על הצגה מי בעד אני בעד בתיאטרון הקאמרי/ יוסף רגב
אסיפת דיירים בבית בתל אביב – מה יכול להיות מעניין בהתרחשות יומיומית כזאת? בית של ארבע קומות, עם מקלט למטה, במחסן. אבל כמה מחזאים הצליחו לבנות סיפור מרתק על ההתרחשויות באסיפת דיירים בבית משותף, סיפור על מחלוקות, מריבות – עם התפתחויות מפתיעות. כמה פעמים הדיירים עומדים כולם ליד הדלת, עומדים לצאת עם סיום האסיפה – ואז קורה משהו, וכולם נסחפים שוב לוויכוח מר, בטונים גבוהים.
המקלט במצב גרוע, והדיירים נדרשים להחליט על שיפוץ. הכסף לשיפוץ נאסף. כולם מסכימים לקבל את הצעת השיפוץ שיו"ר הוועד קיבלה. ואז - לא, מתעוררת בעייה, והדיירים, בסערת הרגשות של המחלוקת, מוכנים לוותר על השיפוץ. שבעה אנשים, ועוד אחד – רובם אנשים רגילים, אבל לכל אחד יש פצע נסתר, שמתגלה במהלך הצעקות.
אחד הנושאים שעולים הכבר בתחילת המחזה, הוא נושא פגועי הנפש. לבניין עומד להיכנס דייר שהוא פגוע נפש. דבר זה מעורר חשדות כבדים אצל הדיירים, וזה הטריגר לכל ההתפתחויות ההזויות שבהצגה. זה לא עניין טריוויאלי. היו בעבר כמה מיקרים לא-סימפתיים עם שכן מעורער. הרוחות מתלהטות, וצפים כמה משקעים מן העבר, וגם כמה בעייות שבהווה. וקשה להישאר אדיש לעומת הלבטים והכאבים של הדיירים שבהצגה.
כשהחלטתי לרכוש כרטיסים, לבני ולי, להצגה הזאת, עשיתי זאת על סמך השחקנים הטובים בהצגה.אכן, חלק חשוב בהצלחת ההצגה הזאת הם השחקנים. הם מצליחים להשמיע כמה משפטים תמוהים, בצורה שתגרום לנו להאמין שאנשים נורמליים יכולים לחשוב כך. כינרת לימוני, נדב אסולין, ענת וקסמן, מיכה סלקטר, אביגיל הררי – כולם שחקנים שאני זוכר באיזו הצגה נהניתי מהם, ובאיזה תפקיד. ועימם גם ליר עיסא וליעם פינטו.
חמישה מחזאים חיברו את המחזה הזה. שלושה מהם הם ספרדים. דויד בילנקה עיבד את המחזה לישראלית. שותפו למלאכה הוא רוני ברודצקי, הבמאי של ההצגה. שעשה פה מלאכת בימוי לא רעה, בעזרת השחקנים המעולים.
יכולתי להוסיף ולברבר עוד על הנושאים הכאובים, שגורמים לדמויות שבהצגה להתרגש. אני מעדיף לקצר ולהזמין אותכם להתרגש בהצגה הזאת – ולחשוב איך אתם הייתם נוהגים אם זה היה קורה בבית שלכם.
