מסה:

שירה לשם שירה  או שירה לשם פוליטיקה/ בנימין אלקובי

'מה שמנחם מישהו אחד, איננו אפילו מרגיע אותי'

הדברים שאני עומד להגיד כאן, ראויים היו להיאמר באריכות יתר (לכדי מסה ?), אך אומר אותם כאן בקצרה ובתמצות מה, מטעמים ידועים - לפחות לי.

כשהייתי בערב לכבוד ספר השירים החדש שלי- 'דיוואן' בדיזינגוף סנטר, ואני מדבר לפי תומי על ספרי, כדברים הראויים בעיניי לדבר בהם. והנה אשת ספרות אחת שאלה, רגע אחד, ועל השבעה באוקטובר לא כתבת כאן שיר ?

עודי מהסס מה לענות, ומאזין אחר, איש ספרות אף-הוא נכבד ומפורסם, ענה החרה אחריה לאמור, אבל הנה כאן מצאתי שיר שמדבר על מלחמה (לא משנה לציין, כי השיר הספציפי הזה שמצא תוך כדי עלעול אקראי, מדבר על מושג המלחמה בצורה אבסטרקטית וכללית למדי ; יותר מן האספקט הסמנטי של המושג, ואפשר היה למעשה לכרוך אותו  ל כ ל   מ ל ח מ ה  באשר היא מלחמה, ולא ממש ל'שבעה באוקטובר', ממש לא).

בפרקים מסוימים בספר-המסות  של יצחק לאור 'זמן רע לליריקה' ('טימון', 2024) מתאר המחבר בין היתר את התקשרותה של הפילוסופית חנה ארנדט עם שירתו של ברטולט ברכט, בזמן שהיא ובן-זוגה דאז, וולטר בנימין, וברכט שהו כולם ב'גלות המשוררים', מחוץ למולדתם הטבעית, קרי גרמניה.

לאחר שבמהלך ספרו לאור מרעיף שבחים כמובן הן על ברכט כמשורר והן על ארנדט, יוצא לבסוף 'המרצע מן השק' לגלות לקוראים, כי למעשה התאהבותם של ארנדט ובן-זוגה בברכט היא התאהבות שקשורה בברכט לא על עצם שירתו, ש י ר ה  ל ש ם   ש יר ה  ( אם, בינינו, בכלל קיים באמת מושג שכזה, במובן הטהור של הדבר ) -  שכן, מה יש כאן לצפות, הרי ארנדט איננה אשת ספרות פר-אקסלנס ואיננה חובבת שירה 'מקצועית' : היא אישה משכילה, כמובן, אקדמאית מעולה, והיא 'רק' פילוסופית - אלא ההתאהבות שלהם בברכט נובעת קודם-כל בשל הסיטואציה הרגשית הלא פשוטה שבה חיו שלושת האישים באותו הזמן, כאמור מצב של גלות ופליטות ; בשל החיפוש הרוחני הקדחתני של ארנדט ובן-זוגה באותה העת למצוא אצל הזולת, אינטלקטואל אחר מלבדם, הצדקה אונטולוגית ואידיאולוגית למעמדם ולמצבם הם ; והסיבה השלישית הלא-פחות-חשובה ואולי העיקרית, שקשורה כאן, היא היות ברכט בשירתו קודם-כל ובסופו-של-דבר  מ ש ו ר ר   פ ו ל י ט י   וד י ד ק ט י  ממעלה ראשונה ( עמ' 156, 161, שם), וכמובן בקו הפוליטי שהוא יותר ה-cup of tea שלהם.

דוגמא אחרת לדיון שאני מנסה להביא כאן היא מאלתרמן ולאה גולדברג, שאותה הבאתי ודנתי בה באחד ממאמרי באתר הפייסבוק שלי. לאחר שאלתרמן הוציא לאור את ספרו 'כוכבים בחוץ', שהוא דוגמא ל'שירה לשם שירה', נוסח האסכולה של בודלר ומלרמה, והאסכולה האקספרסיוניסטית שבתחילת המאה ה-20, והמשכה ברוסיה דאז ( אחמטובה, אלכסנדר בלוק ואחרים), אצלנו דוגמא מובהקת היא רחל המשוררת,  ובכן -

לאחר ספרו האקספרסיוניסטי 'כוכבים בחוץ', שבמהלכו אלתרמן מנסה להתרחק מן הפוליטי המיידי והאקטואלי כמפני אש ; הוא הרי ניסה בכך לתפוס כיוון הפוך ומנוגד בתכלית לשירה של ביאליק קודמו, המשורר הלאומי, זה של פרעות קישינב ( 'בעיר ההרגה' ) ; ואם יש רמזים אקטואליים-פוליטיים בספר הזה (למשל השיר 'הנאום'), הרי הוא עוטה אותו במעטה סימבוליסטי ואבסטרקטי, כאילו לומר בכוונת מכוון, שאם יש לשיר אסוסיאציה פוליטית-אקטואלית מיידית, הרי היא מקרית או לא הכרחית בהחלט. ובכן -

לאחר כל-זאת, בתחילת שנות ה-40 של המאה שעברה, עת בישוב העברי בפלסטינה נוכחו פה ושם לשמוע על ממדי ההרג ההמוני של יהודים באירופה של המלחמה העולמית, החליט אלתרמן לעשות תפנית אידיאולוגית-פואטית, ומעתה לכתוב שירה שהאזכור הפוליטי-והאקטואלי בה יהיה יותר מובהק ומפורש. ועל-פי המגמה הזו פרסם את ספר-השירה 'שמחת עניים', שלאחריו המגמה הזו עוד התגברה ב'שירי מכות מצריים' ; השירה הפובליציסטית של 'הטור השביעי', ואחרי-כן, כעבור למעלה מעשר שנים מספריו הקודמים, 'עיר היונה', ש'מסכם' את עלילות מלחמת-העצמאות וראשית בניינה של המדינה, ואפילו 'חגיגת קיץ', ספרו המוזר משהו, מאמצע שנות ה-60, שאף-בו ישנם הדים למבנה החברתי ששרר אז בארץ (שכן, למשל, סימן-טוב הגיבור ובתו הם ממוצא מזרחי ...).

לאה גולדברג, בתחילת התפנית שעברה על אלתרמן, כאמור בתחילת שנות ה-40, הזהירה את אלתרמן מפני המגמה הזו שלו, ולבל יסטה הוא מן הקו שהתווה להם בכך מורם ורבם הלא הוא שלונסקי, שאף-הוא היה בעצם חסיד האסכולה הצרפתית והרוסית כמתואר לעיל.

כל הדברים הללו מתוארים במאמר של זיווה שמיר מתוך גיליון 'מאזניים' מתחילת שנות ה-2000 שחלפו.

אני מגיע למציאות הנוכחית, ונוכח לראות ולדעת כמה המחלוקת לעיל, שרירה וקיימת אף בימינו ממש. כפי שפתחתי לאמור, בהשקת ספרי בתל-אביב.

ועוד אני רואה, כיצד למשל בדיון הספרותי והתרבותי, בעיתונות, ברדיו, בטלוויזיה, ברשתות הממוחשבות, אין שיח שלא נקשר בנושא המלחמה האחרונה, והטרגדיה הנוראה של השבעה-באוקטובר.

השירים הנכתבים הם בהתאם ;  השיח והפרשנות, השאלות והתשובות סביב ובתוך השירים ולאחריהם הם על האקטואליה הזו. כל השיחה סביב השירה היא יוצאת מן השבעה-באוקטובר וחוזרת אליה.

הנה, קחו לדוגמא את הפורום של אילן ברקוביץ' בין בכתיבתו ב'הארץ', באתר ה'פייסבוק' שלו, ובין באתר הנכבד של 'יקום תרבות'. הכל הכל, מה שאמור היה להיות ספרות 'לשם-שמים', הופך להיות נסוב סביב נושא החטופים, והצורך להחזירם ומיד ויהי מה ; פוליטיקה, פוליטיקה, פוליטיקה. שירה מגויסת פר-אקסלנס, בלי כחל וסרק.  שירה ותרבות מגוייסת שלא הייתה מביישת את המסורת של ברית-המועצות, זכרונה לברכה.

 ראו, ממילא הדיון התרבותי והפואטי, עם החומר הספרותי לכשעצמו, איננו במצב מיטבי, בלשון המעטה. בשל סיבות שונות וידועות : האינטרנט והמיחשוב, תרבות הויזואליה, הצורך היום בנגישות ובמידיות וכו', לא כאן המקום להיכנס לזה. ועכשיו, אם לא די בכך, נכנס הכורח הלא-יגונה הזה של המלחמה כדי לתת מכת מוות אחרונה על איכות השירה הנכתבת והדיון סביבה.

הקריאה הנכונה של שירה נעלמה כמעט ; העומק  ; ההקשבה, הארומה, הטעם של עוד, ששירה אמיתית אמורה לספק, בזמנים מתוקנים, כשהתותחים באמת אינם רועמים, הסקירה הספרותית המעמיקה, של אקדמאים-של-ספרות איכותיים, אמתיים (זיווה שמיר, דן מירון, פרופ' גבריאל מוקד, אריאל הירשפלד ) כל-זה נעלם פלאים. יש עכשיו פסטיבל שירה לכאורה אינסופי, של עוד שיר, ועוד שיר, ועור שיר, עד אין קץ ומיאוס, הלא אתם יודעים מה קורה, כששותים יותר מדי יין, אתה מגיע לסביאה ומיאוס. 

נשארה הבימה הספרותית של 'הארץ', קצת בערוץ 'תרבות' של 'כאן' ( רשת א' ז''ל ), וזהו. כל השאר - איך אמר פעם יצחק לאור - פריחת דרדרים וסרפדים ותו לא.

עכשיו, אומר לכם ביושר ולא אכחד, אף-אני משורר ומורה. הנני מורה לא פחות מאשר הנני משורר, אם לא למעלה מזה. אני מנסה כל חיי להיות מודע לדילמה, ולשים רווח בין הדבקים, וכשאני כותב שירה אני מנסה לא להיות פדגוגי, או חלילה דידקטי (ראו, למשל, שיריי מתוך 'דיוואן' : 'תמצית משנה פדגוגית', 'סיגלתי לעצמי בזמן האחרון', ועוד). לפעמים אף להפך : אני בשירי אנטי פדגוג, ואנטי דידקט, במובנים כאלה או אחרים.

על-כן אני דואג למצבה של הספרות, ובפרט השירה בימים שכאלה. לא פעם אני כמעט מיואש. מה נותר לי לומר אליכם, אנשים יקרים, נקווה לימים טובים יותר. ואולי בכל-זאת הדברים אינם בלתי הפיכים.

אולי.