על ספר השירה ציפור הסודות עם יוכבד בן דור/ דליס
המשוררת, יוכבד בן דור, היא קול פורה ומאוד מעניין בנוף השירה העברית. הדהוד שירתה מפעפע היטב במקוריותו וייחודו.
זוהי שירה אינוודואלית. בלבדית. הפונה באופן אישי לכל קורא וקוראת, ומבקשת בדרכה להשמיע קול ברור וצלול ככל הניתן לשירה הבוקעת אל לב היטב.
ספר שיריה האחרון-"ציפור הסודות" ( יצא לאור בהוצאת ארגמן-מיטב) מראה זאת היטב.
למה בחרת בדימוי הציפור, בשל היכולת לעוף, לרחף "עד השמיים"?
כמי שחסרה לי המרחק והעצמאות הנפשית, חסרה אני הכרת תודה פשוטה
על רגישות, מלאות חיים , שמחה וכושר מחשבה. משפטים אלה אינם תצלום
של מה שגלוי, אלא משקל שמכביד על גופי וקרוב אצל כאבי.
אני מבקשת לשיר את מה שפורץ ממני כביטוי לחרות הרוח והנפש שלי,
ובוחרת בציפור סודות, היודעת לקרוא את מסתורי הלב המסתירים סבך,
שבו אני נתונה. ציפור שמקצביה מהירים, והם מאפשרים לה מבט מתבונן בעולם
אותו היא פותחת, ומשקיפה עליו בעומק התהום שלו.
הציפור נבחרה להביא ריפוי לעולם אחרי צילומי אוויר של מה שהיא אומרת
במרחק הנעלם.
בחרתי בה לראות מה שאני לא רואה.
למצוא מילים בתוך מראות קשים, המתנפצים מעבר לגבולות המראה.
ריפדתי את כנפיה בפיסות חיים שבורות שתשמורנה עליה, שלא תתרחק כל- כך,
ושתמצא את הדרך חזרה.
בחרתי להביע בניב חריג, במקצב, בדימויים ארוגים ברוח הנושבת בין המוחשי
לבין המופשט והגבוה, באגדה פנטסטית בתוכה אינסוף אסוציאציות תרבותיות
מרחפות ומרפדות כוח הבונה עולם ומחריבו מעבר לשדה הראייה של העין.
ציפור שמתמודדת עם בהירות שלעיתים קשה לניסוח, ורק האור בגופה
הולך ומתגלה בתוכה.
מה הוא הזמן בתוך מערך המסע?
הציפור רצה למרחקים ארוכים ברגע אחד. כך היא יודעת שהיא נעה בעולם
בדרך מיוחדת.
רואה, שומעת, מדברת, מבינה, הולכת, עפה, יושבת, עומדת, נוגעת לא נוגעת.
ביני לבין הציפור קיימת שיחה שהיא קשר סוד המונח כהר בערפל.
ממנה אני לומדת שאמון רוכשים רק בשתיקה ובשקט...
בכל שתיקה טמון זרע של צמיחה...
ההתרחשות שפוקדת אותה מלמדת אותה, שהיא צריכה להתבונן
יותר עמוק על דברים ולהסתדר כמו עיוור הלומד למצוא את הדרך
אל הבית שלו. לשם כך היא צריכה חופש לעלות גבוה אל הרקיע שמעל
ולהתנהל בסוד שמשמעותו לעוף לאן שתבחר בלי לזוז לשום מקום...
לאט מבינה הציפור שאפשר לצאת לדרך חדשה לגמרי, דרך שתביא לה
שחרור, והיא לוקחת על עצמה סיכון, שהעולם שלה ייפתח וייתן לה לעבור.
רק המעשה הופך אותה קלה, פנויה, גלויה, מדברת וקשובה.
המציאות החדשה חושפת שכבות של חומר ורוח, כשכל שכבה חושפת שביל בדרך.
תיבת הנגינה שמופיעה לקראת סוף הספר מסתמנת כפעילות חושית, כפותרת תעלומה
דרך צלילים. מה תפקיד המוזיקה?
הציפור יוצאת למסע רק היא והמילים שבאו להיות בתוכה, היא יודעת שתחזור.
במעופה היא מרכזת את מבטה בזהירות, בפרטים הקטנים, שאותם היא בוראת
ולובשת כדי לשמוע קולות הולכים מקצה העולם ועד סופו,
ואין איש שומע את קולם...
היא מנסה לצייר תמונה מדויקת ולא מוגזמת.
התמונה מופיעה כפי שהיא רואה אותה: חד פעמית, רב משמעית, עצמאית.
לבד כל- כך בדרכים רבות מכה שורשים בשמים, פותחת את כל החלונות,
מפשיטה את כל המילים ממנה, מפזרת אותן בכל מקום, משמיעה מוסיקה
של תיבת נגינה שנרכשה בזמן מעופה, ומאירה כמו קרן אור בחשכה.
המוזיקה יוצרת טונים גבוהים ונמוכים והרמוניות של ניגונים קסומים.
כך היא רוקחת ריחות משלה, תמצית ריפוי לעולם כולו.
דיבורים הם מטרד, ואין בהם צורך. הם רק מעכבים וגורמים בקלות
לוויכוחים.
מה רוצה הציפור לגלות?
הציפור מזמינה אותנו לפענח את הנסתר, לשמוע את מה שמרחף על פני התהום.
לראות את הדבר עצמו מכוסה הברות ומילים מדוברות.
רק חיבוק אחד ולב במקום שנגעה בו אצבע אלוהים...
הציפור מוליכה אותי ככותבת עליה לאורך כל הספר בלב ובנשמה
את מה שאני כותבת דרכה.
מה הוא הרובד האמוני בספר?
הציפור מבקשת תיקון לעולם.
המוזיקה שהיא מרפאה באמצעותה עוברת מן המופשט לזורם,
מן הקשה לפגיע, מן הצורות הסגורות לצורות המפולשות. היא ושפת
את מורכבות נפש האדם: תוהו ובוהו, מציאות בהירה ומציאות עילאית.
אגדה פנטסטית המאיירת את מסתורי היקום, כל מה שגלוי ונעלם, תהומות
וגבהים, גדלות ואפסות.
הפנטסיה מטשטשת את גבולות המציאות, משל הפכו למציאות נוספת.
כך מנפצת הציפור את עוצמת הראייה של המציאות ומאפשרת לה להיות
בסוד המגלה את כל מה שנעלם מהעין.
אין כאן פתרון מעשי ומידי. הריפוי הוא להיות בצד האור, החכמה, המחשבה והיצירה,
גם אם הריפוי מכוסה על ידי החושך.
האור והחושך הם הפכים שאינם מבטלים זה את זה, אלא מתפקדים כתביעה עצמאית
ושלווה.
זו אגדה פנטסטית, ורק לכאורה מרובות בה בסתירות.
זו ציפור שעוטה על עצמה רקמה קסומה וצבעונית, חושנית, החלטית, חידה
שבתוכה מונח הפשר- הריפוי האחרון...
האם יש מסקנה בסוף הספר או פתח לחשיבה?
אני כותבת רומן עם ציפור סודות, החורג מעבר למשחק התפקידים,
שנקבע במקומותינו.
אני יוצרת ציפור שהיא ביטוי לעודף מרץ וחיוניות משלה.
יותר ויותר מתגלה ציפור המסגלת לעצמה דמות מסוימת,
המצטיירת בעיני רוחי ככותבת המפריזה בהמחשתה.
עליי לדחוף את הציפור להתנהגות חריגה כדי שאוכל לכתוב
על ריפוי העולם החולה קשות, גם אם העלילה פוגמת בחוש המציאות
של הקורא אותה, עד כדי כך שהוא מתקשה להבחין בין הבדוי למצוי...
המסקנה העולם החולה נרפא על ידי ציפור המעניקה בדרכה המיוחדת
את סוד האהבה הגדולה לעולם החולה.
..." המילה בוראת על פי קיום נפרד קיום שאינו ממש.
היא מחכה כמו ציפור להגיע לשמיים
שם המרחק הוא קירבה...
...הנגיעה זהירה, מהססת ומאפשרת
ניצוץ עליון לתת בו בכותב את מראה נפשו.
...המילה מביאה עצמה בקולו של חליל רועים,
שעולה בגרון בנחישות...
...מגביר את פעימות הלב ומרגיע...( שם, עמוד 5)
