד יצא למלחמה כנגד הרשעים ובדרכו פגש את סאלחה בתו של אחד ממנהגי הרוצחים. הרדימה סאלחה את אביה ואנשי חבורתו ואותתה לנסיך שהגיע והיא ואנשי הנסיך רצחו את השודדים כולל אביה של סאלחה. סוקין המנהיג ברח והגיע לביתה של זקנה המארחת אותו, בלילה לאחר שנרדם הפכה עליו הזקנה את התנור והוא נשרף. סאלחה הישרה חיה כצדיקה ומתה בתולה ועל קברה צמחה חבצלת, הנסיך מועדאד שמר עליה ושלטונו התחזק לאחר שהוכיח את גבורתו."

ובחזרה לנתן יונתן:

הָיוּ שָׁם קוֹנְכִיּוֹת רֵיקוֹת שֶׁנָּהֲמוּ קִינָה שֶׁל יָם

וּבֵית עָלְמִין עַל הַגְּבָעוֹת

וּשְׁנַיִם שֶׁחָלְפוּ דוֹמָם

בֵּין הֶחָצָב, הַקְּבָרִים וְהַשִּׁקְמָה.   

 (נתן יונתן / החול יזכור)

    אבותינו נהגו לתחום את נחלות בני ישראל בשורות שורות של חצבים שהועתקו לצורך במיוחד.

"מאי חצבא, אמר רב יהודה אמר רב – שבו תיחם יהושע לישראל את הארץ". (בבא בתרא, נו:ע"א). החצבים מעמיקי השורש סימנו את הגבולות בחורף ובאביב בעלים הגדולים והבולטים ובקיץ בעזרת עמודי הפריחה שומרי הגדר לבל תיפרץ. הד לכך מוצאים אצל יצחק שלו:

" מְנַשֵּׁק מַצֵּבוֹת אֲהוּבוֹת שֶׁמֵּעֵבֶר לַגְּבוּל

לְאֵלוֹת עֲתִיקוֹת שֶׁנוֹפָן מִקְדַּשׁ אֵלֶם וְזְבוּל

לְשׁוּרַת חֲצָבִים לְבָנָה בֵּין יְבוּל לִיבוּל"…

    (יצחק שלו / המשורר, המדינאי, והחיל) .

 וכן גם אצל יורם בן מאיר:

" יָרַדְתִּי מֵהַר גִּלֹּה אֶל

מָקוֹם גִּבְעוֹלֵי חֲצָבִים

שָׂמוּ חֹק בֵּין

רְחוֹב בֵּית גַּ'אלָה לְבֵין גְּבוּלֵי

הַדַּעַת. "

    (יורם בן מאיר / *; בית ג'אלה ).

                                                              *

    אצל עמירה הגני החצב כואב עבורנו את תמורות העונה.

"מִן הַקּוֹצִים כְּאֶצְבָּעוֹת שְׁלוּחוֹת מְגַשְּׁשׁוֹת אֶל אֲחִיזוֹת לַחוֹת

בִּכְאֵב חוֹשֵׁק שִׁנָּיו, לְאַט עוֹלִים

הַחֲצָבִים כְּמוֹ שַׁבְּלוּלִים עַל גִּבְעוֹלִים

הִנֵּה הַסְּתָו, כִּמְעַט עַכְשָׁו וְכָאן

אִם תְּבַקֵּשׁ יִהְיֶה לְךָ סִימָן

...קוֹלְךָ נִחָר, עֵינֶיךָ נְכָאִים.

אֶמְצַע הַקַּיִץ. אֶמְצַע הַחַיִּים."

                               (עמירה הגני / *)

    סוף הקיץ כלו קוצים יבשים כאצבעות מאיימות המחפשות אחיזה לחה משהוא חי. החצב מתייסר בפריחתו האטית בעונה קשה זו והפרחים כאותם שבלולים לבנים הנצמדים בעונה הזו לגבעולים יבשים ולגדרות.

    השבלולים הם בתרדמת קיץ והם עלו על הגבעולים להימלט מטורפיהם שעל פני הקרקע בעוד החצב עולה כסמל חיוניות.    הסתיו מגיע והצופה מחפש סימן בקול ניחר ועיניים נכאות, החצב שהופיע באמצע הקיץ - סימן לא לסופיות אלא לאמצע החיים לתקווה עבורנו.

    וכך היה החצב לגבול בין עולם החיים לעולם המתים, בין עונת הכמישה לעונת הצמיחה ובין חלקותיהם של בני האדם בעולם הזה ובעולם הבא.