מסה:
הַסֵּפֶר וְהַחַיִּים/ מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
לפני מונח “לוח העם” של “אחיאסף” שנה ראשונה, ואני קורא בו בשום לב.
בו מאמר מענין בשם “הספר והחיים”, שמתחיל בקריאה זו: “עם הספר היינו מאז ומעולם, והדבר הזה היה לנו לסם־חיים ולסם־מות כאחד…”
“בעת אשר מעבר אחד – הוא אומר – נתן לנו הספר שׁם ושארית וכו', הנה מעבר השני אותו הספר בעצמו, בהינתקו מן הארץ ובעמדו ברשות עצמו, כאיזו בריה מיוחדת, אשר כל עיקרה לא נבראה אלא בשבילה בלבד, הסב לנו רעות רבות וצרות מבית ומחוץ, עוד יותר הרבה מבית”.
“עקמומיות־השכל, שקשה למצוא דוגמתה בכל העמים בעלי־התרבות, לנו בני ישראל. לנו מבטים משונים על תבל ומלואה, המבהילים בזרותם ופראותם. יחס אוילי וסר טעם לכל חיי האדם, נעמם ויפים, עקשנות מאובנת העוצמת את העינים בחזקת היד לבלתי ראות נכוחה. – אלה היו תולדות הספר המופשט, אשר בנו לו בימה לעצמו, הרחק מכל החיים, המונם ושאונם”.
“כל ההתחכמות הסבוכה והמעוקלה של הספר המופשט ההוא, אשר בשמוע אותה אדם בריא בשכלו מן החוץ לא יאמין למשמע אזניו וישום וישרוק, היתה לחובה, לעצם החיים, לראשית ואחרית הכל; וכל זה להעם כולו, כגדול כקטן, אין נקי…”
“הספר המופשט הזה אין לו עוד דבר להחיים והטבע, שהוא ספר בפני עצמו; הכל ממנו. הכל בו והכל בעדו, ולהאדם לא נשאר רק להפוך ולהפוך בו, לפרשו, לדרשו, לגדרו, כי הוא תמצית החיים”.
“הם, בעלי הספר, מצאו עצמם קרויים לצוות על מסתרי נפשנו, רצוננו ויחסנו אל הטבע והחיים; הם התירו לנו בקושי גדול לעסוק לפעמים בחיצוניות, בשעה שאינה לא יום ולא לילה, אחרי שבן־אדם עברי לא נברא אלא לגירסא, לעשות אזנים להלכות והלכות להלכות!” ושואל הסופר הלז לאמור: “מי נתן זכות מוסרית לעם שלם, עם תולדתי, עם חכם ונבון, הגוי הגדול הזה, עם ישראל, מי נתן לו הזכות להשליך כל עול הטבת החיים ותיקונם על עמים אחרים, והוא ישתעשע בצעצועים בחקירות בלתי פוריות על דבר העבר אשר לו, במנהגיו ולימודיו המצומצמים, לוּ גם היה בהם דרך לתרבותו אשר בה יתפאר”.
“ו’התרבות העתיקה' של ישראל מה היא שבה יתפארו? אחרי שרק איש חי יכול וצריך להתפאר בתרבותו וכו'; אולם החנוט, הנקבר חי – מן תתן ומה תוסיף לו התרבות?”
“התרבות היא אחת מצרכי החיים, מצרכיהם היותר ראשיים, אבל לא צרכי החיים כולם. ואם בשבילה יחדלו החיים להיות חיים, אם בשבילה ועל ידה יתמכר האדם לאיזו אותיות מתות והיה לבן עולם אחר, לא אותו העולם שישנו במציאות – אז הלא יצא שכרה בהפסדה, ולמי ולמה היא?”
וההפסד הלא הוא גדול ורב מאד, על ידו נתמעכו חיינו, נשתתקה המית החיים אשר בנו, ואנו רק צללים עלי אדמות, צללים בלי אור…
צללים אנחנו. ושם מבחוץ העולם גדול. שם העולם עולם והחיים קרויים חיים ובני־אדם יודעים את תפקידם.
הנה חיים וחירות ואנו – עבדים בני עבדים. “חטא חטא ישראל בשבתו בארצו, יספרו לנו כתבי־הקודש, כי עזב אלהי אבותיו וכו'; וחטא חטא ישראל בארץ גלותו, כי בחפצו להידבק באלהי אבותיו עזב את אלהי העולם…”
“והוא הוא הלא אלהי אבותיו”. –
