על נשים מזרחיות מרתקות מהפרברים עם יפה גדעוני/ ראובן שבת
ספרה החדש של יפה גדעוני-"נשות הפרברים", הוא קובץ סיפורים, מרתק, צבעוני, אותנטי ונוגע ללב.
כל כולו, עוסק בסיפוריהן של נשים יהודיות מעיראק, סוריה, מרוקו ותימן, שחיו כאן.
רוב הסיפורים מתרחשים בשכונת התקווה של שנות השישים, ופותחים צוהר רחב, כתוב היטב, לעבר אותן אלמוניות, שכל אחת מהן כמדומה היא סיפור יפה בפני עצמו.
מעין צדק ספרותי וקיומי שמחזיר להן את משמעות חייהן והסיפור מאחורי חיים אלו, שנכתב היטב ובאופן מעניין ומיוחד מאוד.
על מה ומדוע נכתב הספר?
הספר נכתב בעיקרו על חיי היהודים בארצות ערב לפני קום המדינה ואחריה. על הציונות שפיעמה בליבם וכל הפוגרומים שחוו. בספר שזורים החיים בשכונת התקווה בה נקלטו רבים מיהודי המזרח.
בספרי ההיסטוריה שמלמדים בבתי הספר אין אזכור לסבל שחוו, לפוגרומים ולהלאמת רכושם של יהודי המזרח שגורשו מארצם ללא רכושם. רק לאחרונה, בזכות המדיה החברתית כמו הפייסבוק החלו לעלות סיפורים קשים של אנשים שמספרים על אביהם שנכלא בכלא בגלל היותו ציוני על שריפת רכוש ועוד...
הסיפורים הם מיקרוקוסמוס של מציאות מסוימת?
הסיפורים הם סיפורים ייחודיים שהחלק ההיסטורי בהם חל בארצות שעליהם מסופר. לדוגמא ה"פרהוד" בעיראק או תליית יהודים, שהיו ציונים, בפאתי העיר בסוריה, אסירי ציון שנכלאו בעינויים בכלא בדמשק או שריפת בתים ורצח במרוקו...
הסיפורים בכללם הם סיפורים עם דמויות שאני יצרתי אך הקורות אותם מבוסס על מציאות קשה שהתרחשה באותה המדינה. הסיפורים שהם בעצם סיפורי אהבה המשלבים את ההיסטוריה, אני מקווה שהסיפורים יעלו על נס את האמת ההיסטורי שנשכחה. ותלמידי ישראל יכירו את השורשים של הוריהם. יהיו גאים במוצאם ובגיבורי התקופה שחרפו נפשם כדי לעזור ליהודים לעלות לארץ ישראל ושילמו מחיר כבד.
האם את מגדירה את עצמך כסופרת עם אג'נדה מזרחית?
אני מגדירה את עצמי מחברת או כותבת. קשה לי עם המילה סופרת מתוך כבוד לסופרים גדולים ממני.
הכתיבה שלי מאופיינת בהרבה רגש. אני כותבת על דברים שמרגשים אותי, לדוגמא שני הספרים הראשונים "מסאלה" נכתבו לאחר ביקור בהודו. הגעתי להודו לא מוכנה נפשית למראות הקשים. כשחזרתי לישראל נכתב הספר הראשון כמו מעצמו. הספר "מסאלה סיפור אהבה" מספר על שלוש נערות המטיילות בהודו. הן נתקלות בדברים שמאפיינים את הודו. בדרכן הן מכירות רופא שמשנה את חייהן. תוך כתיבת הספר ערכתי מחקר וניסיתי לקבל תשובות ולהבין מה קורה שם.
הספר השני היה המשכו ונקרא "מסאלה כשהלב יודע". הוא נכתב כי לא יכולתי להיפרד מהדמויות.
שני הספרים האחרונים "נשות חלב" ו"נשות הפרברים" לקחו אותי לכיוון המזרחי שבי. הספרים נכתבו מתוך רצון להנציח את התרבות וההווי בארצות המזרח. ומתוך רצון לבטא כאב על העלמת הסיפור של יהודי המזרח.
אני תיקווה שמישהו ירים את הכפפה ויוסיף את ההיסטוריה שנעלמה מספרי הלימוד.
מבין הסיפורים שמופיעים בספר, לאיזה שלוש דמויות/ סיפורים את מתחברת במיוחד ומדוע?
"כולם היו בניי". לכול הסיפורים יש לי חיבור מסוים
מהסיפורים על הקשיים שעברו יהודי עירק. "סביחה" , וה"צל את נפשך" האהובים עליי ביותר.
מהסיפורים על יהודי אירן האהובים עלי- "סרח בת אשר מאיספהאן", וקללת השד "
אבל הסיפורים הנוגעים בהווי החיים בשכונת התקווה יש לי קשר מיוחד.
"כתבו עליהם בעיתון", "שייט לבית הכנסת", "היום בו איבדתי את התקווה" ועוד. הם סיפורים של חלק מחוויותי כילדה.
