מאמר:

על הנרי מילר והענק ממרוסי/ אבי כהן

הנרי מילר, הענק ממרוסי , מסע אל האור הים תיכוני

יש ספרי מסע שמודדים מרחקים, ויש ספרי מסע שמודדים רוחב לב. הענק ממרוסי של הנרי מילר שייך באורח מובהק לסוג השני: פחות מפת דרכים ויותר אטמוספירה, פחות אתרים ויותר בני אדם, פחות תיאור נוף ויותר השתכנות בתוך אור. זהו ספר אהבה ליוון כפי שנכתבה על ידי אמריקאי שביקש לברוח מן היבשושי והפוריטני אל שפע חושים ומיתוס וגילה שהים התיכון איננו יעד: הוא מצב תודעה.

מילר מגיע ליוון ב־1939, סמוך לפתיחת המלחמה, בעקבות הזמנה של לורנס דארל. כבר מן הדפים הראשונים ברור שהכוכב האמיתי של הספר איננו “יוון” הכללית אלא אדם קונקרטי: יורגוס קצימבליס, משורר, מספר סיפורים ואיש חברוֹת אגדי שאותה חבורה כינתה “הענק ממרוסי”. דמותו של קצימבליס -המוחצנת, הקולנית, הרבת המצאות מגלמת בעיני מילר שכבה שלמה של “יווןיות”: קלילות שאינה שטחית, אצילות שאינה מעונבת, שמחת חיים שאינה מתביישת בעצמה. סביב הדמות הזאת נפרש מרקם של ידידויות, ארוחות, שוטטות, ושיחות עד שעות ליל, ובכולן, כמו רחש קבוע, נוכחת תחושת לעצור את הזמן רגע לפני שהעולם מתדרדר אל התופת.

אלא שמילר, כמנהגו, אינו מסתפק בהנצחת טיול. הוא מטמיע את יוון בתוך פרוזה של התפרצות: משפטים ארוכים, ריתמוס מהפנט, אמירות יתר שמבקשות להיות יותר מאשר לספר. מי שמכיר את -טרופיק אוף קנסר וטרופיק אוף קפריקורן- יזהה כאן את אותה אנרגיה דגולה, אך הפעם היא מופנית החוצה, אל נוף ואנשים, ולא רק פנימה אל האוטוביוגרפיה של יצר. התוצאה היא מסה רגשית-מיסטית המחברת בין אתונה, כורפו ודלפי; בין אפרסקים בשוק, שמש מסנוורת, ושיחות שמדלגות בקלילות ממיתולוגיה לפוליטיקה קטנה. במובן הזה הספר קרוב יותר להימנון מאשר לדיווח: שבח ליוון לא כפולקלור של שרידים, אלא כיחסי אנוש, כחסד נדיב, כתרבות של גוף וקול ושפה.

הצל, כמובן, שם תמיד. מלחמה עתידה להפר את הסדר; מבחוץ, אירופה תבער; מבפנים, יש במילר כעס ישן על תרבות שמכניעה את החיים התקינים לדקדוק של מוסר. הענק ממרוסי נקרא היום גם כתזכורת למה שמסע יכול לעשות בזמן של סף קטסטרופה: לשוב ולאשרר את המוחשי-חברויות, זיעה, לחם ויין-ולומר שאין טעם בעולם בלעדיהם. משום כך זהו אולי הספר ה”נקי” ביותר של מילר, זה שאפילו אוהביו המהססים של הפרובוקטור מפעם יכולים להקיפו בחיבה. לא במקרה אמר עליו מילר כי היה אהוב ספריו.

.

מעניין להציב את מילר לצד דארל, שהוציא מן אותו ביקור ביוון את תאוּן של פרוספרו. דארל מסמן את האי כורפו ברישום לירי דק; מילר מכוון את הווליום למקסימום. שני הספרים יחד מקימים דיוקן כפול של יוון ערב המלחמה: פואמה של רוך מול מזמור של שפע. אבל בעוד דארל מלטף, מילר מקיש בתוף. ובתוף הזה אין רק אוזן מוזיקלית; יש גם עמדה: להתמסר. להפסיק לחשבן. לכתוב, ולחיות, כאילו הזמן הרחיב את שפתיו.

במרכז הדפים היפהפיים ביותר ניצבת האדיבות היוונית, הפילוקסניה-אהבת־האורח-כדרך מוסרית. מילר תופס אותה לא כמנהג אלא כאתיקה: מהפכה שקטה כנגד עולם שכבר אז התמסר למנגנונים של ניכור. יש כאן מאבק לטובת ה”חופשי” לא כסטייה אלא כשלמות; לא אקזוטיקה אלא פשטות רבת תפארת. וכך מתרגם הספר את יוון למשהו שאנחנו ישראלים החולקים  את אותו ים הים, יכולים לזהות בו בית שני: השולחן, הרוח, החצר, השיחה שהתארכה, החיוך שאינו ממהר.

קריאה היום, בעידן שבו יוון שלנו הפכה חבילת דיל ומחירים של מעבורת, מחזירה אותנו ליוון אחרת לגמרי: לא טרנד אלא שיעור בנוכחות. אין כאן תכנון מסלול ל־48 שעות באתונה. יש הזמנה להימשך אחרי אדם, אחרי לשון, אחרי אור. המפתיע הוא כמה מרענן הדבר.

בימים אלה, ליפול לזרועות ספר מסע שאינו רוצה להסביר מה יש לראות, אלא ללמד איך להסתכל.

אולי משום כך, אם תחפשּו עלילה, תגלו שהיא כמעט מילה גסה כאן. הענק ממרוסי הוא היפוך עלילה: אוסף של רגעים שעשויים מטון מוזיקלי, ואיזה טון! כזה שמשרטט מתוך עצמו את עקבות הזמן והידידות. מי שמבקש להבין  “מה קורה שם?”, יפספס את העיקר; מי שמבקש לקחת חלק  “איך זה מרגיש?”, ימצא נדיבות יוצאת דופן. זהו ספר מסע שהוא גם מסעה של הרוח.

ובשורה התחתונה, אם יש ספר אחד של מילר שכדאי לפתוח בו היום, זה כנראה הספר הזה. לא רק מפני שהוא תיעוד מזהיר של יוון רגע לפני הסערה, אלא משום שהוא מציע לנו, לקוראי המאה ה־21, אנטי תזה צלולה לרעשי הרקע: להתמסר לעכשיו, לשבח את החברוּת כצורה של דעת, ולהאמין שהים, כן, אותו ים שחוצה בינינו ובין שכנותינו יכול להיות גם לשון שלא מחברת רק בין יבשות.