סיפור:
רַק פִּתְקָה/ נחמה פוחיצ'בסקי
מתוך: עִתּוֹנֵנוּ: עִתּוֹן לַיֶּלֶד וְלַנָּעַר, גליון טז (סב), תרצ"ד, עמ' 6
(מחיי ילדה תימניה)
זה היה בשנה השניה לעלייתם מתימן. שַמְעָה ודודתה יצאו לגור מן המרתף הכללי אל המחסן של הגברת ז., אשר הכניסה אותה לשרות ולא הכבידה עליה את העבודה. עושה בעצמה הכל, רק היא, שמעה עוזרת על ידה.
לעיתים, כשחסרו מים בבית, הייתה באה הגברת במבוכה, אבל שמעה, באה מיד לעזרתה.
– אני ארד אל הבאר ואביא מים!
פקפקה הגברת ואחר כך הסכימה.
– אבל רק חצי פח תמלאי ולא יותר. השומעת את?
– כן, כן!
והיא מסתלקת עם הפח בזריזות.
הדרך הייתה נטויה על יד בית הספר ולעתים היה תוקף אותה יצרה להתעכב כאן רגעי מספר ולהקשיב לקולות הערֵבים שעולים מן החלונות הפתוחים.
על יד גינת הבית שמול בית הספר עומד ספסל מהודק לשני ברושים מרובי צל. עליו היא מעמידה את הפח, מזדקפת ונועצת עיניים סקרניות לחלל החלונות, שבעדם היא רואה ראשים, ראשים עד אין מספר, וגבוה מכלם נראה ראשו של אותו המורה הרזה והיפה, שמבקר לעתים בבית גברתה.
הוא מדבר לפני ים הראשים ומבאר להם דבר מה בקולו הצלול הרך והנעים.
פתאום השתתק קולו ולבה התחיל דופק בקרבה. מה זה? למה כה הורמו המון ידיים באויר?
– שולמית!
מצלצל קול המורה.
האח! את שולמית היא מכירה, זו הילדה בעלת הצמות הארוכות והסרט היפה הקלוע בתוכן. מה מדברת שם שולמית וקול המורה צוהל לאות הסכמה לדבריה? כנראה חכמה שולמית!
לבה הקטן של שמעה מִתְכַּוֵץ בהרכיבה את חצי פח המים על ראשה. ולא על המשא תדאב נפשה, אלא על חוסר היכולת להימצא שם בפנים על הספסל בין יתר הילדות בנות גילה. האם אינה בת ישראל כשרה ונאמנה כמותן – ומדוע נִטְלָה ממנה הזכות ללמוד חוכמה ככל הילדות?
הולכת היא, שזופת הפנים ושחורת התלתלים, כשהפח מתנועע על ראשה ומאחוריה כבר נשמע קול צחוקם העליז של התלמידים והתלמידות שהתפרצו מן המחלקה ומרעישים את האוויר. היא ממהרת את דרכה בצל התותים ולבה נוקפה על האיחור לשוב הביתה, כשגברתה מצפה למים.
הרבה ימים ולילות של הרהורים קשים עברו על שמעה לאחר אותו הבּוקר, עד שהחליטה בנפשה, כי נחוץ לה לגלות את לבה לפני הגברת ולבקשה שתשיג בשבילה פתקה לבית הספר, היא כבר שמעה לא פעם שנחוצה פתקת-כניסה, בלי פתקה אי אפשר.
הגברת מרחמת עליה תמיד ובוודאי גם את רצונה זה תעשה בחפץ לב. האח, מה טוב ומה נעים יהיה אז! היא תחפוף את ראשה יום יום, תרחץ יפה בסבון את פניה וגם את רגליה, שתהיינה נקיות; שמלת השבת תלבש ואת הסינר שתפרה לה הגברת לחג הפסח. ילקוט תחפש לה וספרים ותרוץ בבוקר השכם לבית הספר, רק פתקה, פתקה להשיג – וחסל!
בערב אחד גילתה ברטט את סוד לבה לדודתה, וזו הלמה אותה בגערותיה כרעם על השטות שגמלה בלבה להכנס לבית הספר, ולחמה מאין ימצא?
ואחרי הגערה קול תחנונים:
היא, הדודה, חלשה ואינה עובדת חודשית, רק יוצאת פעמיים ביום אל המושבה, ממלאה אי אלו פחי מים לבתים וחוזרת אל מעונם בנשימתה הכבדה.
בגרושים אחדים שהיא מרוויחה לא תוכלנה להתפרנס שתי נפשות ובייחוד כשעוד חלה עליה שארית החוב של הוצאות הספינה!
הדודה מדברת עוד ועוד, אבל שמעה הקטנה אינה מקשיבה אלא לקול ליבה, להיכלה שנהרס שם. גופה הפעוט רוטט וכר הקש מתרטב מדמעות חמות.
