מסה:

המצלמה כנשק/ שרי אברהמי סולומון

במציאות אליה נקלענו מחייבת לדון במשמעויות שיוצר תיעוד חזותי בהיסטוריה האנושית.

המצאת המצלמה, גילויה ופיתוחה החל במאה ה19 פתחה למעשה  את העידן המודרני כחלק מההתפתחות הטכנולוגית.

תפקידה הראשוני של המצלמה ,  היה לתעד דיוקנאות.  מה שעד אז היה שמור רק לעשירים בחברה שהיה בידם לשלם לציירים לתעד אותם, המצלמה איפשרה זאת גם לפשוטי העם כך שבמאה ה19 תיעדו גם מתים לפני קבורתם בעיקר בעולם של ארצות נוצריות.

החידוש במצלמה שמקורה בקמרה אובסוקה מימי הרנסנס כשכבר בסוף המאה ה15 ציין לאונרדו דה וינצ'י שהיא כלי עזר לדיוק בציור בקומפוזיצה ופרספקטיבה מושלמת. בהקשר הזה מומלץ לצפות בסרט "נערה עם עגיל פנינה" העוסק בורמיר ,הצייר ההולנדי מהמאה ה17 ושימושו בקמרה אובסקורה בסטודיו.

במאה ה20 ובהמשך בתקופתנו ,הצילום עבר תהליך דיגיטליזציה שמאפשר למצלמה לעוות משמעויות ריאליסטיות לריאליזם מדומה - מה שמנוצל לרעה בידי גורמים עויינים ולא אמינים שמשתמשים במונח "אמת"  למעשה כשקר.

אירועי התקופה מובילים לדיון על הפער בין מצגי עוני ורעב בעיני המצלמה לבין עוצמה שמתבטאת בהעדר התבכיינות ואינה מצולמת.

העם שלנו שאינו מיסיונרי ולא הכריח אף אחד אף פעם להיות דתי ולכן קטן דמוגרפית מואשם בהעדר הומניזם??

הבורות החזותית ובימוי סרטים שיש גופים שמלמדים אותם לערוך אותם כדי לייצר מצגי שווא לא צריכה לקבל תהודה בקרבנו - רוצים? לא צריך מצלמה החורבן מדבר בעד עצמו.

אין ספק שהתפתחות המצלמה עד עידן ה AI משנה את פני החברה ויוצר מאליהן המשגות חדשות על החיים, בכללותם.