ביקור במוזיאון אורי גלר / אהובה פונדק

ביקרתי בלא מעט מוזיאונים בימי חלדי, קטנים וגדולים, בארצנו הקטנטונת ובארצות שמעבר לים ומעבר ליבשה; במוזיאון כזה מעולם לא ביקרתי.

אורי גלר מדריך בעצמו את הסיורים במוזיאון שלו; הוא עושה את זה בלהט, בתשוקה,  במסירות נפש, באמונה, בעבודה קשה. הלהט, התשוקה, העבודה הקשה, האמונה בעצמו, מסירות הנפש, הם אלה שבנו את הקריירה הארוכה, המפוארת והלא פשוטה שלו.

כי ממה נַּפְשָׁךְ; כשהיה קטן גר עם אימא שלו ברחוב בצלאל יפה בתל אביב. אימא וילד. ילד ואימא. כסף לא היה. פעם אחר פעם אחר פעם היה הילד הולך לחנות הצעצועים ברחוב אלנבי לראות בחלון הראווה את הג'יפ האדום הגדול הנוצץ שהתאווה לקנות ולא היה יכול כי לא היה כסף. אחר כך הוא ואימא היו הולכים לקיוסק ברוטשילד פינת אלנבי, אוספים את כפיות הפלסטיק שאנשים זרקו אחרי שסיימו לאכול גלידה, באים הבית, רוחצים את הכפיות ומוכרים אותן לאיש שבקיוסק.

הילד שגדל בעוני ברחוב בצלאל יפה בתל אביב עשוי היה לגדול להיות אדם רגיל וממוצע. נתוני הפתיחה שלו לא היו משהו. אבל הוא הפך להיות סיפור הצלחה לאומי ובינלאומי.

במהלך הסיור שנמשך כשעתיים, גלר פונה קודם כל לילדים. כשיושבים הוא מושיב אותם בשורות הראשונות, כשהולכים הוא מקפיד שהילדים ילכו בראש המחנה, טורח להסביר להם כל דבר, בקיצור ובבהירות כי הזמן קצר והמוזיאון עמוס. אנחנו, המבוגרים, יודעים מה זה נאס"א ועב"מים ויודעים מי הם אלביס פרסלי וסלבדור דאלי והחיפושיות והרבי מלובביץ', אבל ילדים לא בהכרחַ יודעים. ניכר שחשוב לו שהילדים ידעו, יבינו וישכילו.

ההכנסות מהסיורים, כמו גם ההכנסות ממכירת כפיות מכופפות בסיום הסיור [20 ₪ לכפית רגילה, 50 ₪ לכפית זהב, בחתימתו האישית על כל כפית – ואחר כך אפשר למצוא את הכפיות האלה ב- eBay, מוצעות למכירה במאות שקלים] – הולכות לעמותת "הצל ליבו של ילד" בבית חולים וולפסון בחולון.

השפע במוזיאון מסחרר.

אני נמנעת מללכת לשווקים כי הם מציפים אותי; מקפידה על בית ריק; בשבילי פחות זה יותר;  אבל גלר הוא אספן, לא זורק, שומר, אוגר. סיפור החיים שלו וסיפורי האוספים שלו מעוררי השתאות.

בכניסה למוזיאון מוצג פסל פלדה של כפית מכופפת ענקית, אורכה 16 מטרים ומשקלה 11 טון, שזכתה לדבריו להכרה ממומחי גינס ככפית הגדולה בעולם.

המוזיאון שוכן במבנה עותמאני יפהפה ביפו העתיקה בסמוך למוזיאון אילנה גור. קמרונות, קשתות, עמודים, ובקרקעית המבנה מפעל לייצור סבונים מהמאה ה-19 שנחשף בעת שגלר שיפץ את המבנה. רצפת זכוכית מאפשרת לנו להציץ ולראות את המבנים התת קרקעיים של המסבּנה.

המוזיאון עמוס אינספור פריטים וצילומים שמתעדים עשרות שנות חיים למן ילדותו ונעוריו: הווספה עליה רכב בגיל 16, הפולקסגוון הישנה שהייתה לו בארץ בוקעת מקיר במוזיאון, מכונית קדילק עליה מודבקות כ-2,000 כפיות, פסל סוס עשוי סחופת עצים שנמשו מן המים, המון רב של מתנות ומזכרות שאסף וקיבל מידוענים ברחבי תבל: שטר של 2 דולר חתום על ידי הרבי מלובביץ'. מתנה אישית שקיבל מאליזבט מלכת אנגליה. כובע מצחייה שנתן לו דונלד טראמפ עם שערה משערות ראשו (ואם יש לו שערה של דונלד טראמפ, אומר גלר, משמעות הדבר שיש לו DNA של טראמפ והוא יכול לשכפל אותו; ואני אומרת שאני לא כל כך בטוחה שהשיער הכתום שטראמפ לובש על ראשו הוא שיער טבעי). מפתח פירמידה שקיבל במתנה מאשת נשיא מקסיקו, גולגולת קריסטל שגילה באותה פירמידה, בקבוק בושם שנמצא צמוד לגופתה המתה של מרילין מונרו שלדבריו בכלל הייתה יהודייה, כדור של חייזרים שג'ון לנון העניק לו במתנה ועוד ועוד, תקצר היריעה.

בין לבין גלר מספר את סיפור חייו, איך הפך להיות ידוען בארץ, גולדה מאיר היא שהזניקה את הקריירה שלו, ואיך המשיך את דרכו והפך להיות ידוען בעולם.

בסיום הסיור גלר מאפשר לשבת על כורסת ענק עשויה מכפיות מכופפות ולהצטלם איתו. הוא גם מחלק חינם אין כסף צילום גדול שלו יושב על כורסא זו, צילום עליו הוא חותם בזמן אמת.

יש לו מסר לעולם ובמיוחד לילדים. תאמינו בעצמכם. תגשימו חלומות, בלי קשר לגיל או לנסיבות חיים. תהיו תמיד אופטימיים.

ככה הוא חי את חייו.

בעיניי, ביקור במוזיאון אורי גלר ופגישה איתו הם חווייה מיוחדת ומעשירה. אשרי שזכיתי.

מוזיאון אורי גלר,  מזל אריה 7, יפו