סיפור:
דו-שיח זוגי נדיר / מיכאל רייך
משסיים בנימין להשקות את הוורדים שכמעט וקמלו בגינת הבית המשותף, קפל את צינור הגומי הישן, הניחו במקומו, שטף את ידיו וצעד לאטו במעלה מדרגות הבית אל דירתו. "לא פשוט לעלות רגלית שלוש קומות כשאינך צעיר עוד" – הרהר. נושם ונושף אך בצעדים זהירים, נכנס הביתה. ניכר עליו שהשתדל שלא להקים שאון. פנה לחדר השינה ועצר ליד השידה הישנה שבסלון הבית. עד מהרה גילה גיליון נייר מונח עליה. הוא נמלא סקרנות. אתמול בערב לא היה מונח דבר על השידה. כשקרֵב את הגיליון אל פניו, זיהה מיד את כתב היד של אשתו. וכה נכתב בו:
"לא אחת מהרהרת אני בקשר האינטימי, שבין טיפות הגשם היורדות מן השמים לבין רגבי האדמה החמים. טיפות טיפות של מים צונחות משמי המרום ומרוות באהבתן את הרגבים הצמאים. כל הקיץ מייחלים להן הרגבים בסבלנות אין- קץ עד שהרטובות הללו מואילות בטובן לבוא. ולא סתם לבוא. מלוות רעמים וברקים והתרגשות גדולה של היקום. העצים, כדרכם, עומדים מן הצד ומחייכים את חיוכם הלח ומאזינים בשקט להמיית הרוח. בחצר ביתנו, מלחלחות טיפות הגשם את פנַי, מעירות בי את חושַי וגעגועי לבית אבי. מספרות לי על ימים רחוקים שהיו ולא ישובו עוד."
בנימין התחייך אל נפשו פנימה. התיאור הרגיש והלירי נגע אל לבו. הוא מיהר אל חדר השינה ונשא עיניו אל אשתו בנימינה ששכבה במיטתם על צידה בתנוחה עוברית. "תקשיב לי?" – שאלה האישה בקול שקט. "חשבתי שישנְתְּ."- השיב. "לא ישנתי. אני במעין דיכאון קל... בטח לא אכפת לך." "ברוך השם" – השיב לה בחיוך זעיר. "מה ברוך השם? הלא אמרתי שאני בדיכאון..." פניו הרצינו. "תגידי, את כתבת את הקטע הזה? בעצמֵך?" נופף בידיו מול פניה את גיליון הנייר. היא הנהנה בראשה. "יפה יפה.." - החמיא לה. "כן, כתבתי את זה במסגרת תרגיל שהוטל על תלמידי הסדנא לכתיבה יוצרת. נתבקשנו על ידי המנחה לתאר יחסי גומלין בין מספר מרכיבי טבע הניצבים לפתחנו על פי עונות השנה, כמעט בהופעה יום יומית, סמוכים להווייתנו. ישבתי לכתוב וזה מה שיצא לי. על פי החיוך שלך, הקטע שלי מצא חן בעיניך, נכון? " "מאד" – השיב בנימין - "ומה שמשמח אותי במיוחד זו העובדה שאת מתקדמת יפה בסדנא." "תודה". בנימין הרהר רגע קל ושאל: "תגידי, אני הולך להגיד לך עכשיו משפט די ארוך. יש מצב שתאזיני לי בסבלנות, מבלי לקטוע אותי באמצע?" "טוב, דבֵּר, אני שומעת. אבל בקצרה."
"יקירתי, אמרתי שאני הולך לומר משפט די ארוך..."
"הבנתי , הבנתי. לא צריך לומר לי דברים שוב ושוב. לפחות שא נאומך באופן תמציתי. כמו שאני אוהבת." "בדיכאון, אמרתְ קודם"?
"כן."
"תראי, בצלו של כל דבר רע בעולם הזה, מסתתר דבר טוב. ולהפך. אין רע מוחלט או טוב מוחלט. ככה מתנהלים העניינים בפלנטה הגחמנית שלנו. אני משוכנע שהדיכאון שלך מבשר טוב וראייה לכך...."
"הבנתי, הבנתי." – קטעה כמצופה את נאומו והוסיפה באירוניה:
" אני חושבת... עוד מעט אשתחרר מהדיכאון שלי ועולמי ימתק לי כדבש..." שתיקה ארוכה נפלה בחללו של עולמם. שני בני הזוג שקעו במחשבות. לפתע, בלי אזהרה מוקדמת, פלטה בנימינה:
"תגיד בנימין, מה לדעתך אלוהים חושב עלינו, בני האדם שברא? "
"למה?" תמיה היה האיש על שאלתה של רעייתו.
"מה למה?"
"למה את שואלת ? הלא זה עניינו של אלוהים... אבל אם את כבר שואלת...אמממ... דומני שיש לי תשובה לשאלתך. לנוכח המצב, הוא כנראה אומר לעצמו כך: "כל כך הרבה דברים טובים בראתי למען האנושות. זאת אומרת, למען הצֶבֶר הענק הזה של בני האדם. באמת דברים יפהפיים, אבל בני האדם אף פעם אינם מרוצים. תמיד כפויי טובה. לא רק שאינם יודעים להגיד יפה תודה, נתקבל אצלי מידע שלאחרונה, בחוצפתם כי רבה, החלו לפקפק בעצם קיומי... או אז, מתמלא אנוכי חרון-אף קשה ברמת הר געש ואוזניי פולטות עשן רק מן המחשבה הזאת... ומי אומר את זה? הנמושות הללו, הקטנים, החד-פעמיים שכל נחש אידיוט יכול לשכנע אותם לעשות שטויות. בקיצור, אלה שעולמם צר כעולם נמלה, כדברי המשוררת. לפעמים, בתחושה רגעית של דז'ה-וו ישן, מתחשק לי להביא עליהם איזה מבול קטן רק כדי שיחזרו לגודלם הטבעי ויתאפסו על עצמם. נכון, בינתיים, אינני עושה זאת. ככלות הכל, אל רחום וחנון אני... עם זאת, לעולם אין לדעת. גם לסבלנותי הקוסמית יש גבולות." משסיים בנימין את דבריו, הישירה בנימינה מבטה אל בעלהּ. על פניו הייתה נסוכה הבעה של שביעות רצון עצמית. "מחיאות כפיים, בנימין. היית גדול." האיש קד קידה לעומתה, גחן אל ראשה של בנימינה, אחז בכפות ידיו משני צדי הראש ונשק לה על מצחה.
"הדיכאון חלף עבר לו והניצנים נראו בארץ "- אמרה מאושרת.
"יופי, בנימינה. ידעתי שזה יקרה. תמיד בתום החורף, מגיע האביב."
