על המבט הרגשי העמוק באמנות עם רות קדרי/ ראובן שבת

רות קדרי, אמנית ותיקה ומוערכת, פועלת מזה שנים מתוך חקירה מתמשכת של זיכרון אישי וקולקטיבי. בעבודותיה נית

 לזהות מבט רגשי עמוק, אך גם מודעות צורנית גבוהה. היא מתכתבת עם מסורות של ציור מודרניסטי ומופשט - החל מציירי האקספרסיוניזם הגרמני, דרך פאול קלה וחואן מירו, ועד השפה הסימבולית של אנה טיכו ויעקב שטיינהרדט - אך שומרת על קול אישי מובהק, טעון ברגישות מקומית ובתשוקה לארגון מחדש של המציאות.

היצירה עבורה היא בראש ובראשונה תהליך של חקירה וגילוי. עבודותיה אינן רק יצירות ויזואליות, אלא מעין יומן

אישי חזותי, המשקף את מחשבותיה, רגשותיה ותפיסותיה את העולם.

ספרי מעט על עצמך ועל התערוכה החדשה ומדוע קראת לה בית

נולדתי בארץ. גדלתי בקרית חיים עד הצבא. כשגמרתי תיכון הלכתי לצבא עם גרעין הנח"ל של הנוער העובד, אליו הייתי שייכת. הגרעין שלי נשלח להקים את קיבוץ עין גדי ובו גם נישאתי. עזבתי את הקיבוץ עם בעלי והלכתי ללמוד הוראה בסמינר בבית ברל, שהיה אז שייך לסמינר הקיבוצים. התמחיתי בהוראת מדעים (כימיה פיזיקה וביולוגיה) לגיל חטיבות הביניים. בעלי, שהיה בוגר כדורי, רצה להקים מכוורת. קנינו משק במושב גן חיים והקמנו את המכוורת. בגיל 40, עם 4 ילדים,  הלכתי ללמוד אומנות במדרשה למורים לציור ואומנות, שהייתה אז במורשה. בגמר לימודי האומנות, הפכתי להיות שם אסיסטנטית, ואחרי שנתיים לקחו אותי שם להוראה. עד הפנסיה לימדתי במדרשה לאומנות. במשך הזמן הזה, השלמתי אקוויוולנט לתואר ראשון ואח''כ שני.  קיבלתי תגובות טובות מאד על העבודות שלי, והתחלתי להשתתף בתערוכות.

בעקבות פרידה מבעלי בגיל 50, התחלתי לתהות ביני לבין עצמי מהו בית. מה אומר מושג ה'בית'. בית הוא מבנה, אבל גם הרבה יותר מזה. בית הוא מקום שבו האדם יכול להתרווח, להיות הוא עצמו, להוריד את כל המסכות ולהרגיש ביטחון. (בדרך כלל). ואז התחלתי לעסוק בזה גם בציור. אני לא מציירת בית אמיתי כפי שבית נראה במציאות, כי אני לא רוצה שהצופה ייתפס לסוג בית מסוים. לכן, אני משתמשת בסימבול של בית. רישום או ציור בית כמו שילדים בגן מציירים: ריבוע עם גג משולש. ומכיוון שאני גרה בכפר, הצמחייה גם היא מופיעה, גם היא בצורה סימבולית. עץ ההדר שנמצא בשרון בפרדסים בכל מקום, והברושים שהשתמשו בהם כשוברי רוח בשולי הפרדסים. המיוחד בציורים שלי, שאני לא משתמשת כמעט בפרספקטיבה. יש לי משטחים של צבע, ועליהם מופיעים סמלי הבתים אם ברישום או בכתם. הצבעים אינם ריאליסטים. הם תלויי מצב הרוח שאותו אני רוצה להראות. אני משתמשת הרבה במסגרות. מסגרת היא גדר, היא חומה היא ביטחון. לפעמים המסגרת שלמה, לפעמים פרוצה, ולפעמים לגמרי הרוסה. הכל לפי העניין. מכאן השם בית.

מה מייחד את התערוכה הנוכחית

חלק ממה שמייחד את העבודה שלי בתערוכה כבר הזכרתי למעלה. העבודות מתאפיינות ברבדים שנמצאים אחד על השני לפעמים לכאורה ללא קשר ביניהם. רישום על גבי משטח צבע שטוח לגמרי, או עיצוב סמלי בכתם של בית או עץ על כאילו זרימת צבעים שמתחת. הקו אצלי מאד חופשי בתערוכה הזאת. לפעמים הוא משוטט על העבודה חופשי לגמרי. לכאורה אלמנטים זרים מאד זה לזה, אבל הסך הכל מתגבש למשהו שלם. מאחר שיש בי גם צד מדעי, יש חלקים שהם מוגדרים היטב, אפילו הנדסיים, לעומת חלקים אמורפיים. אני בכלל לא מתחשבת בפרספקטיבה. ואני מרבה להשתמש בניגודים. שחור מול לבן, בהיר מול כהה, קו מול כתם, קו ישר מול עקלתון וכו'.

הדגשים הבולטים בציוריך הם שימוש בצבעים ויטאליים. אבל עם אפיונים "רזים". את נוגעת בציורים בהתבוננות פילוסופית וגם קיחומית. האם זה מביע מכלול רגשות, או מבטא בעצם כל רגש בנפרד?

אני לא מפרידה בין רגשות. כשאני ניגשת לציור – יש לי הרגשה כללית מה אני רוצה להביע או להדגיש. אני חושבת שהתת מודע משפיע הרבה מאד. למרות, שאני עובדת עם סקיצה. (אני לא אחת שבאה ושופכת צבע מן הבטן). הסקיצה היא קו מנחה. הציור מאד משתנה בזמן העבודה. השיקולים שלי הם – מה הצבע שאני עומדת להשתמש בו יקרין, ואיך הצבע המסוים הזה יתייחס לצבע שלידו, או לכלל הציור. אני הרבה פעמים רוצה לצעוק את הצבע, ואז הצבעים הם בולטים ומלאים, ומשיכות המכחול רחבות וארוכות. ויש ציורים שאני רוצה לגרום להרגשה שקטה, והצבעים בהתאם.

האם הציורים הם אוטונומיים ומדברים בשם עצמם?

כן. אני מאד רוצה שהציורים ידברו בעד עצמם ללא תיווך של האומן. ככל שזה מצליח יותר, כך אני מרוצה יותר. הם צריכים להיות אוטונומיים. הצופה יפרש אותם לפי התחושות שלו.

מי הם הצייירים הכי מוערכים בעינייך ומדוע?

יש המון ציירים שאני מעריכה. אני אתקן את שאלתך לשאלה לאיזה אומנים אני הכי מחוברת ואוהבת. אז השלושה הם לפי הסדר הזה: מטיס, וואן גוך, ופיקסו. ואני אסביר בקיצור למה אני מרגישה קרובה אליהם: את מטיס אני אוהבת בגלל הכתמים השטוחים שלו שעליהם הוא מצייר רישום בפרספקטיבה. זה כאילו שני רבדים. רובד צבע ועליו רובד של רישום. הרישום לא מחובר לצבע, וגם גולש ממנו. אני אוהבת את עוצמת הצבע, את הדקורטיביות. אצל וואן גוך – אני אוהבת את משיכות המכחול העזות ואת הצבע הכמעט נקי שלהן. אני אוהבת שהצבע הוא לאו דווקא מציאותי. אצל פיקסו – אני אוהבת את זה שהוא לא קשור למציאות של הדמויות והאובייקטים שהוא מצייר. והאלמנטים האלה שמניתי כאן – ישנם גם בציורים שלי.

 אם היית נקלעת חצי שנה לבקתה מבודדת בהרים, איזה שלושה ציורים היית לוקחת איתך ומדוע?

ציור של ון גוך – הכיסא שלו, שמביע כל כך הרבה ללא הדמות עצמה. ממאטיס הייתי לוקחת אחת המגזרות שלו. הן כל כך חיות ותוססות. תביט בהן – ואתה מקבל מצב רוח עליז. הייתי לוקחת גם ציור של רנואר. הוא מפליא בהדגשת האור בציוריו.

גלריית "המזרק"

שביל התנופה 5, תל אביב

ניהול אמנותי : לב קיפרמן

טקסט אוצרותי : נירית דהן

נעילה : 30.9.2025

שעות ביקור בתערוכה : ג'-ה' 12:00-17:30

שישי ושבת : 11:00-14:00

*בשיתוף מגזין "כאן" - מציאות ישראלית באמנות