מסה:
איזה אלוהים נמצא גם בפרטים הקטנים מסה מאת בנימין אלקובי
(''אז למה לנו כל העניין הזה ?
למה לנו כל העניין הזה ?
מוטב שנלך בגדולות.
מוטב שנלך בגדולות.''
דויד אבידן )
באחד הקונטרסים שנמצא בספרייתי משיחותיו ('דברי תורה וחסידות') של הרב מנחם מנדל שניאורסון, הלא הוא הרבי מלובביץ' - מאות קונטרסים יצאו תחת ידיו בימי חייו - ומופיע תחת הכותרת 'דבר מלכות', נתקלתי בציטוט שלו מאיזו התעסקות הלכתית של הרמב''ם ( הרבי מלובביץ' החזיק מאוד מהרמב''ם, כדי-כך שקבע הלכה למעשה לכל עדתו, עדת חסידי חב''ד, ובעצם לכלל ישראל, ללמוד באופן יומיומי מתוך הרמב''ם, כתחליף לחוסר-יכולתנו או חוסר-אפשרותנו לעסוק תדיר בתלמוד ממש ; שכן הרמב''ם, במיוחד בספרו 'היד החזקה', משמש תמצית וסיכום של כל הדיונים ההלכתיים שבתלמוד ), התעסקות דינית-הלכתית על חודו של הדיוק 'האטומי' בשאלה ' מהי פאת שדה', מושג שמופיע במקור בתורה, כידוע, תחת הנושא הגדול של 'לקט, שכחה ופאה' ; או אולי משהו אחר ובדומה.
אותי העסיקה מחשבה אחרת בכל העניין הזה, והיא : כמה יכול היה האיש המופלא הזה, הרמב''ם, שהיה רופא בכיר ומומחה דאז – הרופא הראשי בארמון מלך מצרים - פילוסוף אריסטוטלי בקנה-מידה עולמי, שהפילוסופים הלא-יהודים בני דורו כינוהו בשפתם 'מיימונידס', וממנו הושפעו בין-היתר שפינוזה, תומס אקווינס ואנשי הגות נוספים על-פני כל הדורות, לעסוק ברומו של עולם ויקום, בכל התאוריה הזו, שהושפעה כידוע מן התפיסה היוונית-האריסטוטלית, ואחר-כך זלגה אל רבי משה דליאון, שטוענים כי הוא המחבר המקורי של ספר 'הזוהר', ומשם אל הקבלה של האריז''ל , ואל הקבלה האחרת – התאוריה על-דבר כך שכל היקום וכל העולם, הפיזי והמטפיזי, עשוי גלגלים גלגלים, מעין טבעות קוסמיות, מה שאחר-כך בשפת הקבלה כונה בשם 'עולם הספירות', ליתר-דיוק, עשר ספירות.
ובכן, אותו הרמב''ם, שראשו היה נתון ברומו של קוסמוס ובסוד הקיום האלוהי והאנושי, לא בחל לעסוק בקטנות שבקטנות שבהלכות היהודיות היומיומיות. החל מקימתו של היהודי, ועד שהוא שוכב לישון.
המסורת ההלכתית הזו, שמקורה במקרא, אחר-כך ב'זוגות', בתנאים, במשנה, במשניות החיצוניות שלא נכנסו לקאנון הרשמי שעליו חתם רבי יהודה הנשיא, ולכן המשיכו להתקיים כמסורת שבעל-פה ('ברייתות') בתוך המשנה עצמה, באמוראים, בתלמוד, בסבוראים, בגאונים, כגון רבי סעדיה גאון, בפוסקים הראשונים, הרי''ף (רבי יצחק בן- יעקב אלפאסי ), הרא''ש (רבנו אשר), הרמב''ם הנזכר, עבור לפוסקים האחרונים, כגון ר' יוסף קארו, בעל ה''שולחן ערוך', ה'בן איש חי', שהשתית את ההלכה ע''פ שיטת הקבלה, ועוד, עד הרב עובדיה יוסף -
כולם כולם, בלי יוצא מן הכלל, עוסקים בצורה מדוקדקת וקפדנית בהלכות היהודי בכל רגע ורגע בחייו, בכל שלבי חייו, ב'רחל בתך הקטנה' : בחג ובחולין, בביתו ומחוץ לביתו, בבית-הכנסת, בגפו או בציבור ; בשאלות כגון מה הפסוק הראשון שהיהודי צריך לאומרו מיד שהוא פוקח את עיניו עם שחר ; כמה פעמים הוא נוטל את ידיו ובאיזו יד להתחיל (!), ימין או שמאל, באיזה סדר יש להתלבש, איך לכרוך את מנעליו. דיני חינוך. דיני לימוד תורה. דיני סעודה. דיני נימוסים. דיני בריאות. דיני מסחר. דיני חקלאות. דיני מעשרות. דיני כלכלה. דיני רכוש. דיני בניה. דיני שותפות בעסק. דיני תחרות עם בעל-עסק אחר. דיני הונאה. דיני בריאות וכיצד לנהוג בעת מחלה. סוגי מחלות, וכיצד יש להירפא מהן. ומה ומתי יש לברך על-כך בבית-הכנסת. דיני קרבנות (בהנחה ובתקווה שיום אחד בית-המקדש ייבנה). דיני אבלות. הכל מכל כל, בקשת המקסימלית של חייו של האדם היהודי, מהולדתו עד מותו.
בעל ספר 'התניא', מיסודות תורת חסידות חב''ד, רבי שניאור זלמן מלאדי, שמשלב בתוך משנת החסידות שלו מושגים מעולם הקבלה היהודית, טען פעם, כי אם זכית והבנת את 'סוד המרכבה' האלוהי, האוניברסלי, כי אזי זה יואיל לעזור לך להבין את סוד ... מצוות לבישת הציצית.
כמוהו למשל הגאון רבי אליהו מווילנא, שהליטאים מוקירים את זכרו בכל דרך ציבורית, שהיה בקי ברזי המתמטיקה ומקצועות ה'אקדמיה' שבזמנו וכתב על-כך בחיבוריו – תכלית כל לימודיו והישגיו המופלאים בעיניו ובעיני חסידיו זו משנתו ההלכתית המדוקדקת, כמסורת ההלכה היהודית כפי שתוארה לעיל.
טענת הנוצרים מלכתחילה הייתה, שהם מהווים אלטרנטיבה ליהדות, באשר זו מתעסקת ב'אותיות הקטנות', ואילו הנצרות לא באה לדשדש בקטנות – היא, כוונתה להלך רק בגדולות. לכן זו דת שנטולה מצוות פרטניות מרובות, כגון תרי''ג המצוות שמוטלות על היהודי, שאף-הן מתפרקות לתת- דינים והלכות עד אין קץ ותכלה. כמוה אף הדת המוסלמית. הטענה כלפי היהדות שהיא מתעסקת יותר מדי בפרקטיקה, בטכניקה.
אף רבי משה בן נחמן, הרמב''ן – יוצא-דופן כמעט מקרב הוגי הדת היהודיים בעניין הזה - טוען שתכלית היהודי בעולם הזה ולקראת העולם הבא היא לא ב'פכים הקטנים' של האמונה המעשית והיומיומית, לא בטכניקה הפרטנית והמדוקדקת, בהכרתה, בידיעתה ובקיומה הקפדני, אלא התכלית היא יותר גדולה ומרוממת מכך : איכות אמונתו של האדם באחדות האלוהית, עוצמת אמונתו, נאמנותה ורציפותה המעשית במהלך חייו. אפשר אולי לומר, שזו תפיסה שמתקרבת במשהו להשקפה הנוצרית הנזכרת.
אפשר לטעון ולשאול מנגד, בינינו, ולמען היושר האינטלקטואלי, וכי איזו דיסציפלינה בחייו של בן-אנוש, איננה בנויה על מערכת מדוקדקת ופרקטית, מהחל עד התם, שעוסקת ואומרת לך ב'רחל בתך הקטנה' ? רק נביט סביבנו ונראה, למשל, את המערכת וההיררכיה הצבאית ודרכי פעולתה והתנהלותה, בכל השטחים שלה, את מערכת החינוך, את המערכות הכלכליות, מס-הכנסה, רפואה, אקדמיה, מבנה של מדינה וחוקי חוקיה – וכי בכל אלו אין הקפדה בפרטי הפרטים ובסמלים ובטקסים ; וכי שם הטכניקה איננה המהות בפועל, בסופו-של-דבר ?
אז מדוע יפי-הנפש שבקרבנו פתאום מתקוממים על הדת ודורשים דווקא ממנה שתהיה יותר גמישה, יותר 'לרג'ית', יותר 'סחבקית' ופתוחה, יותר טבעית, יותר נגישה וכללית – למה דווקא שם הרצועה צריכה להיות מותרת ?
מכל מקום, שני אנשים מכיווני חיים וחשיבה שונים, ואני מתכוון לרב אורי זוהר ז''ל מחד, ולעיתונאי אדם ברוך ז''ל מאידך, התבטאו לאמור, כי עצם קיומה של מערכת פרטים ענפה, מוקפדת, מתפתחת וארוכת שנים מאוד - מסורת שנמשכת למעלה משלושת אלפים שנה – ואנשים כה רבים במשך כל הדורות הללו, כולל אנשים גאוניים כמו הרמב''ם או הגאון מווילנה הנזכרים, או כמו פרופ' ישעיהו ליבוביץ', שיכלו בחוכמתם ובגאוניותם בקלות 'לבעוט' בכל המסורת הזו של היהדות ההלכתית, וללכת להתמקם ולהתקדם בתחומי חשיבה וידע שונים בתכלית, בחרו אמנם לעסוק גם בתחומים הללו, אך לדבוק בסופו-של-דבר במסורת היהודית הארכאית הזו, לדבוק בה בנאמנות מעוררת תמיהה.
הארכיאיות של הידע האנושי הזה והרלוונטיות שלו, שאיננה פסה מן העולם ומבני-אדם, שממשיכים להאמין באותו הידע, אף בקרב אנשים מעולים מבחינה שכלית, שמתוקף הבחירה החופשית שבידם יכלו לבחור אחרת, ובכל זאת בחרו דווקא להאמין בידע הזה ולהתמקד בו בסופו-של-דבר – העובדה הזו היא אולי הנותנת באשר לתוקף אמיתותו ואמינותו של הידע הזה.
