סיפור:
סדקים של הבנה / בלפור מור
מרטין בובר לגם מכוס הקפה של בוקר. בעוד ברקע התנגנה הקנצ'ונטה – הפרק השני בקונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי. מנגינת הכינור פרשה בפניו כעין מרבד רגשי, שנע בין מלנכוליה רכה לשלווה, ומשם לרגעים של יופי צלול וחד. על שולחנו חיכתה מעטפה – מכתב מראש הממשלה, דוד בן גוריון.
הוא זכר היטב את פגישתם האחרונה, באותו מפגש סופרים שיזם בן גוריון.
כפילוסוף, איש חינוך והוגה דעות מן האוניברסיטה העברית, הוא הוזמן להנחות את השיח. הוא העריך את עצם הפנייה אליו, ואת הרצון של ראש הממשלה לשלב את ההוגים בעיצוב דרכה הערכית של מדינת ישראל. אך בליבו קינן ספק – האם באמת מתקיים ביניהם דיאלוג, או שמא הם מהווים מסגרת תרבותית שתפקידה להצדיק את מדיניותו של בן גוריון?
במפגש ההוא, הציג ראש הממשלה עמדות חדות ובלתי מתפשרות. כשבובר העיר על המתח שבין היישוב הוותיק לגלי העלייה החדשים, בן גוריון נענה בציניות:
"לו היית בצבא, היית רואה אותו."
וכששאל בובר: "לאכול ולחיות — לשם מה?" השיב בן גוריון: "כדי להוציא לחם מן האדמה."
"לשם מה?" התעקש בובר.
"לאכול." סיכם בן גוריון בקצרה.
נדמה היה שבמוחו של ראש הממשלה כבר הוכרעו כל השאלות.
למה בכלל הסכמתי להנחות את המפגש? הרהר בובר.
הוא עצם את עיניו, והתמסר שוב למנגינה. הכינור ריכך את כעסו. לבסוף, פתח את המעטפה בזהירות.
13 במרץ 1950, תל אביב
מרטין היקר,
-שבתי והרהרתי בשיחתנו האחרונה ובמאמרך "רוח המזרח והיהדות". בעקבותיה, קראתי גם את מסתו של ר' בנימין, קול מהודו, העוסקת בספר הלאומיות של טאגור. ר' בנימין מזהיר מפני הלאומיות המערבית, מקווה ששפיכות הדמים של המלחמה לא תחזור, וחולם על שילובה של הציונות במזרח – ללא התנשאות מערבית.
כך כתב, ברוח נבואות אחרית הימים:
"ולא חדלנו מלהאמין אמונת אומן באלוהים ובנשמת האדם. ובליבנו תקנן התקווה כי יבוא יום והכוח ירד מבויש מכיסאו ויפנה מקומו לאהבת האדם..."
אתה יודע על משיכתי לבודהיזם ולזיקתו הן לפילוסופיה היוונית והן לערכי המקרא. בעבר הצגתי בפניך את רעיוני: כפי שאנחנו, השלמנו בהצלחה את שלילת הגלות, ובחרנו בערכי המקרא על פני היהדות הרבנית, אפשר להציע להודים לשוב לבודהיזם ולדחות את ההינדואיזם – אשר, בדומה להלכה, מקבל את כתבי הוודות כסמכות עליונה ומקיים פרקטיקות דתיות מחייבות.
זכור לי שסיפרת שפגשת את טאגור ב-1926 בפראג, ודיברתם על שליחותם של היהודים וההודים כמתווכים בין מזרח למערב. דיברנו גם על הערצתך לגנדי, האיש שחיבר בין מוסר לפוליטיקה. קריאת מאמרך שוב עוררה בי ספקות – אולי טעיתי בדחיית ההינדואיזם. אשמח לשמוע את מחשבותיך, ואולי להיפגש.
בברכה,
דוד בן גוריון
בובר קיפל את המכתב באיטיות. הוא השעין את מרפקיו על השולחן, וטמן את ראשו בכפות ידיו. תחושת עלבון גאתה בו, שזורה בכאב.
הוא לא יכול היה להסכים להנחתו של בן גוריון על "שלילת הגלות" כהצלחה. הוא סלד מהיהירות שבניסיון לייצא מודל תרבותי לעם אחר.
הוא באמת חושב שהודו זקוקה לחיקוי שלנו? שהיא מבקשת ללכת באותו 'מהלך' שהוא מדמיין?
עיניו של בובר ראו את הודו אחרת – כתרבות עתיקה ומורכבת, המחברת בין מזרח למערב, בין מסורת לחדשנות, בין חילוניות לדת. גישתו של בן גוריון – צמצום הודו לדיכוטומיה שבין בודהיזם להינדואיזם – נראתה לו פשטנית, מקטינה.
אבל אז עצר. בן גוריון כותב שיש לו ספקות.
האם אלה סדקים באמונה – או סדקים שדרכם יכולה לחדור הבנה חדשה?
"יש כאן הזדמנות," חשב. "לא לדקלם, לא להוכיח – אלא להקשיב, לפתוח פתח לדיאלוג אמיתי. כזה שלא בא כדי לשנות את דעתו של האחר – אלא לשמוע את קולו."
הוא ניגש למדף התקליטים. הפעם לא רצה את העדינות של צ'ייקובסקי. הוא שלף את מחול החרבות של אראם חאצ'טוריאן. תופים, כלי נשיפה, קצב מסחרר – היצירה הזו עוררה בו תחושת דחיפות, תחושת שליחות.
יש לי רעיון, חשב. הפעם, אולי אצליח להציל אותו מעצמו, ולהשפיע עליו, כי במקום ללמד את הודו כיצד להיות, נלמד ממנה כיצד להקשיב.
הצניעות – לא ככלי מדיני, אלא כעיקרון חיים.
הוא התיישב, ופתח בכתיבת מכתבו.
