מאמר:
תורתם אומנותם/ צדוק עלון בנצי שרייבר
בספרנו "פרקי אבות פילוסופיים / בין פרקי אבות לפילוסופיה המערבית", הוצאת 'גמא' בשיתוף עם 'הקיבוץ המאוחד', מהדורה ראשונה 2016, אנו עוסקים בסוגייה שהופכת מיום ליום לקרדינלית – פטור מעבודה, ובכלל זה משירות צבאי, לבחורי ישיבה.
זו סוגייה שנויה במחלוקת: הגישה הנִסית, מיוצגת על ידי רבי שמעון בר יוחאי, שהמונח "תורתו אומנותו" מושאל מתיאורו; גישתו, ברוח "והגית בו יומם ולילה", גורסת כי על האדם לשים מבטחו בה' והוא ידאג כבר לפרנסתו. הגישה המעשית של רבי ישמעאל, מנגד, אינה סומכת על הנס אלא על מנהג דרך ארץ.
נעשו ניסיונות ליישב בין שתי גישות עקרוניות אלו, ואנו מביאים מקצתם.
חילוקי דעות אלה החריפו ושניים מהבולטים בהוגים ובפוסקים – הרמב"ם ורבי יוסף קארו – מגלים גישות סותרות לסוגיית "תורתם אומנותם", אם כי ניתן לגלות הסתייגויות והרחבות מקילות אצל שניהם; ובמיוחד תהיה אצלם תמימות דעים שחובה לסייע לתלמידי חכמים במידה שהם נזקקים.
בתוך כך, אנו מביאים מפיו של עגנון סיפור על זבולון ויששכר, בני יעקב, שעשו הסכם ביניהם, ולפיו יששכר ילמד תורה וזבולון יפרנסו.
הנה הפרק הרלוונטי כאן.
בנצי שרייבר וצדוק עלון
"תורתו אומנותו" — סוגיית פרנסתם של בחורי ישיבה
שאלת ה"כוללים" בהם לומדים בחורי ישיבה שלומדים תורה ואינם עובדים היא שאלה עתיקת יומין, שניתן לחלקה לשתיים:
השאלה הראשונה והבסיסית היא – כמה זמן על היהודי להקדיש ללימוד תורה וכמה זמן לעשות לביתו ולפרנסתו?
שאלה זו מתעוררת על רקע הציווי בספר יהושע (פרק א', פסוק ח') "והגית בו [בספר התורה] יומם ולילה".
השאלה השנייה היא, האם מותר ללומד התורה להתפרנס מן הצדקה? או כללית, האם מותר לו ליהנות הנאות חומריות מלימוד התורה? והאם על הציבור או הקהילה לתמוך באותם אברכים הלומדים תורה?
מסכת ברכות בגמרא (דף ל"ה, עמוד ב') היא המקור המפורט הראשון הדן במתח שבין הציווי "והגית בו יומם ולילה" לבין הצורך בפרנסה, וכך נאמר שם:
"ואספת דגנך", מה תלמוד לומר? לפי שנא' (יהושע א', ח') "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר, "ואספת דגנך" הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחאי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנא' (ישעיהו ס"א, ה') "ועמדו זרים ורעו צאנכם" וגו', ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנא' (דברים י"א, י"ד) "ואספת דגנך" ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנאמר (דברים כ"ח, מ"ח) "ועבדת את אויביך" וגו'. אמר אביי, הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידן... אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה בר' אלעאי, בוא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זו וזו נתקיימה בידן, דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי זו וזו לא נתקיימה בידן.
כבר מקטע זה ניכרים ההבדלים בין "הגישה הנִסית" המיוצגת על ידי רבי שמעון בר יוחאי לבין "הגישה המעשית" של רבי ישמעאל. הגישה הנִסית גורסת כי על האדם לשים מבטחו בה' והוא ידאג כבר לפרנסתו. גישה זו מסתמכת בין השאר על המובטח במצוות השמיטה (ויקרא כ"ה, כ'-כ"א): "וכי תאמר מה נאכל בשנה השביעית? וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועָשָת את התבואה לשלוש השנים". ואכן, אין זה מפתיע שמייצגה של גישה זו הוא רבי שמעון בן יוחאי, שהתקיים בנס מעץ החרובים ואמת המים במשך שנים-עשר חודשים בעת שהתחבא עם בנו במערה מפני הרומאים. מנגד, רבי ישמעאל נוקט בגישה המעשית שאינה סומכת על הנס אלא על מנהג דרך ארץ.
מה שמעניין לא פחות משתי גישות עקרוניות אלו היא הערתו המפוכחת של אביי: "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידן". כלומר, מבחינה מעשית גישת רבי ישמעאל מתאימה לרוב האנשים. עם זאת, יתכן כי גישת רבי שמעון בן יוחאי מתאימה רק ליחידי סגולה שמבחינתם נס הוא כמעט דבר שבשגרה, כגון: רבי חנינא בן דוסא, רבי שמעון בן יוחאי עצמו וצדיקים אחרים.
ניסיון אחר ליישב בין שתי הגישות העקרוניות היא הערתו של רבה בר בר חנה; בשונה מאביי, שמבחין בכל דור בין צדיקים ומחוללי ניסים לבין האדם הפשוט, הרי שרבה בר בר חנה מבחין בין דורות קודמים שהיו צדיקים ואנשי מעשה בהשוואה לדורות אחרונים. כלומר, שתי הגישות העקרוניות יכולות לדור בכפיפה אחת במידה שהמקיימים אותן הם אנשים מיוחדים, שבדורנו, למצער, אינם קיימים עוד. אף על פי כן, האידיאל מבחינת רבה בר בר חנה הוא לעשות "תורתן קבע ומלאכתן ארעי", בדומה לגישתו של רבי שמעון בן יוחאי.
הגמרא במסכת שבת (י"א, א'), במהלך דיון בשאלה אם מותר להפסיק באמצע לימוד תורה כדי לומר קריאת שמע וכדי להתפלל (תפילת שמונה עשרה), מגלה לנו טפח ממחויבותו המוחלטת של רבן שמעון בן יוחאי ללימוד התורה, וכך נאמר בגמרא: "דתניא חברים שהיו עוסקין בתורה מפסיקין לקריאת שמע, ואין מפסיקין לתפילה. אמר רבי יוחנן לא שנו אלא כגון רבי שמעון בן יוחאי וחבריו שתורתן אומנותן אבל כגון אנו, מפסיקין לקריאת שמע ולתפילה".
אגב, המונח "תורתו אומנותו", המתאר את מצב בחורי הישיבה בגיל גיוס הפטורים משירות צבאי, מושאל מתיאורו של רבי שמעון בן יוחאי שדוגל בגישת "והגית בו יומם ולילה" ורגיל בניסים. מנגד, רבים מהתנאים עסקו במלאכה וחלקם אף כונו בשמות מלאכתם, למשל, רבי יצחק נפחא שהיה נפח ושמעון הפקולי שעסק בייצור צמר גפן.
מבין שתי הגישות העקרוניות דלעיל, פוסק ההלכה הבולט ביותר המצדד בגישת רבי ישמעאל הוא הרמב"ם, שהיה רופא במקצועו, וכך הוא פוסק בהלכות תלמוד תורה (פרק ג', הלכה י'):
כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.
ולאחר דברי השלילה ממשיך הרמב"ם בדברים חיוביים (הלכה י"א): ״מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו. ומידת חסידים הראשונים היא״.
דברים נוקבים אלו עוררו כבר בתקופת הרמב"ם מחלוקת קשה, שכן היה זה מנהג רווח בעולם התורני ללמוד תורה ולהתפרנס מן הצדקה, ובפרט בישיבות סורא, פומפדיתא ונהרדעא בעיראק – ישיבות שהיוו את המרכז התורני העיקרי בתקופת הגאונים ולאחריה. ואכן בחיבורו על המקום מנתח בעל ה"כסף משנה", הוא רבי יוסף קארו מחבר ה"שולחן ערוך" (חי בצפת במאה ה-16), את האיסור החמור ליהנות מדברי תורה וכך הוא מסכם:
הכלל העולה שכל שאין לו ממה להתפרנס מותר ליטול שכרו ללמד, בין מהתלמידים עצמן בין מן הציבור. וכן מותר לו ליטול שכר מהציבור לדון או מהבעלי דינין [...] ואחרי הודיע ה' אותנו כל זאת אפשר לומר שכוונת רבינו (הרמב"ם) כאן היא שאין לאדם לפרוק עול מלאכה מעליו כדי להתפרנס מן הבריות כדי ללמוד אבל שילמוד מלאכה המפרנסת אותו ואם תספיקנו מוטב ואם לא תספיקנו ייטול הספקתו מהציבור ואין בכך כלום. וזהו שכתב כל המשים על לבו וכו'. והביא כמה משניות מורות על שראוי ללמוד מלאכה ואפילו נאמר שאין כן דעת רבינו אלא כנראה מדבריו בפירוש המשנה קי"ל (כלל נקוט בידינו) כל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג. וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הציבור וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך" שאילו לא הייתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והייתה התורה משתכחת ח"ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר.
ניתן לסכם במילותינו אנו את טיעוניו של בעל ה"כסף משנה" כנגד הרמב"ם בשלוש נקודות:
一. מלכתחילה רצוי ללמוד מלאכה, אולם מי שאינו מתפרנס דיו מן המלאכה מותר לו "להשלים הכנסה" (בצורת קבלת תמיכה וצדקה) כדי ללמוד תורה. כאן אין חילוק בין תלמיד חכם מובהק לאדם רגיל מן היישוב, אם כי יש הטוענים שאין זה מן הראוי שתלמיד חכם יעסוק בעבודה פשוטה, שכן זו תגרום לביזויו בציבור ונמצא שם שמים מחולל על ידו (תשב"ץ, חלק א' לרבי שמעון בן צמח דוראן, 1444-1361).
二. מאחר שאין הלכה ברורה בעניין, למעט חידושו של הרמב"ם, יש ללכת אחר המנהג. והמנהג הרווח לפני ואחרי עידן הרמב"ם היה להתפרנס מן הצדקה.
三. בתקופתו של בעל ה"כסף משנה" היה חשש שהתורה תשתכח מישראל ולכן מותר לעבור על איסור הנאה מדברי תורה לשם חיזוק התורה ולומדיה.
מבין שלושת הטיעונים הללו הראשון הוא המהותי והמשמעותי ביותר, מאחר שאין הוא תלוי במנהג מסוים או בסיטואציה נתונה, כגון מצב לימוד התורה העכשווי באופן כללי או במקום מסוים. אך יש לשים לב, כי טיעון זה נוגע רק למי ש"משלים הכנסה" ולא לזה שמלכתחילה אינו עובד וסומך על כך שיתפרנס מן הצדקה או על ידי אחרים.
למרות האיסור ליהנות מדברי תורה, אין התנגדות בדברי חז"ל להסכם בין שני אנשים לפיו האחד מפרנס את השני, שהינו תלמיד חכם. המדרש (רבה, פרשה צ"ט) מביא את סיפורם של זבולון ויששכר, בני יעקב, שעשו הסכם ביניהם ולפיו יששכר ילמד תורה וזבולון יפרנסו. לפני מותו מברך משה את השבטים (דברים, פרשת "וזאת הברכה"): "שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך" ואומר המדרש: "הרי זבולון קדם ליששכר [...] ולמה כן? אלא שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא (מסחר) ויששכר עוסק בתורה, וזבולון בא ומאכילו, לפיכך קדמו״.
על בסיס מדרש זה מביא עגנון בספרו "אלו ואלו – יששכר וזבולון" (עמוד ש"ט) סיפור יפהפה על ההשלמה בין יששכר לזבולון, וכך הוא מספר:
כשבא יששכר ליטול חלקו בגן עדן בדקו בספרו ומצאו כתוב יששכר עסק בתורה שני ימים. עמד יששכר תמיה. אמר אפשר אני שכל ימי לא משתי מאוהלה של תורה והטתי שכמי לסבול עולה של תורה לא יצאו לי אלא שני ימים בתורה? אמרו לו, יששכר בעולם שבאת משם חייך מניין היו? אמר להם, אח היה לי וזבולון שמו ועשה עמי שותפות. הוא יושב לחוף ימים ויוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר ונותן לתוך פי ואני יושב ועוסק בתורה. אמרו לו, אם כן תורתך של זבולון היא, שאלמלא זבולון שעוסק בפרקמטיא לא היית אתה עוסק בתורה וכבר אכלת עולמך בחייך. ושני ימים אלו שכתובים על שמך, אלו שני ימים שהשהה אחיך מלהביא לך את מזונותיך ועל אף פי כן לא הנחת את מקומך ומשכת בעולה של תורה. אמר יששכר, ודינו של זבולון מהו? הביאו פנקסו ומצאו כתוב זבולון עסק בתורה כל ימיו חוץ משני ימים. כיוונו את הימים ומצאו שאלו שני הימים שהשהה שכרו של יששכר.
המדרש והסיפור מייצגים למעשה את ההשקפה כי תלמוד תורה הנסמך על צדקה בהסכם אינו נזקף לטובת לומדי התורה אלא למפרנסיהם. עם זאת, יש הסוברים, למשל רב האי גאון, מחשובי הגאונים בבבל (1038-939), שאין משמעות להסכם בין המפרנס ללומד התורה, שכן שכר עולם הבא אינו ניתן למכירה או למתנה ולכן שני הצדדים נהנים מכך.
הדיון עד כה עסק בשאלה אם מותר ללומד התורה להתפרנס מן הצדקה, אך לא בשאלה אם חובה לנותני הצדקה לפרנס לומדי תורה. אם בשאלה הראשונה ראינו חילוקי דעות, הרי שבנוגע לשאלה השנייה ישנה תמימות דעים שחובה לסייע לתלמידי חכמים במידה שהם נזקקים. כך למשל אומרת הגמרא במסכת כתובות (קי"א, ב') על המצווה לדבוק בה' (דברים ל'): "'לאהבה את ה' אלהיך ולדבקה בו', וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה? אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה״. בעקבות הגמרא, הרמב"ם כולל בספר המצוות (מצווה ו') את המצווה לסייע לתלמידי חכמים. מגדיל לעשות מחבר ספר "פלא יועץ", רבי אליעזר פאפו (חי בבולגריה, 1827-1786), המונה בצדקה הניתנת ללומדי התורה מספר מצוות, וזה לשונו (אות צ'): "אם בקשת לעשות צדקה, עשה אותה עם עמלי תורה, שנאמר אשריכם זרעי על כל מים" (ישעיהו ל"ב, כ'). וכמה מצוות עושה ביחד: צדקה, מחזיק ביד לומדי תורה, מכבד התורה ולומדיה, מביא דורון לתלמיד חכם, ועושה צדקה עם בני אדם המהוגנים".
