HEARTIVUSM dance     in     peace 107  במוזיאון תל אביב / מארי רוזנבלום

בדרך למוזיאון מתחיל הכאב, פחד מתנחל בי לאיטו, הלב מגביר קצב, השם של האירוע, "ריקוד בשקט 107" – הכל יוצר מתח.

"מופע אומנות רב תחומי הנוגע באומץ, בשבר ובחוויה האנושית מתוך כוונה ליצור מרחב של איחוי ותקווה שנולד מרגעי 7  באוקטובר ומציע מסע של איחוי ותקווה." כך כתוב.

בכיכר החטופים, בכניסה למוזיאון תל אביב, בלובי, מונחות תוכניות ההזמנה . תוכניות ורודות, מרמזות על משהו מתוק, סוכריות.... מכניסה את התוכניה לתיק. לא קוראת. יודעת, זהו מופע קשה, קשה מאוד העוטף אותי בחמלה אך לא מרחם.

המופע מוקדש לכולנו – לקורבנות, לניצולים, לעדים ולמדינה שלמה שנדרשת לעבד, להתמודד ולצמוח מחדש מתוך השבר- המופע מוקדש לכולנו – לקורבנות, לניצולים, לעדים ולמדינה שלמה שנדרשת לעבד, להתמודד ולצמוח מחדש מתוך השבר.

אכן, זהו מופע קשה, קשה מאוד, עוטף אותי בחמלה, לא מרחם.

"ריקוד בשקט 107"   ניפתח בדקה שבין 6:28 ל-6:29 בבוקר ה־7 באוקטובר וממשיך ב־80 דקות מרוכזות המסמלות את המאורע שהתחולל ועודו נמשך. בארוע, די בתחילתו מפזרים שאריות קטנטת של בדים, קרעי בדים. אספתי כמה מהם. אדביק אותם על ציוריי-אדביק שברים שלא התאחו.

זאת הזמנה למרחב למפגש ועיבוד קולקטיבי לטראומה, טרנספורמציה ממצב קיפאון, מתקפה ובריחה לבחירה מחודשת בחיים- לקהל, לאמנים, למתאבלים, לאדמה. מסמל את אותו רגע בו באנו לרקוד, זה שהפך לנקודת המפנה בחיינו וכעת מבקש לבחור בחיים ולהיפרד לשלום.

Dance in Peace 107 נוגע באומץ בשברים מתוך כוונה לאפשר מקום לאיחוי ולהדהד פעולה של תקווה. זאת הזמנה למרחב למפגש ועיבוד קולקטיבי לטראומה, טרנספורמציה ממצב קיפאון, מתקפה ובריחה לבחירה מחודשת בחיים.

"תהליך היצירה על 107 Peace In Dance החל בימים הראשונים שלאחר הטבח. האמנים עברו בין תהליכי אבלות אישיים, ימי מילואים, הצפה של טראומות וימי ביטולים עקב אילוצים ביטחוניים. המציאות הזאת נוכחת כמקטעים במונולוגים, ריקוד, שירה, תפאורה ומוזיקה. הדמויות והסיפורים נוצרו מתוך המשתתפים ובהקשבה למצב."

על הבמה, במרכזה יושבת אשה וגבה לקהל, ללא תזוזה, כמו קפא בה הזמן "ועמדו עד בלי נוע ואין אות אם חיים הם או ירויים".*

היא יושבת. לא זזה. לא זזה הרבה זמן.

שמלתה אדומה ענקית, קטיפה בוהקת מתפרסת לכל סנטימטר באולם.

דנה ספיר היוצרת מוסיפה "למעשה, אנחנו רוקדים את מה שהלב עוד לא מסוגל לבטא במילים. כל צעד הוא בחירה מחודשת בחיים, כל תנועה – בקשה לאיחוי משותף."

דנה ספיר מייסדת Heartivism**, הינה יזמית ויוצרת רב‑תחומית – במאית, כוריאוגרפית, מפיקה וכותבת. מפתחת השפה התנועתית  Cinematic Movement , יצירותיה הוצגו בבמות בינלאומיות וזכו בפרסים. 

אני מציינת את כל הקרדיטים וזאת בשל עבודתם המיוחדת, הענקית במופע זה.

קרדיטים:

יוזמה, בימוי, הפקה, כוריאוגרפיה, תסריט: דנה ספיר

 עיצוב פסקול: נעם הלפר תלבושות: שחר אבנט, איה לצטר  שירה: קמא קמילה אודיו מוקלט: מעוז ינון, ויקטוריה חנה, נסרין אבו באקר  אמנית פלמנקו: שרון שגיא  אמנית אווירית: דניאל בלכמן

במופע משתתפים 15 אמנים והוא משלב מחול מודרני, מוזיקה חיה, אופנה, וידאו־ארט, תפאורה, פלמנקו, אמנות אווירית, פסקול מקורי ושירה.

רקדנים יוצרים: איתמר גלינה, יוסי דניאל, שקד ורנר, ליעד תבורי גינוסר, גרגורי לב, אתליה גלינה, שרון ולבסקי, שחר קפלינסקי, מעין סיני , תופים: ניר מרדן  תפאורה: אליאן לולה קצ׳קה  וידאו ארט: אודי קסלסי Noor , עיצוב פוסטר: YONIL

זה לא עוד מופע, זאת חוויה. כל מילה נכתבה מתוך הקשבה. כל תנועה נוצרה מתוך האמת של מה שאנחנו עוברים. זה לא בידור - זה מרחב בטוח לרגש..

משתתפים נוספים במופע: כלניות, שכבר אינן מסמלות את א"י היפה, כתמי צבע אדום, הליכה במדבר שלא נגמר, זעקת מחאה, עילוי נשמות, מלאכים, שברים, משק כנפיים, שמים וארץ, קרעים, קרעים, קרעים, דופק אנושי ותפילה לאור מתוך החשכה.

תם הארוע. יוצאים בשתיקה.

הארוע ניתן לי כמתנה. מתנה יקרה וכואבת. היום היה ארוע בירושלים. רצח, שוב שואה.

תם ולא נשלם!!

הערב מלווה בטקסטים, המצורפים כאן, שנכתבו בכתב ידם של נופלים ונרצחים במלחמה ואלה שמותיהם:

אביה גנות (אנא בכח)

שגיא עידן (כלניות)

רם איתמרי (SWAN)

לילי איתמרי (אני ישנה וליבי ער)

ליאור סימנוביץ' (מעוז ינון)

עלמנאו עמנואל פלקה (נשמה כנופה)

דניאל לוי לודמיר (אנגלית)(FREEDOM)

עמית מן

סלמאן חבקה

שני גבאי

יהי זכרם אור

לא אוותר, אוסיף את כל מילות השירים - המלל הכאב והלב........

"

נשמה כנופה

לב מכונף, רקדת גבוה, 

והשחר לפתע נקרע בצרחות

רדפת מפרש, התגרית בים 

ודאית אליי חזרה על רוחות

הכנף שלך שבורה, נגררת

משאירה בחול שביל מסומן

ככה לא תוכל לעוף 

אך מי מחליט שתם הזמן?

הלכת, לאן? לא לגמרי בטוח

אבל הסימנים שלך עוד כאן 

לב מרוסק לא עף ברוח 

אך מי מחליט שתם הזמן? 

מלחמה-

תגביר ת'ווליום.

עד שהתפיסה 

שעם אחד עליון ו-האחר נחות

לא תינטש ותעלם אחת ולתמיד - בכל מקום יש מלחמה.

עד שתעלם החלוקה בין אזרחים סוג א׳ ואזרחים סוג ב׳,

עד שמוצאו של אדם לא יהיה חשוב יותר מהיותו אדם

מוכרזת  - מלחמה!

עד שזכויות האדם הבסיסיות יובטחו – בצורה – שווה – לכולם – 

בלי הבדלי גזע ולאום 

אז נגיד כולנו - מלחמה!

מלחמה במזרח

מלחמה במערב

מלחמה בצפון

מלחמה בדרום

תהיה מלחמה

ורוחות מלחמה ינשבו

כל עוד מנצחים עלינו, המשטרים השפלים והאומללים

שמחזיקים את אחיותינו ואחינו בעזה, כן

בעזה, כן

אנשים חיים בתנאים תת-אנושיים

גם שם, גם פה חפים מפשע 

הכל חרב

בכל מקום מלחמה

ועד היום ההוא

לא נדע שלום

נצלצל בכל הפעמונים

ניאבק בכל הכוח

בקולות שקובעים שמלחמה היא שלום 

כי אנחנו יודעים מה על הכף

הכל על הכף

הטוב מול הרע, הטוב מול הרע, הטוב מול הרע

הברור

יש אנשים, אחרי שהם ספגו יותר מדי ונדחפו אל מעבר לסף הסבל, פשוט קורסים, מתמוטטים ומוותרים. אולם אחרים, אף שהם לא רבים, מסיבה כלשהי תמיד יהיו בלתי מנוצחים. אנחנו פוגשים אותם בעיתות מלחמה וגם בעיתות שלום. יש להם רוח שעשויה ללא חת, ושום דבר, לא כאב, לא עינויים או סכנת מוות יגרמו להם לוותר. 

וכשהוא נאבק ונלחם כדי למנוע מעצמו ליפול מצמרת העץ, לפתע התחוור לו שהוא עומד לנצח. הוא הרים מבט וראה אור בוהק מעל מי האגם שהיה כה זוהר ויפה, שהוא לא הצליח להפנות את מבטו. האור קרא לו, משך אותו, והוא צלל לעבר האור ופרש את כנפיו.

היא רצה החוצה. היא נפלה על ברכיה ליד הגוף הקטן של בנה היחיד.

״יקירי!״ היא זעקה. ״ילדי היקר! מה קרה לך?״

Your freedom is the end of me

our freedom is the end of me

I own you, damn you

But I'm on the floor

Come rescue me

Tears ain't blood but, oh, how they flow

For you, that freedom's your goal

But I'm telling you

Your freedom is the end of me

No sympathy

No sleep, can't eat, I'm skin and bones

I feel the jones, please come home

It's getting late

But I'm telling you

Your freedom is the end of me

, I'm still alone

Warm cup of tea

מעוז ינון:

i was sleeping at night

crying

my entire body was in pain

and through my tears i could see everyone crying

the entire humanity was crying with me

our tears went down on our face to our bodies

our bodies were wonded, dameged from the war

and then our tears washed our bodies and healed it

making it - hole

hole again

and then our tears went down to the ground, and the ground was red from blood

our tears washed the ground from blood

purifying the ground

and then the ground was beautiful and shining  

and on that ground i could see the path

(the path to peace?)

and immediately i knew

that this is the path i must choose

—---------

i was sleeping at night

crying

i could see everyone crying

בלילה ישנתי ובכיתי.

כל גופי היה מלא כאב.

ובתוך הדמעות שלי, יכולתי לראות את כולם בוכים.

כל האנושות בכתה יחד איתי.

הדמעות שלנו זרמו על פנינו אל גופנו.

גופנו היה פצוע, פגוע מהמלחמה.

ואז הדמעות שלנו שטפו את גופנו וריפאו אותו, והחזירו אותו להיות שלם. שלם שוב.

ואז הדמעות שלנו זרמו אל הקרקע.

והקרקע הייתה אדומה מדם.

הדמעות שלנו שטפו את הדם מהקרקע, וטיהרו אותה.

ואז הקרקע הפכה ליפה וזוהרת.

ועל הקרקע הזו, יכולתי לראות את הדרך.

ומיד הבנתי שזו הדרך שעליי לבחור.

בלילה ישנתי ובכיתי.

יכולתי לראות את כולם בוכים.

טקסט של ויקטוריה חנה -

אני בת ירושלים, קרויה על שם 2 הסבתות שלי - ויקטוריה ממצרים, וחנה מאיראן. שתיהן חותנו בעל כורחן כילדות ,

כאילו אני רואה את התוך של הצורה, כאילו אני נוגעת בבפנוכו

זה בזכות זה שזה נשבר, אני יכולה לראות מה יש בפנים

עברית אנגלית ערבית.

קמילה - אמור

אור

אמור אמור אמור

בבטני שרפה פשטה

אנא בוא כבה אותה

מי יכול אם לא אתה

בבטני נפער לו בור

*מגש הכסף, נתן אלתרמן

** Heartivism   הוא מיזם תרבותי‑אומנותי-חברתי שקם כדי לתעד, להביע ולפעול לאיחוי ותקווה באמצעות אמנות. אמנות שאכפת לה. המיזם פועל להגברת חוסן קהילתי ואישי, שיקום, הסברה בינ״ל, הנצחה ושינוי תודעתי – מאמין שככל שהטראומה קולקטיבית היא דורשת שיקום קולקטיבי ותרבות יכולה להיות כלי מניע, מעצב ומשקם.

הייתה, התרשמה וכתבה: מארי רוזנבלום "בכוון הרוח"