ְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ

לְנִיקוֹלָא וּלְבוֹרִיס

שיר:

הבית הוורוד/ שׁוֹשַׁנָּה וִיג

כְּשֶׁכָּל כֶּתֶם עַל הַקִּיר

זָעַק אֶת שִׁמְךָ

וְצֶבַע הַקִּיר הַוָּרֹד

עָטַף וְגַם חָנַק אוֹתִי,

לֹא יָכֹלְתִּי לְהַנִּיחַ רֹאשִׁי

עַל הַסַּפּוֹת הַמַּלְכוּתִיּוֹת שֶׁבָּחַרְתָּ

לֹא יָכֹלְתִּי לְבַשֵּׁל בַּמִּטְבָּח שֶׁעִצַּבְתָּ 

אֶת הַכֹּל הִשְׁאַרְתָּ וְהָלַכְתָּ

כָּכָה בְּפִתְאוֹמִיּוּת בַּבַּיִת הַזֶּה

שָׁקַעְתִּי בַּחֹדֶשׁ וָחֵצִי הַזֶּה

מְיַסֵּר אֶת עַצְמִי

׳אֵיךְ אַמְשִׁיךְ כָּאן לִחְיוֹת

בַּבַּיִת בִּרְחוֹב בְּצַלְאֵל

וְשָׁקַעְתִּי וְשָׁקַעְתִּי וְשָׁקַעְתִּי׳

הַבְּדִידוּת הַזּוֹ

שֶׁהִשְׁאַרְתָּ קָרְעָה אוֹתִי לִגְזָרִים

׳לֹא מוּכָן לְדַבֵּר אֶל קִירוֹת

אֲנִי בָּא אֵלֶיךָ

אֲהוּבִי,

זוֹ בְּחִירָתִי.׳