על ההצגה פסטרמה במבט שני/ מארי רוזנבלום
"פסטרמה" זוהי הצגה סוריאליסטית על טראומה ריאליסטית.
המחזה, שכבר ראיתיו בעבר שבתי אליו, מבוסס על עשרות סיפורים נגיעות ורמזים, צעקה כאב –המחזה אינו מתעסק בפגיעה אלא בהשלכות ארוכות טווח בעקבות פגיעה מינית (אינססט - גילוי עריות), ניצול מיני במשפחה, עבירות מין במסגרת המשפחה.
המחזה בא לגעת בבעיה ולהראות איך פגיעה בילדות אחר כך נוגסת בכל חלקה טובה בחיים: בזוגיות, בהורות, בעבודה....ביכולת לעשות פעולה פשוטה כמו לחבק את ילדך.....
היוצרת והבימאית, הדר גלרון, היא זו המחברת והשוזרת את כל החוטים לאורכו של המחזה הזה. שותף יוצר : דן בן דרור
הדר גלרון, ילידת 1970 , באה ממשפחה דתית. שחקנית, יוצרת, בימאית, פזמונאית, קומיקאית, סטנדאפיסטית וסאטירה.
זכתה בפרסים רבים ביניהם פרס התיאטרון על הצגת השנה "מקווה".
סיפור המעשה:
אחרי עשר שנים של טיפולים, תמר יולדת בן בריא ושלם... נס! נס!
אז למה היא סולדת מהתינוק, בן שלוש שעות, כאילו הוא אויב שלה?
למה היא לא מסוגלת לנשק או לחבק אותו? אפילו להביט בו- עושה לה בחילה!
תמר, שקיוותה שהאימהות תתן לה את החותמת הסופית שהיא כמו כולן, מבוהלת מעצמה וממצבה. שנים שהיא נלחמת בתחושה שהיא לא נורמלית, שמשהו אצלה דפוק.
לתמר סוד אפל בעברה, טראומה שהמח שלה סגר כדי להגן עליה. אבל הכאב החד בתעלת הלידה, שחרר בבת אחת את מה שנפשה בקשה שלא לדעת... וכעת תמר חייבת לדעת, כדי להבין מה קורה לה.
אך האם הידיעה תציל אותה או תהרוס אותה?
הדר גלרון - כתיבה, בימוי והפקה
"אני לא ממציאה כלום, רק מארגנת את החיים בצורות של אומנות... ככה זה מאז הסטנד-אפ הראשון שלי, שהוגדר כ'מהפכני'.
אז הייתי צעירה דתייה, והמופע קרא תיגר על מעמד האישה בדת. הרגשתי שרק דרך קומדיה אוכל לגעת בטאבו באופן שיקשיבו לי, באופן שיעורר שיח סביב הנושא.
בכל פעם שבה עליתי לבמה רעדתי מפחד. קיבלתי איומים על חיי, עשו עליי פשקוויל בירושלים, אבל האולמות הלכו והתמלאו, גם בקהל דתי.
להפתעתי, זכיתי לקבל חיבוק גדול מקהילה אורתודוקסית שלמה, כי הסתבר שאני אומרת בקול את מה שרבים חושבים ולא מעיזים לומר.
זה יצר שיח סביב נושאים רלוונטיים שהיו חלק מגל שלם של התעוררות נשית דתית. קבלתי כוח. אם עברה הצגה בלי שמישהו יקום ויצא בזעם, הרגשתי שלא הייתי מספיק טובה באותו הערב…
הסטנדאפ הביא את ציפי פינס, מנהלת תיאטרון בית ליסין, להזמין ממני מחזה על נשים דתיות, וכך נולדה ההצגה "מקווה".
שוב, הלכתי עם האמת שלי, עם כל מה שהפריע לי. הטחתי ביקורת, אך מתוך אמונה שאפשר לשנות. לא הייתי צריכה להמציא דבר, אלא להיפך, לצמצם... כי תמיד המציאות עולה על כל דמיון. ואם הייתי מכניסה את המציאות כפי שהיא היו אומרים שזה "לא אמין".
כך המשכתי גם ב"הסודות" שכתבתי עם הבמאי אבי נשר ובסדרת הטלוויזיה "הרמון" שיצרתי עם שותפתי ענת ברזילי. האמת זקוקה לאומנות רק כדי לסדר אותה בצורה שאנשים יוכלו לשמוע אותה, משום שיש דברים שאנו כחברה מעדיפים לא לדעת, לא לראות... והתפקיד של המוח, קודם כל, להגן עלינו ולהקל עלינו, ולא להוציא אותנו מאזור הנוחות הרגשית. אבל אז עוד לא הבנתי עד כמה המנגנון הזה מפותח.
כשבת דודי הגיעה אליי מפורקת בעקבות משבר עם בעלה, שתיינו לא דמיינו מה עומד להיחשף. איזו תיבת פנדורה תיפתח. ידעתי שאני אעזור לה בכל מקרה.
בהתחלה, היה לי קל יותר להאמין שהבעיה אצלה, שמדובר באיזו הפרעת אישיות, שהמוח משחק אתה משחקים ומספר לה סיפורים. אך ככל שנחשפו עוד ועוד פרטים, ככל שהעמקתי והבנתי את המנגנון, ככל שנתקלתי באמיתות שאי אפשר היה להתעלם מהם, הבנתי שהמוח שיחק בי, ולא בה.
המוח ניסה להגן עליה, והצליח במשך שנים רבות להסתיר את מה שנפשה ביקשה לא לדעת. המשבר עם בן זוגה גרם לטראומת הילדות להתפרץ במלוא העוצמה, כמו קפיץ מתוח שמשתחרר בבת אחת. ואני הייתי שם, עדה… וידעתי שאני חייבת למצוא את הדרך לספר, לעטוף את הסיפור באומנות ולהגיש אותו לקהל, שגם הוא, כמוני, לא רוצה לדעת, יהיה מסוגל להכיל.
היום, 2023, 20% מהילדים בישראל עוברים פגיעה מינית. אחד מחמישה ילדים! לרוב, הפוגע הוא אדם קרוב; אב, אח, דוד…
"פסטרמה" אינה מספקת הצצה צהובה לפגיעה - אלא מכניסה אותנו לשעה קלה (טוב, נו, גם קשה) לראשה של מי שסובלת מפוסטראומה-מורכב.
"פסטרמה" מבקשת שנבין כחברה שלזמן אין משמעות בפגיעה כזו, היא ממשיכה לפגוע ולפגוע ולנגוס בכל הנאות החיים. "פסטרמה" היא לעיסה של פיסת חיים שמובאת לבמה ומוחזרת לקהל, ואני מקווה שכל אחת ואחד ייצא בתחושת אי נוחות ויאפשר למוח שלו/ה לראות דברים שאנחנו לא רוצים לראות. רק כך אפשר יהיה לשנות."
יוצרים ושחקנים:
הדר גלרון- בימאית ושחקנית, רן בן דרור – עיצוב ותנועה, רוי וטורי – תפאורה
ותלבושות, איתמר גרוס- מוסיקה, יאיר סגל-תאורה, סשה צרנבסקי- כויאוגרפית שותפה: ,מעין קילצבסקי- עוזרת בימאית, הדר גלרון, מפיקה שותפה ין טינג-אי.
בהשתתפות: אלכסנדרה צרנבסקי (סשה), מעין קילצבסקי,
נטע עמנואל, יעל שרייבר, הדר גלרון.
הצגה מצמררת. חמש נשים משחקות. אני יושבת ועולמי נעשה צר. לחוץ כאוב.
משחק , שירה, בימוי נפלאים.
בתום ההצגה מתנהל דיון מעמיק על הנושא ומה שמסביב לו. הקהל משתף פעולה ומספר על חייו ומעגל חדש נפתח.
מתחילים לחשוב, להתגרד, לשבת באי נוחות......
60 דקות של מלאכת מחשבת. שישים דקות של כאב, ובתום ההצגה מתחיל הכאב שלי. המחשבות שלי, האמת, החקירה שלי עם עצמי.
צצה ועולה השאלה מהי אהבה בין ילד להוריו?
האם אהבו אותי ללא תנאי?
אם אהבו למה פעלו כפי שפעלו?
האם העובדה ששיקרתי בכל שלב בחיי מראה לי משהו?
האם חוסר היכולת לקבל אותי כמו שאני על אלף מגרעותיי אינן מצביאה על בעיה קשה?
האם העובדה שרק בגיל מאוחר יותר הבנתי, חלקית, שאולי אני כן שווה ואיני כשלון טוטאלי...
מה מסתתר שם?
האם ניתן לסלוח להורים? להבין אותם?
האם אני, כאם, ממשיכה לעשות או אותן הטעויות שעשו לי?
ישועה, אנא, ישועה.
ראתה, חוותה, הרגישה
מארי רוזנבלום , בכוון הרוח
