חֲלוֹמָהּ שֶׁלָּהּ/ דוד ברבי
טוֹבֶלֶת בַּחֲלֵב אֹרֶז וּבַעֲלִי שׁוֹפֵךְ עָלַי גְּרָנוֹלָה עִם שְׁקֵדִים. רַק הָרֹאשׁ בַּחוּץ וְהוּא מְרַחֵף מֵעָלַי מִדֵּי פַּעַם, מוֹשֶׁה אוֹתִי שֶׁאֶקַּח אֲוִיר.
הַבְּרֵכָה הוֹפֶכֶת לַעֲנָקִית כְּמוֹ אֲגַם וּשְׂדוֹת אֹרֶז בְּתוֹךְ הָאֲגַם. בַּעֲלִי נֶעֱלָם וַאֲנִי מַרְגִּישָׁה יָדַיִּם נוֹשְׂאוֹת אוֹתִי.
אֲנִי טוֹעֶמֶת אֶת חֲלֵב הָאֹרֶז וּמִדֵּי פַּעַם מַרְגִּישָׁה בְּתוֹךְ שִׁנַּי אֶת פִּצּוּחַ הָאֱגוֹזִים.
פּוֹעֲלֵי הָאֹרֶז חָגִים סְבִיבִי בְּמַעְגָּלִים וַאֲנִי מַרְגִּישָׁה כֵּיצַד גּוּפִי נַעֲנֶה לִי.
וְהִנֵּה, פֶּתַח יוֹצֵא מִן הָאֲגַם וְנָשִׁים סִינִיּוֹת קְטַנּוֹת מְקַלְּחוֹת אֶת גוּפִי, מַלְבִּישׁוֹת אוֹתִי בְּנַעֲלַיִם קְטַנּוֹת וּמַגִּישׁוֹת לִי תֵּה.
