באמצע הלילה ניתכו מהלומות חזקות על הדלת, וכאשר קם ופתח אותה נכנסו לדירה חמישה או שישה גברים לבושים אזרחית. אחד מהם הוציא תעודה מכיסו, הציג את עצמו כקצין של הסֵקוּריטָטֶה,1 והודיע לו כי עליו להתלוות אליהם לחקירה. הוא ידע שמאחורי הניסוח היבש מסתתר מעצר ממושך, אפילו של שנים רבות.

הם ערכו חיפוש בדירה, אספו כמה תמונות, ועיינו בתשומת לב רבה בשני מברקי ברכה באנגלית אשר שלחו שתי אחיותיו שבישראל לרגל נישואיו. לבסוף החליטו לצרף את המברקים לתמונות, והכניסו אותם לתוך מעטפה.

הם אפשרו לו לארוז מערכת אחת של לבנים נוסף על אלה שעליו, ולהכניס לתיק מברשת, משחת שיניים ומעיל.

במהלך כל הזמן הזה עמדה אשתו בצד והתבוננה במתרחש. הפרידה הייתה נרגשת, אבל הם ניסו להסוות את התרגשותם.

"אני אחזור, תהיי בטוחה בכך!" אמר, חיבק אותה בחום ויצא.

הוא ירד עם מלוויו לרחוב, שם המתינה להם מכונית שחורה. דלת המכונית נפתחה, ואחד המלווים הושיט לו משקפיים שבמקום עדשות הורכבו עליהם שתי חתיכות פח שחסמו את הראייה, והורה לו להרכיב אותם. הוא נדחף פנימה אל רצפת הרכב.

לאחר נסיעה של כרבע שעה נעצרה המכונית. מישהו משך אותו החוצה והתחיל לכוון אותו בהליכתו. הם עלו כמה מדרגות, נכנסו כנראה למין פרוזדור, נשמעה פתיחת דלת והוא נדחף קדימה. לאחר שהמשקפיים הוסרו מעליו, גילה כי הוא במשרד מרוהט בפשטות. מולו ניצב שולחן, ומאחוריו ישב גבר בחליפה אופיינית לסוכני הסקוריטטה. האיש שאל לפרטיו האישיים, והשווה את תשובותיו למסמכים שלפניו. שומרים חמושים ערכו חיפוש קפדני בבגדיו וגם על גופו, הם לקחו ממנו את החגורה ואת שרוכי הנעליים.

שוב הוגשו לו המשקפיים והוא כבר לא נזקק להוראה כדי להרכיב אותם. מישהו תפס בזרועו, הוציא אותו מהמשרד וכיוון אותו. נשמע צליל של דלת הזזה והוא נדחף קדימה. הדלת נסגרה, נשמעה נהמת מנוע, והוא הרגיש שהם יורדים במעלית. הוא לא ידע כמה קומות ירדו, אבל הן לא היו מעטות. המעלית נעצרה. שוב הליכה, עצירה, דחיפה קדימה, והורדת המשקפיים. הדלת מאחוריו נסגרה, והוא מצא את עצמו בתוך תא מואר בנורה אחת שהשתלשלה מהתקרה, מוגנת ברשת ברזל צפופה. בתא היו שתי מיטות, אחת מעל השנייה, לא היו חלונות והאוויר היה דחוס. ברקע נשמע רחש שבקע מחריץ באחד הקירות. הוא הרגיש משב רוח, והבין כי דרך החריץ מוזרם אוורור לחדר. לאחר כמה דקות פסק הרחש ויחד אתו פסק גם משב האוויר. האוורור הופעל פעם בשעה.

על אחד הקירות היה תלוי קרטון מרובע, עליו הודבק דף נייר ובו נוסח הפנייה המנומסת אל השומרים, והוראות להתנהגות העציר בתא: שמירה על שקט מוחלט, איסור שינה מעבר לזמן המותר וחובה להפנות את הגב לדלת בכל פעם שזו נפתחת. אחרי שקרא את ההוראות, התיישב על המיטה התחתונה.

הוא ניסה לארגן את מחשבותיו, אך ללא הצלחה. הן קפצו מאשתו אל הוריה, מהקורות אותו בשעות האחרונות, אל מה שמצפה לו בעתיד. הוא ניסה גם להתכונן לשאלות שבוודאי יישאל בחקירתו, אך לא הצליח להתרכז.

הוא ידע כי אנשים המגיעים למרתפים האלה לא תמיד יוצאים מהם, גם גורלם של אלה ששרדו את החקירות לא מובטח. הוא היה שמח להתפלל להצלה, אבל על האמונה ויתר כבר לפני שנים רבות.

הספקות הראשונים באמונתו הופיעו אצלו בעקבות ספרים שקרא ושעסקו בהופעת החיים על כדור הארץ. בייחוד הושפע מהספר "מוצא המינים" של צ'רלס דרווין, אך ייתכן שהדבר המובהק ביותר שהרחיק אותו מהדת היה טקס ה"כפרות", שערכה המשפחה לפני כל יום כיפור.

האב נהג להעיר את כל המשפחה בחשכת הלילה, וכל אחד חייב היה לקחת תרנגול (או תרנגולת), לסובב אותו מעל לראשו שלוש פעמים ולומר: "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי, זה התרנגול ילך למיתה, ואני אכנס ואלך לחיים טובים ארוכים ולשלום".

הוא שאל את אביו מה פשר המנהג הזה, שנראה בעיניו מזוויע, והאב הסביר לו כי מדובר בטקס עתיק יומין, המסמל את נוהג הבאת מנחה לכוהנים ששירתו בקודש, בתקופת בית ראשון ושני.

כשהיה בן ארבע עשרה או חמש עשרה, אמר לאביו כי אינו מסוגל להמשיך בטקס, הוא אינו מאמין בו, ואינו רוצה לכפר על חטאיו במחיר חייו של תרנגול. למרות זאת, המשיך לקחת את ה"כפרות" של בני המשפחה אל שוחט הקהילה, כדי לחסוך מאחיו הצעיר ומאחיותיו את החוויה הקשה של השחיטה.

מעבר לדלת נשמעו צעדיהם של השומרים. כל שלושים שניות נעצר מישהו לפני התא, נשמע רחש הזזת מכסה פח קטן, ובחריץ הדלת הופיעה עין. קולות הצעדים המדודים והפעולה החוזרת ונשנית היו בלתי נסבלים בהתחלה, אך לאט־לאט התרגל אליהם, והצליח שלא לשים אליהם לב. הסוהרים לא דיברו ביניהם, הם תקשרו זה עם זה באמצעות שריקות שונות, שבמרוצת הזמן למד לפענח.

תפריט הארוחות היה אופייני לבתי כלא. בבוקר קפה שחור ופרוסת לחם, בצהריים מרק דליל עם ממליגה,2 ובערב שוב מרק דליל עם פרוסת לחם נוספת. הארוחות הוגשו דרך אשנב.

כעבור יומיים, בבוקר, הסתובב מפתח במנעול הדלת. הוא הוּבל למשרד מרווח ומסודר. מאחורי שולחן גדול ישב קצין סקוריטטה בדרגת סרן, צעיר בשנות השלושים שהקפיד על לבושו וניתן היה לראות שגם על הסֵדר בשולחנו.

"שב!" ציווה והצביע על כיסא מאחורי שולחן קטן, שהיה במרחק מה משולחנו.

"אני חושב שאין שום צורך להסביר לך, אדוני, איפה אתה נמצא ומדוע. למען הסר ספק, אתה עציר של היחידה המיוחדת של הסקוריטטה, יחידה שתפקידה להגן על הרפובליקה העממית הרומנית מפני בוגדים, מרגלים ואויבים בנפש של המשטר הסוציאליסטי שלנו. שתי דרכים לפניך: האחת, שאני ממליץ עליה מאוד, היא להביע חרטה כנה על מעשיך הנפשעים, ולתת לנו תשובות אמיתיות ומדויקות. רק כך תצליח לזכות במעט יחס טוב מצדנו. לסלוח — לא נסלח לך, את עונשך — תקבל, אבל מידת העונש תלויה ברמת שיתוף הפעולה שלך. הדרך השנייה, שאני מקווה שתימנע ממנה, היא להמשיך לשקר לנו, להטעות אותנו ולנסות להסתיר מפנינו את האמת. עליך לדעת שבסופו של דבר נצליח להוציא ממך את האמת ואת כל האמת. אולם, במקרה זה, גם יחסנו אליך יהיה בהתאם. האמצעים בהם נשתמש כנגדך, יהיו קשים ביותר, וחבל לך להתנסות בהם, וגם לסכן את אשתך, כאשר התוצאות ידועות מראש."

החוקר התהלך בחדר אנה ואנה, ופתאום נעצר מולו, ובקול רם הגובל בצעקה, פנה אליו: "מתי בגדת בנו? מתי מסרת לדיפלומטים בצירות פרטים על אודות הקשר שלך אתנו?"

כיוון שידע שעליו לענות מהר על השאלה, עברו המחשבות בראשו במהירות מסחררת.

"מיד," הייתה תשובתו הקצרה.

"לְמה אתה מתכוון כאשר אתה אומר 'מיד'?"

"למחרת היום שבו נעצרתי ושוחררתי. זה היה בשבת. הייתי תורן בבניין הצירות. ניגשתי אל מיופה הכוח וסיפרתי לו את כל מה שקרה לי ביום הקודם."

החוקר ניגש לשולחנו, הוציא מהמגרה חוט פלדה עבה מצופה בגומי, בצעדים מהירים התקרב אליו, והתחיל להכות בו בכל הכוח, תוך כדי צעקות: "מיד, אהה? למחרת, אהה? מיהרת, מה? החלטת לבגוד כבר בעת החקירה, אהה? אפילו לפני שחתמת על הסכמתך, אה? בוגד מנוול ושפל!"

כל מילה שנצעקה לוותה במכה באחד מחלקי גופו, ללא הבחנה. בידיים, ברגליים, בגב ובראש. לשווא ניסה להתגונן ולכסות את ראשו בשתי ידיו. בתחילה השתדל שלא להראות סימן לכאביו, אך הוא לא החזיק מעמד, והזעקות שבקעו מתוכו ללא שליטה התערבבו בצעקות החוקר. בשלב מסוים, החל החוקר להתנשף בעייפות והפסיק את מכותיו. הוא ניגש לדלת, פתח אותה, סימן משהו, ומיד הופיע המלווה ונעמד לידו בלי להוציא מילה, כאילו כל מה שהתרחש בחדר אינו נוגע לו. החוקר עזב את החדר, כנראה כדי לדווח לממונים על הבגידה.

לאחר כמה דקות חזר החוקר והמלווה יצא. החוקר לקח בידו את מקל הגומי והתחיל שוב להכות אותו. כל העת הזו הוא נשאר יושב על כיסאו, כפוף אל השולחן הקטן וראשו בין ידיו. הוא לא ידע כמה זמן עבר, אך נראה היה לו כאילו נצח. לבסוף נרגע החוקר, ייתכן שהתעייף, חזר למקומו, והתחיל לעיין בתיק שכלל דפים רבים.

השאלות קפצו מנושא לנושא וחזרו על עצמן שוב ושוב.

בצהריים עזב החוקר את החדר.

הוא רצה לנצל את ההפסקה כדי לארגן את מחשבותיו וכדי להתכונן לשאלות אפשריות, אך הבין כי אינו מסוגל לכך. הוא חש כאב עז בכל איבריו, והיה עייף מאוד. מחשבותיו נשאו אותו הרחק־הרחק מהחדר, מהכיסא ומהכאב. הוא חשב על העיירה הקטנה בה נולד וגדל, שם זרמו החיים לאִיטם, כפי שזרמו מי הנהר שחצה אותה. ההווה כמו העבר, והעתיד כהווה...

הערות

1 מחלקת ביטחון המדינה ברומניה הקומוניסטית.

2 תבשיל רומני עממי מקמח תירס.