מסה:

 7 דקות אחרי חצות-האמת/ אבינועם חקלאי

——————————-

סרט הפנטזיה ששמו בעברית

״7 דקות אחר חצות״ אבל באנגלית

נקרא “A monster calls” מעלה את בעיית האמת בעידן של פייק.

אפילו אופן התרגום שהנו למעשה

פירוש של התמה בסרט כפי שנקראה על ידי המתרגם, מעלה את הקושי העכשווי עם האמת. הנידוי של טראמפ מהרשת החברתית X בימיה כטוויטר הביאה אותו ואת מקורביו לפתוח את הרשת Truth Social. מה שקרוי ״הימין הפופוליסטי״ החל לטעון לבעלות על האמת באופן די משכנע, כשרק לפני 7 דקות מי שנחשב ״שפוי״ התייחס אל הנאמר שם כאל ״אמת אלטרנטיבית״, כלומר פייק.

סרט הפנטזיה מציב בטבורו

ילד בן 12 לאם יחידנית שחולה לפתע בסרטן ממאיר, שנראה שאינו מגיב טוב לטיפול. באזור הדמדומים שלאחר חצות מופיע עץ כביר ועתיק המבקש לערוך עמו עסקה: העץ המפלצתי יספר לו שלושה סיפורים ותמורתם יספר לו הילד את האמת שלו. באופן קצת בנאלי ופשטני מראה העץ לילד כי רגש האשמה שלו על המוות האפשרי של האם,

הוא חלק מפרדוקסים אנושיים, אולי

טופולוגיים של איוויים לא מודעים הסותרים לכאורה זה את זה (לוּ לא היו טופולוגיים). נראה אם כן כי ״האמת״ היא לעולם משהו שהופך

לבעייתי בשפה (הלוגית) שאינה סובלת סתירות, כי פורמלית היא בינארית; אבל למעשה אמת היא אוּניווֹקית, כלומר אינה ניתנת לדיאלקטיקה של השפה והדיבור.

לאקאן מסביר לנו שמי שאינו טוב במתמטיקה אינו דביל, כפי שהיו רוצים לחשוב הטובים במקצוע זה. הקושי במתמטיקה נעוץ בסירוב מסוים לקבל את האפשרות שיש משהו בשפה שיש לו רק אמת אחת.

כדי לפרוש ולהבהיר קצת יותר את הטיעון, אנסה לחלק את האמת לשתיים באופן מלאכותי ולהפרידה מאחותה שהיא ״הממשי״.

הנה נוסחה, אולי אלגוריתם שלאקאן נותן לנו:

S1———>S2

—             —-

$     //         a

זוהי הפורמולה של ״שיח האדון״.

אם יש לנו חוק מסוים (שרירותי או קונטינגנטי) אשר יופיע למעלה משמאל (S1), הוא יפורש בחברה נתונה (S2) באופן מסוים כדי להיות אמת ($). נגיד: ״לא תרצח״. אם באזור של S2 התנאי להיחשב רוצח הוא שיש להוכיח כי ביצעת את המעשה וכי היתה לך כוונה לעשותו, הרי שתוצאת האמת היא שאתה סובייקט ($) שהוא רוצח.

אבל למטה מצד ימין מופיעה שארית (a). למה לתוצאת האמת יש שארית? כי, למשל, מי יודע מהי כוונה? אולי באופן לא מודע יש לך דחפים רצחניים? אולי הם דחפו אותך להרוג באופן זה שהם יסוו את המעשה כתאונה? ההליך המשפטי מעמיד תנאים להוכחת האמת שאינם לוקחים בחשבון (ובצדק, תודה לאל) את הדחף ואת הלא מודע. כלומר, אפשר מיד לראות שהאמת החברתית, המבוססת על ההסכמה של תנאי האמת, אינה בהכרח האמת של הסובייקט, של האינדיבידואל. מכאן מסיק לאקאן שהאמת משקרת, אם כי באנליזה היא הופכת לפחות שקרנית בהתקרבה אל אחותה שהיא הממשי (המשאלה הלא מודעת המייצגת את ממשות הדחף).

קונור או׳מלי בן ה-12 בסרט, מתוודה בפני העץ כי הוא חש אשמה באשר למותה האפשרי של אימו. העץ, בניגוד ליצירות בנאליות אשר ממהרות לפטור את האדם מאשמתו, אומר לו כי הוא דובר אמת אבל האיווי למות האם הוא גם האיווי לכך שלא תמות. וזה מעניין.

כי למשל פרויד, היה מדגיש את אמת האיווי הלא מודע למות האם ואת האשמה על מחלתה שהופיעה באופן מקרי, היה מיחס להנחה המגלומנית באשר לכל-יכולתן של המחשבות הלא מודעות. אבל אם אנחנו עוסקים בממשי; האם אנחנו יודעים בוודאות שמשאלה לא מודעת יכולה להתממש, לא באמצעות האומניפוטנטיות המיסטית של המחשבה, אלא באמצעות ״עשיית מוות״ למי שמייחלים/מפחדים

ל/מ מותו? האין האהבה והשנאה עשויות מאותו החומר?

איננו יכולים לדעת באשר לממשי (a), אבל הדרך היחידה לחמוק מאשמה היא פשוט להתמסר לאמת הגדולה ביותר במסורת הדתות והפילוסופיה: המוות. וכבר פרויד אומר לנו שבסופו של דבר, האשמה היא על החיים. אשמה לחיות.

ואנחנו מדברים על סרט ילדים, כן…?

כדי להסכים שמשהו הוא אמת, או שמשהו יכול להוליד אמת, אין מנוס מלהניח אקסיומה. למעשה, יש לבסס אמונה. אם יש הסכמה לכך שמגילת העצמאות מהווה את הסמכות לפסיקות בנושאים מסויימים, יש בסיס לאמת משותפת. ברגע שמערערים על נקודת אפס זאת, האמת החברתית מתפוגגת. כך גם, למשל, באשר להחלטת האו״ם על חלוקת הארץ לשתי מדינות. אם מתחילים לטעון שההחלטה התקבלה בגלל דיפלומטיה יהודית-ישראלית מתוחכמת בתנאי פוסט-שואה, ולולא כן, חלק מהארץ לא היה מוכר על ידי העולם כמולדת החוקית של העם היהודי; שוב לא ניתן לדבר במונחים של אמת ושקר.

וכדי לטעון שיש איזו אמת השוכנת בלא מודע ונחשפת לרגעים דרך תצורותיו (פליטת פה, חלום, בדיחה וכו׳) צריך להאמין בלא מודע.

במתמה הלאקאניאנית של שיח האדון, ממוקם הסובייקט ($) בעמדה של האמת. אנחנו רואים שהתנאי שלו הוא חיבור בין S1 ל-S2. כלומר, יש צורך שהמסמן הראשון יפורש על ידי המסמן השני. אני יכול לומר ״אני שמאלי״ כי ״אני כותב ביד שמאל״. וזאת תהיה אמת בתנאי שמסכימים שמי ששמאלי הוא זה שכותב ביד שמאל. אבל אם מחר יקרה נס ואתחיל לכתוב ביד ימין, האמת של אתמול תתפוגג.

כנ״ל לגבי המשפט ״אני אוהב אותך״. ואגב, כאן נכנסת הבעיה של ההוויה והקיום. כי האמת היא תוצאה של אמירות בשפה (כלומר, בהוויה), אבל האמירות בשפה לא בהכרח ״תואמות״ את הקיום.

כלומר: מי שכותב ביד שמאל הוא שמאלי—->דני כותב ביד שמאל——> דני שמאלי.

אבל אם בחיים דני כותב בימין? המשפט ״דני שמאלי״ הוא אמת בהוויה, אבל לא בקיום…

ומכיוון שאיננו יודעים מהי האהבה, ההצהרה: ״אני אוהב אותך״ היא בעיה לאמת, אבל ללא ספק יש לה תוצאות ממשיות בקיום.

אנחנו המבקשים את האמת , משולים לאדם המורד של קאמי, המורד בגורלו עד המוות, על אף שגורלנו נחרץ. עניין זה תואם את התקופה הטרגית בה חיינו.

כיום לא ניתן עוד לדבר על טרגיות.

אנחנו חיים בעולם פוסט-מודרני

של דה-קונסטרוקציה של האמונות המשותפות. כאן מושלים הנבלים

אשר אינם מתעקשים על האמת,

אלא משתמשים באי-האפשרות

לייצב אותה.

בימוי: חואן אנטוניו ביאנה 108 דקות

שחקנים: ליאם נלסן, סיגורני ויבר, פליסטי ג'ונס, בן מור, ג'רדלין צ'פלין.