מאמר:
חוחית על קוץ פוקחת מקור/ חגית הלפרין
ספרהּ השמיני של יערה בן־דוד, זמן בוֶרטיגו', הוא ספר שירים מגוון בנושאיו ובהלכי הרוח שלו. שבעת שעריו כוללים שירי מסעות, שירים מתקופת הקורונה ושירים בעלי היבט אקטואלי, ובהם השער 'סדום הפוכה', שנכתב בעקבות אסון ה־ 7 באוקטובר. לצד אלה, מצויים גם שירים עם היבטים ביוגרפיים - גלויים או סמויים. קריאה מעמיקה וקשובה ביצירתה של בן־דוד חושפת את ייחודה הלשוני הפיגורטיבי ואת דימוייה המפתיעים; שיריה מזמינים את הקורא להתבונן בעולמה הפנימי העשיר ולהתרשם מיכולתה להעניק ביטוי אישי, חדשני ומקורי גם למצבים ולרגשות מוכרים וטריוויאליים.
המחזור 'שירים על הקו' כולל שמונה שירים. קריאתם ברצף מייצרת רסיסי עלילה, שבמרכזה קשר עמוק ומורכב בין גבר לאישה, החיים בקצוות מרוחקים של העולם ויכולים לתקשר רק באמצעות קו הטלפון. המשותף לשירים הוא הקווים העדינים שבהם מתואר הקשר. נראה כי השירים נוקטים בדרכי הסוואה, המטשטשים את עוצמת הקשר, מתוך רצון לגונן עליו, לאפק את הרגשות ולהעניק לקורא רק קצה חוט, שיעזור לו לעמוד על מערכת היחסים הנרקמת בין השניים.
הקורא אינו מקבל מידע על מראה הדמויות, רקען, עברן או סביבתן החברתית. השירים מציגים מערכת יחסים היודעת עליות ומורדות, אולם ללא נקיטת עמדה או הטלת אשמה על אחד מהצדדים. ניתן לשער כי המרחק הגיאוגרפי, לצד גורמים נוספים, מציב אבני נגף בקשר הנמשך. אופיו אינו נחשף בתיאורים מפורשים, אלא נגלֶה בהדרגה דרך הלשון השירית - מבחר המילים, המטאפורות, ציורי הלשון והרפרוּרים לטקסטים תרבותיים שונים.
השיר 'דיבור', הפותח את המחזור, מציג את המשותף בין השניים: 'בודד' ו'בְּדוּדָה'. הבחירה במילה הנדירה 'בְּדוּדָה' במקום 'בּוֹדֵדָה' משקפת ניסיון לרסן את הרגש - ובעיקר את הרחמים - של הדמות כלפי עצמה ושל הקורא המזדהה איתה. מהשיר מתברר שהקשר חשוב הן לגבר והן לאישה. אולם לא תמיד הוא יציב.
כתוצאה מהמרחק הגיאוגרפי בין השניים נוצר גם היפוך בזמנים: כשאצלה יום, אצלו לילה ולהיפך. היפוך הזמנים בשל המרחק הגיאוגרפי יכול להתפרש גם כרמז לַשונֶה ולמבדיל בין האישה לגבר, שלא תמיד הם מסונכרנים, ורגשותיהם לעתים אינם תואמים.
למרות הכותרת 'דיבור', השיר כמעט אינו מכיל דיאלוג ישיר. למעשה, קולו של הגבר לא נשמע, ופניותיה של האישה אליו קצרות ומינימאליות. הבית הראשון מסתיים במילים: 'בֹּקֶר טוֹב לְךָ, יְדִידִי. כָּאן עַרְבִית', והבית השני נחתם בּפנייה המלוּוה בשאלה קצרה: 'עֶרֶב טוֹב לְךָ, כָּאן שַׁחֲרִית. /מָה שְׁלוֹמְךָ?'
אולם ביטויי השִׁגרה, הפותחים שיחה יומיומית, טומנים בחובם עולם רגשי שלם. נראה שדווקא השתיקות, הדימויים והמטאפורות מגלים את עומק הקשר בין השניים וחושפים את קצה קצהו של הקרחון. הקִרבה שחשה האישה ביחס לגבר מתגלה בלשון נופל על לשון': 'עַל הַקַּו מִמֶּרְחָק נָבִיא לַחְמֵנוּ לְהָחֵם'. שורה זו היא רפרור למזמור אשת החַיִל (משלי ל"א), ומבטאת את מהות הקשר הקרוב והחם ביניהם. הדיאלוג מתואר כמצרך קיומי, כאשר הלחם המטאפורי המגיע מרחוק מחזק את הרוח. גם הצירוף 'הֲפוּגוֹת שֶׁל גַּעֲגוּעַ', והכינוי 'ידידי', בפנייה אל הגבר, רומזים לשכבה רגשית עמוקה הפועמת מתחת למעטה הנימוס והשגרה של חילופי הברכות.
השיחה ביניהם היא רגע של חסד, אך אינה מתנהלת על מי מנוחות. השניים מצויים בשני קצוות מרוחקים, 'קָצֶה אֶל קָצֶה', והדיאלוג מתנהל בתנועת מטוטלת או נדנדה עולה ויורדת. החלום בהקיץ המופיע בשיר אינו מפלט של שלווה, אלא 'חֲלוֹם רוֹעֵשׁ בְּהָקִיץ מַבְרִיחַ מִלִּים', כאשר המילה 'מַבְרִיחַ' יכולה להתפרש בכפל משמעויותיה: החלום המֵניס את המילים והחלום הכולא את המלים ונועל אותן, מלשון 'בָּרִיחַ'.
הנֹגַהּ הרגעי העוטף את השניים נבהל ל'מַגַּע קוֹל' - צירוף יפהפה המחבר בין חוש השמיעה לחוש המישוש, וממחיש את שבריריות הרגע ואת עדינות הקשר. אולם רגע הנֹגַהּ, שהוא זמן החסד, נעלם. הזמן נע קדימה, ותנועתו מומחשת באמצעות הדימוי של צעיף הנשמט מצוואר ונתפס בדלת האחורית של אוטובוס נוסע. דימוי זה משדר התערטלות, מַעֲבָר מחום לקור ואובדן שליטה: 'וְנֹגַהּ שֶׁל רֶגַע מֵצִיף / נִבְהַל לְמַגַּע קֹול עַל הַקַּו / כְּמוֹ צָעִיף נִשְׁמַט מִצַּוַּאר / וְנִתְפַּס בַּדֶּלֶת הָאֲחוֹרִית שֶׁל אוֹטוֹבּוּס נוֹסֵעַ'.
בסיום השיר דברי האישה נקטעים ברגע טעון שבו היא מברכת את האיש ב'עֶרֶב טוב'. היא מוסיפה שאצלה בוקר, אך תגובתו אינה נשמעת. השתיקה הזו והיעדר המענֶה מחזקים את תחושת הריחוק ואת אופיו המקוטע של הקשר.
השיחה בין השניים נמשכת גם בשיר 'שיחת היום'. על פניו השיר נקרא כך משום שהשיחה מתקיימת ביום, בניגוד לזו שהתנהלה בלילה. אולם הכותרת יכולה להתפרש גם כאירוניה : שיחת היום - הוא צירוף שמשמעותו שיחה על נושא בעל חשיבות במישור הציבורי או האוניברסלי, אך כאן מדובר בשיחה פרטית, מצומצמת ואינטימית. נראה שגם שימוש בביטוי זה נועד לאָפֵּק את הרגשות העזים. בשיר זה, כמו בקודמו, הדיבור הוא מינימליסטי. למעשה, שתי מילים בלבד נאמרות על־ידי הגבר, וגם הן מגיעות רק לקראת סיום השיר.
לשון הדימויים מגלה עד כמה השיחה רחוקה מלהיות קולחת. הקושי בתקשורת מובע באמצעות הציור הלשוני של משיכת מִילים מן הדממה, משיכה המדומה למאמץ הנדרש בהעלאת דלי מים מבאר. כמו הכותרת, גם השיר עצמו מאפק את הרגשות באמצעות שזירת דימויים מעולם הפיננסים: משיכת הדלי מהבאר מתוארת כ'מְשִׁיכַת יֶתֶר מֵחֶשְׁבּוֹן זְמַן אַחֵר', אולי רֶמז למשבר ולמאזן הרגשי המתערער בין השניים. האיש מתואר כמי ש'שָׁב עַל עִקְבוֹתָיו לְהַדְבִּיק עֲקֵבוֹת' - תנועה הממחישה נסיגה לעָבָר. במישור הרגשי אפשר לייחס אותה לתחושת כישלון שהוא חש ולקושי שלו לקָדֵם ולטפֵּח את הקשר.
התמונות המתארות את האיש הן עוצמתיות: עץ הפוך, ששורשיו הכרותים מנתקים אותו ממקור חיותו , והוא צמא למי הבאר. וכן 'עֵינֵי חַיָה בַּסּוּגַר' - כאילו הוא לכוד בתוך שתיקה ובתוך הקשר הדועך. האיש נותר על הקו, אבל נוכחותו הולכת ונחלשת – הוא 'אוֹזֵל' ו'נֶאֱלַם' ואז, באופן בלתי־צפוי, הוא פולט שתי מילים: 'הַיְּדִידוּת שֶׁלָּנוּ'. דיבור לַאקוני זה, שאין לו המשך, חושף את משמעות הקשר בחייו. ייתכן כי דווקא משום שהוא מייחס לו חשיבות כה רבה וחושש לגורלו, אין הוא מסוגל להמשיך בדיבור - ונאלם.
השיר מסתיים בצירוף מטאפורי, שכנראה מתייחס לטיב הקשר בין השניים: 'קוֹנְכִיָּה וּמְלוֹאָהּ', המבוסס על הביטוי 'עולם ומלואו'. הצירוף החדשני מדגיש כי הידידות בין השניים אומנם אינה עולם ומלואו, אבל היא עולם בזעיר אנפין, רב הדהודים ושביר. לפי האמונה הרווחת, כאשר מצמידים קונכייה לאוזן, ניתן לשמוע את רחשי הים הרחוק. כך גם הקשר בין השניים: אומנם ים מפריד ביניהם, אך למרות זאת הם מקווים לשמֵר ידידות מורכבת, עדינה וחשובה מאין כמותה.
השיר השלישי, 'עכשיו צל מתארך', על שני חלקיו, חוזר לנקודת המבט של האישה. לכאורה, השניים נמצאים עתה יחדיו ויושבים טנדו. אך לאור השירים הקודמים, נראה שכל אחד מהם מצוי בביתו, והמפגש ביניהם מתקיים רק דרך הקו הטלפוני. חיזוק לכך עולה מן השורה: 'לַיְלָה אֶצְלְךָ עַכְשָׁו בְּסֻלַּם רִיכְטֶר'. זמן ומרחב נמדדים כאן לא רק במונחים גיאוגרפיים, אלא גם כרמזים לאסון מתקרב. סולם ריכטר, המשמש למדידת עוצמת רעידות אדמה, נקשר כאן ללילה המאיים. בהמשך מופיעים דימויים של התפוצצויות, עיר מבותרת בכאב אדמה, וצירי לידה המבשרים קטסטרופה איומה. כל אלה יכולים לרמוז גם על זעזוע צפוי ביחסיהם של השניים.
בניגוד לשירים הקודמים, שבהם כּוּנוּ השניים 'בּוֹדֵד' ו'ּבְּדוּדָה', כאן הם מכונים 'אַלְמוֹן' ו'אַלְמוֹנִית', מה שמדגיש את מקומם וזהותם בעולם, לפחות בעיני עצמם. גם כאן, הבחירה במילה 'אַלְמוֹן' במקום 'אלמוני' מעניקה גוון לא שגרתי ומרוחק שמונע גלישה לרגשנות מופרזת.
בחלקו השני של השיר מתוארת האישה כשהיא ממתינה לצלצול הטלפון, ויש בו הדהוד לשירה של לאה גולדברג 'ולא היה בינינו אלא זוהר'. אך בניגוד לזוהר המקשר בין האוהבים אצל גולדברג, כאן השיחה הטלפונית מקשרת ביניהם: 'וְלֹא הָיָה בֵּינֵינוּ אֶלָּא / קוֹל מַשִּׁיק בְּקוֹל נֶאֱלַם וְשָׁב / לַחַיִּים' . המילה 'משיק' מתייחסת לנקודת מפגש חמקמקה, כמו קווים הנוגעים בנקודה אחת בלבד, או בדומה למַשק כנפי ציפור. הקול הנשמע דרך הקו, בין השניים הרחוקים זה מזה, עובר מהפכים: לרגע נדמה שהוא מוצא אחיזה ומחבר ביניהם, אחר כך נקטע ונאלם ושוב מתעורר לתחייה.
השיר מסתיים לכאורה בנימה של תקווה לתיקון ולשלמות מחודשת, בהשראת חזון העצמות היבשות של יחזקאל, שבו העצמות מתקרבות ומתחברות מחדש - 'עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ' )יחזקאל ל"ז, 7), אך נראה שבשיר יש להבין את הביטוי במשמעותו המילולית: במקום שהעצמות יתאחו, כל אחת חוזרת אל מקומה ואל ישותה הנפרדת. גם השורה האחרונה בשיר 'רוֹאֶה הַכֹּל מִנֶּגֶד לֹא יָבוֹא', מערערת את הציפייה לאיחוד מחדש, בדומה למשה הרואה מנגד את הארץ המובטחת אך אינו נכנס אליה, וכמו בשירה של רחל 'מנגד', שבו המשאלה של האישה אינה מתממשת והשניים נותרים 'רְחוֹקִים לָעַד'. גם כאן השלמות המדומיינת מתגלה כבלתי־אפשרית, והקשר נותר שביר ותלוי על חוט של קול.
השיר הרביעי 'עטיפה דקה', מדגיש כקודמיו את המרחק שבין השניים: האיש במערב והאישה עונה לו 'מֵהַמִּזְרָח שֶׁל הַשַּׁרְקִיָּה' .האַלוזיה לשיר הגעגועים לציון מאת יהודה הלוי 'לבי במזרח ואני בסוף מערב', חושפת רובד סמוי של געגועים בין הרחוקים, המפעפע בדו־שיח ביניהם. בשיר זה הגבר הוא האקטיבי והוא שׁוֹלֶה מעֲבָרו 'זְמַן קָרָט24 מִתַּחְתִּית הָעֲרֵמָה' ,בדומה ל'מְחַפְּשֵׂי זָהָב חַמְקָנִים'. זהו זמן הזהב של נבירה בזיכרונות יקרי ערך והעלאתם מתחתית העֲרֵמָה. השיר רומז לכך שהקשר יסתיים כנראה במות הגבר: 'טֶרֶם יַבְשִׁיל מוֹתְךָ', או בפרידה שיש בה טעם של מוות.
השירים 'לֶקֶט' ו'השתהות', לכאורה אינם עוסקים בדיאלוג שבין הגבר והאישה, אלא בזמן. הזמן מוצג כחסר סדר, והוא מתפזר ומאבד כיוון באין רועה שינהל אותו. השיר הקצר 'לֶקֶט' בנוי ממשפט אחד שעיקרו דימוי: 'יָמִים כְּמוֹ עֲדָרִים / פְּזוּרִים בַּמִּדְרוֹן בְּאֵין רוֹעֶה / שֶׁיִּלְקֹט כְּעָנִי מֵהַזְּמַן / בִּפְאַת הַשָּׂדֶה / אֶת הַשִּׁכְחָה'. השיר נסמך על חוקי התורה, הקובעים את המַתָּנות שבעל שדה חייב להשאיר לעניים בעת שהוא קוצר את יבולו: לקט, שכחה ופֵאה )ויקרא י"א 10-9 ; , דברים כ"ד( 22-19 .
אך בחינת השיר בהקשר למחזור כולו מאפשרת לראות בו מטאפורה הן למצבו של הגבר והן למצבה של האישה. האיש הכבוי מלקט את השכחה משדה חייו ומתנחם בזיכרונות האבודים, ואילו האישה לא מצליחה להשיג אפילו את מתנות העניים: לקט, שכחה ופאה. רוחו של טקסט מקראי נוסף מרחפת על שיר זה והוא 'מגילת רות'. מסופר בה כיצד הלכה רות השרויה במצוקה ללקט שיבולים בשדה של בועז, ובסופו של דבר נישאה לו והקימה בית. אולם בשיר 'לֶקֶט' אין הֶפִּי אנד, והאישה אינה מוצאת את אושרה.
השיר 'השתהוּת' מתאר שלושה רגעים: הרגע שקדם לאושר, רגע האושר והרגע שלאחריו. אך מתברר שאפילו רגע האושר הקצרצר רחוק מלהיות שלם, משום שהוא בבחינת 'פֶּלַח אֹשֶׁר מוֹלִיךְ שׁוֹלָל'. השיר כולו נתון בתנועה ובחוסר יציבות, הרגעים נפרסים לפרוסות דקות, והזבוב שנוחת עליהן עף.
נעלם. רגע ההתפכחות מהאושר מתואר 'כְּמוֹ בֶּכִי מְאַחֵר חֲלוֹם', בכי של געגוע, אכזבה או השלמה עם מה שהיה ואיננו עוד.
השיר השביעי 'שׂפת אֵם' מתרכז בדמותו של הגבר. נראה שהוא עקר ממקום הולדתו ושפתו היא 'שָׂפָה בְלִי אֲדָמָה'. אך הוא ממשיך להתגעגע למולדתו, רואה בה מקור נחמה ואפילו מעין חבל הצלה: 'וּמִמְּקוֹמְךָ אַתָּה / אוֹחֵז בָּהּ בְּשׁוּלֵי זִכָּרוֹן כְּמוֹ בְּמַצְנֵחַ נִפְתָּח / לִנְחִיתָה רַכָּה, / מַזְהִיב עֲטֶֶרת קוּרֵי מוֹלֶדֶת'. ההתייחסות לשפת האם היא דו־משמעית. מצד אחד היא כ'עֶרְוַת דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה', דימוי המשדר גנאי, שכן הוא מזכיר את הביטוי התלמודי 'קול באישה ערווה'. מצד שני, שפת האם גם 'פּוֹעֶמֶת, עוֹלָה מִן הָרַחֲצָה בִּיפִי גֵּו'- תיאור הרומז לשיר השירים שבו מדמה האוהב את שינֶיה של אהובתו 'כְּעֵדֶר הָרְחֵלִים שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם ' )שיר השירים' ו', 6).
הדואליות בשיר בין החיובי לשלילי, בין יחסי אהבה או ידידות עמוקים לבין דחייה והתעלמות, מגיעים לשיאם בשורה האחרונה: 'וְהַדִּבּוּר בֵּינִי לְבֵינְךָ גֶּשֶר מְקֻמָּר אֶל הַיָּם הָאַחֵר'. לכאורה נבנה גשר של מילים בין השניים, אך הגשר מקומר ואינו ישר. יתר על כן, הקשר נטען במשמעות שלילית באמצעות הרמיזה לשירו של שמואל הנגיד 'הים ביני ובינךָ', שהוא קינה על מות אחיו ומתאר את המרחק החוצץ בין שני האחים האוהבים. המרחק בשירו של שמואל הנגיד נוצר בגלל מוות, ובשירה של יערה בן־דוד - בגלל מוות או פרידה.
השיר השמיני המסיים את המחזור נקרא 'Lacrymosa' (דוֹֹמַעַת) - מילה הלקוחה מטקסט ליטורגי: המיסה למתים (רקוויאם). הכותרת טוענת את השיר בקונוטציות של אבל ומוות. זהו שיר קצרצר, בן ארבע שורות, שבמרכזו החוחית והשושן הלבן: 'חוֹחִית עַל קוֹץ פּוֹקַחַת מַקּוֹר / עוֹצֶמֶת עַיִן / וְהַשּׁוֹשָׁן הַלָּבָן תַּחְתֶּיהָ / הִסְמִיק מִיֹּפִי'.
החוחית ניצבת על אחד מקוציו של השושן ומבצעת פעולה כפולה: היא פוקחת מקור, אולי מתוך רצון לשיר. אך היא אינה שרה, אלא עוצמת עין, אולי כרמז להתכנסות פנימה, לעצב או לעייפות רגשית. ישיבתה על הקוץ פוצעת אותה, ודמה ניתז על השושן הלבן. כתוצאה מכך מתכסה השושן הלבן בכתמי אודם שמייפים אותו. כאבה של החוחית הופך אפוא ליופי. הבחירה במילה 'הסמיק' במקום 'האדים' מצביעה על כך שאין בתיאור רק התייחסות לצבע, אלא גם לרגש. השושן הסמיק אולי משום שהוא חש אשמה או בושה על הפגיעה שהקוץ שלו גרם לחוחית, ובשל הידיעה שמקור יופיו טמון בכאבה.
שם הציפור 'חוחית' נבחר ככל הנראה הן משום שזוהי ציפור שיר, והן משום הדמיון הצלילי בין חוחית לחוֹחַ, היוצר זיקה בין הציפור לבין הקוץ, מקור סבלה. ציפור השיר נקשרת גם ליערה בן־דוד המשוררת, ששמה המקורי הוא 'סילביה' (בלטינית: 'יער'), ומכאן השם שהוסיפה לעצמה: 'יערה'. אולם 'סילביה' פירושו גם סִבְכִית )ציפור שיר קטנה ביער(. בשיר 'Lacrymosa' הסִבְכית הוחלפה בחוחית.
השיר פועל על ארבעה מחמשת החושים: שֶׁמַע - החוחית היא ציפור שיר, אך שירתה נקטעת; ראייה - הניגוד בין לובן השושן לאודם הדם; מגע - החיבור בין החוחית הפצועה לשושן הסופג את דמה; ריח - הנוכחות הסמלית של ניחוח השושן.
השיר שואב השראה מסיפורו של אוסקר וויילד הזמיר והשושנה, שבו הזמיר מקריב את חייו וצובע את השושנה הלבנה בדמו כדי לעזור לסטודנט צעיר לממש אהבה, שהזמיר רואה בה בטעות אהבה מושלמת. הקישור לסיפורו של וויילד מאיר את הסומק של השושן בשירה של בן־דוד באור נוסף, חיובי: דם הזמיר שניגר על השושנה מעלה בה סומק שמדומה לסומק העולה על פני חתן הנושק לשפתי כלתו. השיר ' Lacrymosa ' אם כן, אינו רווי רק בכאב, דם ומוות, אלא אוצר בחובּוֹ גם רמז לאהבה רומנטית.
נראה שהשיר מתכתב גם עם אגדת שלגייה ושבעת הגמדים: המלכה, שנדקרה מהמחט בזמן שרקמה וטיפות מדמה נפלו על השלג הלבן, הגתה משאלה ללדת ילדה שעורה צח כשלג ושפתיה אדומות כדם. משאלתה אומנם התממשה כשילדה את שלגיה, אך היא מתה בלידה. האגדה מאפשרת, אם כן, לקרוא את שירה של בן־דוד לא רק כשיר על אהבה, מוות ופרידה, אלא גם כשיר ארס־פואטי המדבר על הולדת היצירה מתוך חוויה של היפגעות וכאב.
