על הסרט התה של דליה מטיל צל על  הר פוג'י /  זמירה פורן

הסרט המופתי "התה של דליה מטיל צל על  הר פוג'י"

הוא יצירה חכמה  עדינה ועוצמתית כאחת.

זוהי יצירה קולנועית פואטית בעיני.

  זוהי שירה צלולה.

 הבמאי אורן גרנר מצליח ליצור קומפוזיציה שעשויה כמעשה רקמה חכמה

 של נקודות מבט ומטאפורות בתנועה

של חפצים בחלל עמוס בדידות.

כמה צער ואיך השקט נרקם לתוך החלל.

 כמה פעמים צפיתי בסרט

ובכל פעם נתגלו לי רבדים חדשים מפתיעים ומעוררי רגש ומחשבה,  כמו ביצירת אמנות מורכבת ועמוקה.

 השחקנית המרכזית בו היא אהובה קרן, 

אנו עוד זוכרים את פניה היפות ומשחקה המדויק

 מ"עשה שאדע"

ומ "מפריח היונים" ועוד.

בסרט זה היא מגיעה לפסגה במשחקה הנקי, השלם והאנושי. 

נדמה  כאילו שאין כאן שחקנית אלא אישה שמביאה את  החיים שלה עצמם.

 אהובה קרן מחזיקה על כתפיה את כל החוטים ונעה בטבעיות מופלאה בתוך החלל.

 בסרט קיים מתח בין מערכות ניגודים;

 בין חוץ לפנים,  שקט ורעש,  דיבור ודממה, לבד ועם אביגדור, אשה וגבר, חי ודומם.

   החפצים הם כבני אנוש; מכונת הקילוף,  התנור,  הפרח, החצר השולחן העיתון המיטה. כולם יחד הופכים לבני ברית לדילמות.   כל זה יוצר תמונה שנעה בין עולמות.

 המוסיקה חלומית וארצית, ומתלבשת כמו מגע קסם על המרחב.

 הצילומים מחוברים כמעשה מרכבה מעודן לטקסטים הפואטיים.

 פרס אופיר ב16.9

ראוי שיהיה

בימוי: אורן גרנר 21 דקות