מסה:

על עידן המבט באח הגדול/ אבינועם חקלאי 

————-

תוכנית הריאליטי הפופולרית והממכרת ״האח הגדול״ החלה בהולנד בשנת 1999. שנה לפני כן יצא בארה״ב הסרט ״אויב המדינה״; סרט פרנויה הסובב סביב המעקב והחדירה לפרטיות דרך אמצעים בהם משתמשת המדינה והמנוצלים לרעה. לסרט זה היה מעין רפרנס דרך משחק משנה של ג׳ין הקמן, שכיכב בסרט ״השיחה״ של קופולה משנת 1974 שעסק בנושא דומה. רוח הפרנויה והנרדפות לא מניחה לאנושות, אבל יש תקופות שהיא מתגברת.

היא תמיד נושבת מסביב לשני אובייקטים של איווי; כך לאקאן.

אובייקט הקול ואובייקט המבט.

הקול יכול להופיע כ״אוטומטיזם מנטלי״-מושג שטבע הפסיכיאטר קלרמבו-באמצעות מילה המבטאת ממשי שלא עבר הסמלה וייצוג, והיא מצווה על האדם ומגנה אותו.

המבט מלווה את הסובייקט המסכן לכל אשר ילך, עד אשר הוא חש כי הוא נצפה על ידי כל העולם.

והנה, להפתעתנו האנושות מבקשת להיות נצפית, להיות נראית. ״אני רוצה שהוא יראה אותי. הוא לא רואה אותי״.

״האח הגדול״ הוא מושג המופיע בספר (שהפך לסרטים) ״1984״ שנכתב על ידי ג׳ורג׳ אורוול אודות חברה דיסטופית המנוטרת ונעקבת על ידי מבט אינסופי כדי להבטיח צייתנות לגרסה האידיאולוגית והנרטיבית של אימפריית אוקיאניה.

הספר נתפס כביקורת על המשטר הקומוניסטי באותה תקופה, אבל יותר מכך הוא מתאר תופעה נפשית בלתי נסבלת של היות נצפה בכל זמן ובכל מקום ללא מקלט ומסתור.

״האח הגדול״ הוא מנהיג אוקיאניה שתמונתו תלויה בכל מקום, לאמור: ״אתה האזרח; אתה מוּבט באופן עקבי וכל חריגה מהקו האידיאולוגי הנוקשה של ״הטוּב״ תזכה אותך בעונש״. חשוב לזכור כי יש הבדל בין שדה הראיה המתייחס למה שרואים בעולם, לבין המבט שהוא תופעה נפשית מעוררת חרדה בלתי נסבלת (וגם קצת הנאה של המציץ והמוּצץ). אין אדם אשר אינו נושא בבשרו את המבט. כי זהו העל-אני שלא ניתן להסתתר מפניו והוא אשר בוחן כליות ולב. גם אם תעשה מעשים טובים לאינספור כדי לפייסו, עדיין הוא יודע את כוונותיך ומחשבותיך המנוולות…המבט הוא זה המעכב את האפשרות להתאוות, לעבוד, לאהוב. אבל לפעמים הוא בדיוק מה שדוחף לכל אלה…

מדוע האח הגדול ולא האב הגדול?

לא רק בקומוניזם שרר השקר של שוויון ללא מעמדות כביכול. גם בהבטחה ההומניסטית-ליברלית לחירות, שוויון אחווה גלום הפיקוח הנוקשה של החינוך והתביעה החברתית לאנרכיה של ציווי בלתי נסבל לחופש, למיטת סדום המשווה בין כולם וליחסי האחווה שבין קין להבל. וכל זה עובר אינקורפורציה דרך החינוך והסוציאליזציה הבלתי נגמרת המאיימת מבפנים ומבחוץ על הסינגולרי  תדיר בגינוי, בבידוד ובאובדן האהבה.

אלא, שמה שקורא לו לאקאן ״האחר הגדול״ הוא בין היתר שיח חברתי שקיים רק בזכות זה שאנחנו מקיימים אותו והוא זה שדואג שנתנהג יפה ואחיד, אבל בפרנויה הרגילה והיומיומית ביותר, הוא מורד למעמד ״אחר קטן״, כלומר מישהו בשר ודם רב כוח שמיוחסת לו שליטה בעולם כמו זקני ציון והפרוטוקולים שלהם. ו״האחר הקטן״ הראשון הוא האח (ואחר כך השכן והחבר שהוא רעך כמוך…). והרוע, הרי הוא תמיד מיוחס לאח(ר) הזה.

באחת מעדויות שורדי החטיפה סופר כי איזה מפקד בחמאס בתוך תנאי השבי המבודדים חילק קבוצה קטנה לשתיים והורה לחטופים לשכנע אותו למה עליהם לא להיות מוצאים להורג. מי שיצליח לשכנע אותו ישאר בחיים ורק יחטוף כדור ברגל. וכך, במשך כמה שעות הוא ״השתכנע״ פעם מקבוצה זו ופעם מאחרת. לבסוף שלח אותם לתאיהם. אולי אינני מדייק בדברים, אבל הדיוק הוא בהצבעה על ההתענגות של מי שבתנאי בידוד ושליטה קיצוניים מפיק סיפוק סדיסטי מלהיות אובייקט המועקה של אחר. ההשתתפות כקהל בקרבות גלדיאטורים לוותה לא רק בהנאה של לחם ושעשועים, אלא גם באפשרות לגזור את דינו של המפסיד.

האם עלינו לגנות את תוכנית הריאליטי ״האח הגדול״ בשל כל מה שתואר כאן?

כלל וכלל לא. לולא העידון שהיא מפעילה על תופעות אנושיות ונוראיות אלה, היה יכול להיות גרוע יותר.

אבינועם