צילום דיוקן: שרית חביב ז"ל
על נפשו המיוחדת של אב ורגישותו לחיים עם אילן בלומנטל/ ראובן שבת
סיפורו של דוד (פולי) בלומנטל הוא סיפור אנושי, מיוחד מאוד, יוצא דופן, ובוודאי מקורי.
דוד בלומנטל היה בימי חייו, אדם מיוחד, בהחלט יוצא דופן, שסיפור חייו שוזר משמעיות קיומיות ויכולת עמידה מופלאה מול מצוקות אימה, נפשיות ופיזיות.
הוא יצר יצירה גולמית, על כך, הכל מפיו.
הספר נערך והובא לדפוס על ידי בנו אילן בלומנטל, כפרויקט זיכרון משפחתי אך גם כהצהרה ספרותית ומוסרית.
הוא אינו עדות במובן השגרתי, אלא יצירה המשלבת מבט מפוכח על העבר עם יכולת תיאור רגישה של מצבים נפשיים, קשרי משפחה, כמיהה לאמונה, ועמידה מול מנגנונים טוטליטריים.
הסיפור נע בין תאי חקירות קודרים ובתי כלא ברומניה של שנות ה־50 לבין נופי הילדות המשורטטים באיפוק – גבעות מושלגות, שווקי כפר, בריכות קיץ, ומפגשים טעונים עם נשים, חיילים, שוטרים וחברים.
לאורך הספר נוכחת שאלת הזהות היהודית כבסיס קיומי, לאו דווקא דתי, אלא אנושי־מוסרי, ומוצגת ברבדים: מילדות של פולקלור ומנהגים, דרך הכרה מוקדמת בפערים החברתיים, ועד עימות ישיר עם אנטישמיות ממוסדת.
דוד (פולי) בלומנטל נולד ב־1926 בעיירה טופליצה שבטרנסילבניה. נלקח לפלוגת עבודה של הצבא ההונגרי לפני גיל 18, נעצר על ידי הסקוריטטה ברומניה, חווה חקירות קשות ומאסר, הקים משפחה, ועלה לישראל.
ספר מעט על עצמך . על מחבר הספר ומה מייחד את הספר.
אני יליד בוקרשט יולי 1954, ממש לאחר משפטו ותחילת מאסרו השני של אבי. אני האדם היחיד ברומניה ששמו הפרטי נרשם בעת לידתו הן בתעודת לידה והן במירשם האוכלוסין כ -ILAN וכך הייתי ידוע לכל מי שהכיר אותי, כולל חברים בני גילי, חלקם גויים...
יש בספר כמה אלמנטים מאד לא שיגרתיים, בוודאי כשהם מקובצים יחד, כולם בחירתו והחלטתו של אבי:
אבי למעשה לא "כתב" את הספר; הוא "סיפר" אותו, באופן כרונולוגי ורציף, לסטודנטים/יות שהוא העסיק בהקלדת הסיפור מפיו. ONE SHOT ONLY. ללא תיקונים וללא שינויים.
אין בספר ולו שם אחד. של אף אחד, גם לא של בני משפחתו, או אימי ואני. אף אדם אינו מזוהה. מבחינתו דברים דומים, בנסיבות דומות, אירעו לרבים כמוהו באותן תקופות, והעלילה היא המעניינת, לא זהות הפועלים בה.
הסיפור – שכמובן לאחר העריכה כבר אינו ברצף כרונולגי, להרבות עניין – מסופר בגוף שלישי. המספר כצופה/מדווח. למעשה קובץ הוורד המקורי (ששמו במחשב היה "כל הסיפור") "נסגר" ונחתם על ידו כ"הוא", ולא בשמו. מאותה סיבת "אנונימיות" כמו העדר השמות.
מה לדעתך חשיבותו בהיבט של הכרונולוגיה ההיסטורית אבל גם הספרותית
אני לא חושב שיש לו חשיבות רבה ב"כרונולוגיה היסטורית", ואני מאמין שגם אבי לא סבר כך. זה כבד מכדי שהסיפור שלו יישא את זה על כתפיו הצנומות מטאפורית. הוא כן מאיר באור פנס אירועים והתרחשויות ספציפיים שהם חלק מ"היסטוריה", שהוא היה שותף להם, נטל בהן חלק, או צפה בהם.
מבחינה ספרותית אני חושב שהוא יצר – למעשה בעצם חייו, אבל בהכרח גם כסופר - ספר עלילתי מרתק וסוחף. פרוזה איכותית.
לעניין זה חשיבותו היא בעיקר בהעמדת תמונות, "צילומים", של פיסות היסטוריה אישיות, על רקע האירועים ה"גדולים" מסביב. אבנים קטנות בצורות, גדלים, וצבעים שונים המהוות חלקים מפסיפס גדול.
האם אביך אהב ספרות סופרים באופן שזה השפיע על חייו? והאם היה לדעתך רקע של השפעה חיצונית ספרותית בכתיבתו
בוודאי ועוד איך. אבי גדל בבית דתי אך משכיל, כבר מהדור של הסבא -רבא שלי, והייתה להם ספריה עשירה מאד בקנה מידה של אז. עשרות רבות של ספרים, הן פרוזה והן עיון, בשפות שונות. כך היה גם בביתנו.
לא לחינם זכה אבי בשהותו בכלא למעמד המיוחס של "מספר ספרים", הזכאי לתוספת אוכל קטנה על חשבון כל אסיר. בתמורה על כך ,סיפר את עלילתם המלאה של למעלה מ-30 ספרי פרוזה סיפר באופן שוטף, גם אם לא מילה במילה כמובן.
הו, כן הוא בהחלט העריך את כוחה של המילה הכתובה, בעיקר אם היא "נכונה" ואיכותית ומבטאת רעיונות חיוביים.
אני ממש לא חושב שהיתה השפעה חיצונית. ה"כתיבה" שלו כל כך ייחודית וסובייקטיבית שהיא לא ניתנת לחיקוי, וגם לא יכולה להוות חיקוי. אבל בהחלט היתה עליו השראה בחשיבה שלו ובדרך האסוציאציות שלו – וזה צ'רלס דיקנס. לא לחינם ספרים שלו נזכרים בסיפורו של אבי. למה דווקא הם ולא אחרים? מפני שאבי "נכבש" ע"י האופטימיות והתקווה של דיקנס, שהם החלקים היותר גדולים או משמעותיים בספריו. מבחינתו, אופטימיות + תקווה = כוח. יש בספר הרבה רגעי חמלה שמבטאים זאת.
הוא מתאר התמודדות קשה, בלתי אפשרית כמעט. זה יכול ללמד את הקוראים דברים?
בוודאי. מגוון של דברים:
שלא חייבים להיות בעלי כוח פיזי כדי להיות חזקים.
שמצפון הוא אלוהים פנימי תובעני במיוחד.
שטוב ורע הם שחור ולבן, וכל הבורח אל האפור פוגע בטוב.
שאין מי שלא יכול לתרום הן לרע והן לטוב, ורק הבחירה הנכונה תעיד בסופו של דבר על האדם.
