שיר:

תחיה/ יאניס ריצוס  מיוונית פסח מילין

אִישׁ לֹא דָּאַג לַגָּן הַרְבֵּה שָׁנִים.

וּבְכָל זֹאת הֵחֵל הַשָּׁנָה – מַאי, יוּנִי – לִפְרֹחַ מֵעַצְמוֹ,

הוּא הֵאִיר מִכָּל צַד עַד לַגָּדֵר –

אֶלֶף שׁוֹשַׁנִּים, אֶלֶף צִפָּרְנִיּוֹת, אֶלֶף גֶּרַנְיוֹת,

סְגֻלּוֹת, תְּפֻזּוֹת, יְרֻקּוֹת, אֲדֻמּוֹת וּצְהֻבּוֹת,

צְבָעִים, צְבָעִים, כְּנָפַיִם –

וְהָאִשָּׁה שׁוּב הוֹפִיעָה עִם הַמַּשְׁפֵּךְ שֶׁלָּהּ, לְהַשְׁקוֹת הַכֹּל –

יָפָה עֲדַיִן, נוֹחָה, בַּעֲלַת בִּטָּחוֹן בִּלְתִּי־יַצִּיב.

וְהַגָּן – כִּסָּה אוֹתָהּ עַד לַכְּתֵפַיִם, חֲבָקָהּ, כְּבָשָׁהּ,

הֱרִימָהּ לִזְרוֹעוֹתָיו. וְהִנֵּה רָאִינוּ, בִּשְׁעַת הַצָּהֳרַיִם,

אֶת הַגָּן וְהָאִשָּׁה עִם כַּדָּהּ בַּעֲלוֹתָם –

וּבְהַבִּיטֵנוּ אֶל מַעְלָה נָפְלוּ מִן הַכַּד

טִפּוֹת דַּקּוֹת עַל לְחָיֵינוּ, סַנְטֵרֵנוּ, שְׂפָתֵינוּ.